טעויות של נערה פרק 10 :)

"הוא מת" אמרה ואני התמוטטתי לידה
*********
"אבל איך זה קרה?" שאלתי בקול חנוק כמעט משתגעת
"הוא יצא להגן על חבר שניסו לירות בו ואז הם באו ופש…ופשוט, פשוט דקרו אותו" אמרה ובכתה.
אחרי מבט אחרון בחדר שלו, יצאנו להלוויה,
אמא דברה, דברה על כמה מדהים הוא היה,
על החיוך שלו, על שתמיד גרם לנו שמחה, גם ברגעים קשים, ועל הכל,
קראו לי לדבר, פשוט נעמדתי שם, נבלעו לי המילים, לא הצלחתי לראות דבר מבעד מסך הדמעות, והבכי גבר, לא הצלחתי להגיד מילה,
אחרי כמה דקות של שקט אמרתי 3 מילים: "אני יתגעגע אליך" אמרתי והלכתי דומעת,
קייטו בא אלי, וחיבק אותי חזק
.
"אבל למה? למה דווקא עכשו? למה הוא עזב אותי פה?" אמרתי יושבת על מיטתי ובוכה
"הוא לא עזב אותך, הוא בחיים לא יעזוב אותך" אמר
"את רואה את הכוכב שם?" שאל והצביע על השמיים
"איזה?" שאלתי והבטתי לשמיים
"הכוכב הבודד, הכי בולט" אמר
"כן" אמרתי לא מבינה
"כל פעם שתתגעגעי אליו, פשוט תסתכלי על הכוכב הזה ותדעי שהוא מביט בך
מלמעלה, גאה בך בכל שנייה שאת לא נשברת" אמר ברוך ואני שתקתי,
מסתכלת על הכוכב שלי
"אתה לא תלך לי גם?" שאלתי לאחר שתיקה ארוכה
"אני בחיים לא יעזוב אותך" אמר ונשק לראשי ברכות ואני שמתי
את ראשי על רגליו ונרדמתי לאחר זמן של שתיקה.
"תקשיבי" אמר צ'אד שמעבר לקו
"צ'אדדד התגעגעתי אלייך כל כך" אמרתי
"א אאא אא" אמר
"מה? הלו? אתה מוכן לדבר ברור?" אמרתי
"בי, אני אוהב אותך" אמר וניתק
"בי, אני אוהב אותך"
"בי, אני אוהב אותך"
התעוררתי בבהלה אחרי מספר פעמים שהחלום חזר,
זה היה רק חלום, זה היה הפעם האחרונה שדברתי איתו,
כאילו הוא ידע שמשהו הולך לקרות,
דמעה נשרה מעיני וקייטו שעדיין היה ער לידי ניגב לי אותה באצבעו בעדינות וחיבק אותי חזק
"את בסדר?" שאל ואני הנהנתי ולאחר ששטפתי את פני נשכבתי
לישון בחזרה ללילה קודר ללא חלומות

ומאז הכל עבר מהר מדי, מלא בדמעות, בכי לא פוסק,
ודיבורים עליו שרק הכאיבו יותר ויותר וקייטו, קייטו היה שם בשבילי לאורך
כל הימים הקשים האלה, לא עוזב לשנייה,
הוא היה פשוט הבן אדם שהכי היה צריך להיות לידי ברגעים האלה והוא פשוט היה,
אבל אמא שנעשתה מסוגרת מאז מותו בקושי דברה,
נהפכה לדכאונית והסדר המופתי שתמיד שרר בבית הפך לבלאגן אחד גדול,
ואני הייתי משתגעת מהשקט ששרר בבית ומהכל
"אמא?" שאלתי יום אחד, אחרי חודשיים מאז מה שקרה
"מה?" ענתה בקול חלול
"את חייבת להפסיק עם זה! אני לא מסוגלת לחיות ככה בבית שאיך שאני נכנסת אליו
משדרים בו דיכאונות, הוא מת! אוקי? את חייבת להשלים עם זה כבר!
אני כבר חודשיים צריכה לתפקד בעצמי, לבכות בחדר עליו ועל זה שאת לא פה בשבילי עם כל זה,
לאן את נעלמת?! את תמיד גרמת לי לחייך ולהרגיש שהכל בסדר אבל עכשו,
מתי שאני הכי צריכה אותך את פשוט נעלמת לך,
שוקעת בדיכאון של עצמך,
מספיק אין לך אותו כבר אבל את רוצה לאבד גם אותי?!" שאלתי בלחש כבר משתגעת
ודמעות היו בעייני,
היא הסתכלה עלי, דמעות הופיעו בעינייה והיא הרכינה את ראשה,
אולי הגזמתי קצת אמר זה בלתי נסבל
"תגידי משהו קטן לפחות" אמרתי מתחננת בבכי
"אני מצטערת" אמרה ומשכה אותי לחיבוק אוהב "אני באמת מצטערת" אמרה שוב
"זה פשוט, שזה שבר אותי, לא ציפיתי שמשהו כזה יקרה, זה לא הגיוני, שהבן המושלם שלי
יקרה לו משהו" אמרה בעצב
"הטובים תמיד מתים צעירים" אמרתי והיא נשקה לי על המצח כמו שהיא
תמיד הייתה עושה כשהרגיעה אותי.