טליה

פרק 1
נכנסת לחדר. חדר רגיל, מיטה, שולחן, ארון, טלוויזיה,מראה.
לא רואים את הריצפה מרוב כביסה ואשפה.
חדר של מתבגרת. אבל אני לא. זאת אומרת אני כן. אבל אני לא מרגישה מתבגרת במיוחד. אני מרגישה בת 20. לא, 30. אני מרגישה בוגרת. "טליה…" אמא קוראת לי. לא בא לי לענות. לא בא לי כלום. הרגשת ריקנות כזו, שבא לסגור את האור ולשכב בשקט בחושך. "טליה…" שוב, רק יותר חזק. ככה אמא. אם לא עונים בפעם הראשונה אז היא תצעק יותר חזק. אני עונה לה והיא רוצה שאלך להוציא מכונה. בדרך אני עוברת ליד המראה ובוחנת את עצמי. אני יפה. לא צנוע להגיד את זה, אבל זו האמת. שיער מתולתל, עור כהה ועיניים ירוקות מלוכסנות מעט. הגוף גם סבבה, הבגדים מסתירים את הגועל שמתחת. אני הולכת להוציא מכונה. כביסה, סיוט חיי. תוך 2 דקות אני מוציאה את הבגדים ומניחה את הסל ליד חבל הכביסה.
חוזרת לחדר, בדרך אמא שואלת אותי אם שמתי את הכביסה ליד החבל, אני עונה לה שכן. שאלה תמידית שהיא שואלת. כאילו היא לא מבינה שכבר קלטתי, שאני לא טיפשה. מתיישבת על המיטה וחושבת. זה קורה לי הרבה. מה יגידו אם יראו את הכל? אני נחשבת "כוסית", "יפה" כמו שכולם טורחים להזכיר לי. הם לא מבינים שזה לא עוזר. שההרגשה צריכה לבוא מבפנים. אני לא יודעת למה אני לא מרגישה ככה. רק כשאני עומדת מול המראה אני מפנימה שאני יפה. אבל כל פעם מחדש, אני הולכת מהמראה וכך גם הולך הביטחון ממני. אני לא יודעת, אולי הבעיה בי. ברור שהבעיה בי. אני לא יכולה להבין את הבנות האלה שמרגישות יפות מאז שהן קטנות. ברצינות. אחותי, לדוגמא. היא יודעת שהיא יפה והיא רק בת 8. כשהייתי בת 8 חשבתי שאני מכוערת. אולי זו הבעיה, שאני וחושבת יותר מידי. עברה רבע שעה. אני צריכה ללמוד. בשביל מה? מה זה יועיל לי? אני יכולה תמיד להיות חשפנית או זונה. ברור, אני צוחקת רק מעצם המחשבה. מי ירצה אותי? אני לא אהיה מסוגלת לחשוף את עצמי. אולי המחשבות יפסיקו אם אני אישן. נמאס לי לחשוב. סוגרת את התריסים ושוכבת בחושך. חושבת על הכל. די. די. די.
"טליה!" אמא שוב קוראת לי. מסתבר שנרדמתי. אני עונה לה שאני ישנה. לא מקובל עליה. היא באה ומעירה אותי עם סתירה.לא מחזה נדיר. אני קמה ועושה מה שהיא רוצה. בלי לדעת אפילו מה אני עושה. פשוט מבצעת. אחי הגדול בסלון. יושב בחוסר מעש כרגיל. רק אני מנקה. צלצול בדלת. שליחת הפיצה אלא מה? כל יום אותה פיצה מזדיינת לארוחת ערב וכלך פעם אותה שליחה. אני מנסה לפתח איתה שיחה, הכל כדי לברוח מהמטלות האלה. אבל היא ממהרת אז אני נותנת לה טיפ וחוזרת לנקות או לשטוף. אפילו לא זוכרת מה עשיתי. "נתת לה טיפ?" "כן" "יופי, גידלתי אותך כמו שצריך." כרגיל זוקפת הכל לזכותה, זו אמא. קוראת לאחותי לבוא לאכול. פיצה, זה האוכל שלנו. עם הכסף שיש לנו היינו יכולים לקנות משהו קצת יותר מכובד, אבל לא. אחי החליט שהוא רוצה פיצה. יושבים כולנו. אחי, אחותי, אמא ואני. אחותי מספרת על היום שהיה לה "יופי מירי, קיבלת 100…" "יופי מירי, מצאת חברה חדשה…." יופי מירי ויופי מירי. מה עם קצת יופי טליה? גם אני קיבלתי ציון נחמד. 75 לא מספיק? לא בשביל אמא שופטת בית המשפט העליון רונית מרום. מה פתאום הבת שלה תקבל 75 בתנ"ך? נוראי. אחי מספר על החוויה שעבר באילת כשקשיש רדף אחריו.אמא צוחקת. כמובן, הרי כל דבר שאיתי אומר זה מצחיק ומדהים. אני שותקת, כרגיל. עד שאחי שואל אותי "למה את שקטה כל כך?" " אני תמיד שקטה" אני עונה. והוא, כרגיל, עוזב את הנושא וממשיך לדבר על עצמו. מסיימים לאכול. אני מפנה את הכלים ושוטפת אותם. אחי מציע עזרה ואני, כרגיל, מסרבת. "אוח…. הנשים האלה, רוצות לעשות הכל לבד" הוא אומר. כרגיל. כאילו אם הייתי מבקשת עזרה הוא היה עוזר. רק מבלגן בכוונה כדי שאגיד לו שאני מסתדרת ואעזוב אותו לנפשו.
מסיימת לנקות ולשטוף כלים.חוזרת לחדר, שעכשיו נראה לי יותר גדול ממה שהיה לפני כן. אולי בגלל שביליתי יותר מדי זמן במקומות צפופים. במטבח, חדר כביסה, חדר אוכל. כולם קטנים יחסית לחדר שלי. שוב חוזרת למראה, שוב מפנימה שאני יפה. שוב נשכבת על המיטה. למה נשכבתי? עכשיו אני נזכרת שאני צריכה לצחצח שיניים ולסדר את החדר. מפעילה MTV והולכת לאמבטיה שבחדר שלי. שיר פופ מתוק וקליט, כמו כל השירים המושמעים לאחרונה. הוא מתחלף בראפ ופזמון של בחורה שרה. נו באמת, קצת מקוריות. אני מרגישה את העייפות, יום ראשון מחר. אין לי כוח לבית ספר.
נזכרת בסוד שיש לי בארונית שבמקלחת. חושבת לעצמי שזה לא מומלץ, לא כדאי ואני אצטרך לצחצח שיניים שוב, אבל הדחף גובר עליי. מוציאה מהמחבוא את הסיגריות והמצית ומדליקה אחת.
שאיפה. כל כך התגעגעתי לעשן הנורא הזה.
נשיפה. אני עושה עיגולים עם העשן, מתלהבת, נהנית.
שאיפה. נמאס לי כבר! אני לא מכורה וזהו.
נשיפה. עיגולים. אני רוצה ללכת לקרבי, זה לא ילך ככה.
אני נלחמת בעצמי ובסוף מכבה אותה. כשחצי לא עישנתי.
בזבוז סיגריה. למה הדלקתי? מחזירה את הקופסא והמצית. מצחצחת שיניים, שוב. שיר רוק עצבני מתנגן. או! סוף סוף משהו נורמאלי. נכנסת למיטה. סוגרת את החרא הזה שאחרים קוראים לו מוזיקה אבל לא לפני שאני מספיקה להעביר מבט חטוף במראה. אני יפה. הפנמה. נכנסת שוב למיטה. נחר אסדר את החדר. ככה זה כל יום, מבטיחה לעצמי אבל לא מקיימת. אני חושבת, על מחר. אני אראה אותה. סוף סוף, אחרי כמעט שבוע שלא הייתי בבית ספר. אולי אאזור אומץ ואדבר איתה, אני משחקת עם המחשבה כשהחושך מתחיל לעטוף אותי, אני נכנעת לעייפות.
החושך נקטע בגסות ב6 וחצי בבוקר ע"י שעון מעורר. מקלפת את עצמי בקושי מהמיטה. למה עישנתי אתמול? למה אני רוצה סיגריה? אוף, אני לא מכורה. אני לא.
מתארגנת, שמה עיפרון ומייק אפ. נזכרת שאני יפה. אוכלת תפוח. מארגנת את אחותי ויוצאת עם המכונית. היתרונות בלהיות "עשירה". מסיעה את אחותי לבית הספר. "שיהיה לך יום טוב" אני אומרת לה. היא לא מגיבה והולכת לחברותיה. פאקצה קטנה. מפעילה תחנת רדיו מוכרת ונוסעת במהירות קצת מעל למותרת. מקווה שאתקע בעמוד או משהו. השיר האהוב עליי מתנגן ברקע ואני שרה בקול. זמרת אני לא אהיה. במיוחד לא כשאני מעשנת. אני מזייפת כמעט בכל התווים אבל לא אכפת לי, החלונות סגורים. עוצרת ברמזור. מסתכלת ימינה. זו היא. היא לא רואה אותי. עסוקה בשיחת טלפון.
אני מתעוררת מהבהייה שלי לצליל צפירה ושמה לב לרמזור הירוק. פספסתי את החלק האהוב עליי בשיר. ממשיכה לנסוע. אוספת בדרך את יואב, החבר הבלתי מוצהר שלי. בלתי מוצהר זאת אומרת יזיז, או יזיז שרוצה להיות יותר מזה. הוא מנסה לפתח שיחה, אני עונה באדישות אז הוא מוותר ונותן למוזיקה הבוקעת מהרדיו למלא את השקט בנינו. מגיעה לבית הספר. אומרת לו לצאת לפניי כי יש לי שיחה חשובה לעשות. משקרת בעיקרון. אני מתעסקת בפלאפון כדי שזה יראה אמין בזמן שהוא יוצא מהרכב ונכנס לבית הספר. מברך את חבריו בדרך הטיפשית שלו. הדרך המוזרה של הגברים. שייכנס כבר, נו! איזה בחורה, כמה הוא מדבר. אני כל כך שקועה ביואב שאני מפספסת אותה עוצרת ומחנה לידי. אני יוצאת מהרכב ובטעות נוגעת קצת ברכב שלה. אין לי מושג מה להגיד אז אני מתנצלת ומבטיחה לה שאשלם אם נגרם נזק. "לא נורא, אבא משלם על הכל…" היא מתבדחת. אני מהנהנת ואומרת שאני לא יכולה לדעת. היא שואלת למה ואני, בחוסר טאקט אומרת לה שאבא שלי נפטר. מקלקלת את האווירה הקלילה שנוצרה. היא מתנצלת ומשם השיחה מביכה מעט. ככה זה תמיד כשאני מזכירה את אבא. אני אומרת לה שיש לי משו לסדר באוטו וגואלת אותה מייסוריה. "רגע, איך קוראים לך למקרה שארצה לתבוע?" "טליה מרום" "קרן איפקיש, נעים מאוד" כן, כאילו אני לא יודעת את השם שלה כבר. "נעים מאוד קרן, דברי איתי אחר כך טוב?" "טוב, נדבר". היא מדהימה. כל מה שהייתי רוצה להיות. מסקרנת, מהבחורות שלאן שהן הולכות יש אחריהן מין אווירה מחשמלת. צלצול קוטע את מחשבותיי. ממהרת לסגור את הרכב והולכת לכיתה. שיעור ראשון עובר במחשבות עליה. על השיער החום-דבר, על העור הבהיר, העיניים הכחולות, הרגליים הארוכות, הביטחון הזה, כאילו כל העולם שלה. צלצול להפסקה.
"טליה מה קורה?"
"בסדר"
"למה את נראית קצת מעופפת היום?"
"סתם, אני עייפה קצת"
"נו מה חדש?"
זו השיחה הקבועה שלי עם כל המורים, חברים, חברות, ידידים, אנשים, כלבים ומה שנקרה בדרכי היום. היום המחשבה היחידה שיש לי בראש היא איך אני מדברת שוב עם קרן. וכשמסתיים השיעור האחרון ואני הולכת לחנייה אני שמה לב שהרכב שלה עדיין שם. אני מחכה שם משהו כמו שעה וחצי, שהיא תגיע ונמשיך את השיחה. היא מגיעה עם חברות, אני רואה אותה, מתניעה ונוסעת משם. על מה חשבתי?