טירוף- הכל אפור מסביב
נקודת המבט של דביר:
אני לא יודע איך זה קרה, אבל זה קרה… הוא רק צחק איתם זה הכל, אבל הוא מטומטם, הוא היה צריך להבין שאנחנו לא חיים בעולם צבעוני ושמח, הכל פה אפור ומייאש, העולם הזה אפל ונוראי, בני אדם כבר לא ראויים להיקרא בני אדם, אנחנו הורסים את עצמנו. נו טוב זה לא משנה כבר. הוא מת… הוא פאקינג מת. לעזאזל הלוויה הזאת לא נגמרת. אני עומד פה כבר רבע שעה והרב הזה עדיין טוחן לי בשכל על כמה שהוא היה בן אדם טוב. הוא היה פאקינג בן 14, והיה חרא של בן אדם. זאת האמת, בתור אחד החברים הכי טובים שלו אני אומר את זה, אם כל האלכוהול והסמים שהרסו אותו, הוא גם ככה היה מת כמה שנים אחריי זה, הוא היה צבוע, שמח וחייכני מבחוץ אבל מת מבפנים, הוא היה עושה הרבה שטויות אני זוכר, ואני הזהרתי אותו כל כך הרבה פעמים. הוא לא הקשיב… פאקינג ללכת אל חבורת נרקומנים שתויים ולצחוק להם בפנים הפצועות והקרות שלהם, להסתכל להם באישונים האדומים והרחבים שלהם ולצחוק עליהם. בחיי שהגיע לו למות, זאת הייתה הגאולה שלו. הסתיימה הלוויה, והמשפחה שלו עומדת מול הקבר. אני מסתכל עליהם ולא מאמין למראה עיניי, הם פשוט עומדים שם, מסתכלים על החולות שמתחתיהם נמצא הבן הבכור שלהם ולא זזים, הם נראים חסרי הבעת פנים, אף אחד לא בוכה, או מוציא קול מהפה, אמא שלו, אבא שלו, האח הקטן הבן 7 שלו. מסכנים, כנראה עדיין לא מעקלים את זה, הם עמדו שם בלי תזוזה אולי שעה שלמה עד שהם הלכו לאט לאט מהבית קברות הענקי והמדכא הזה ונסעו, ואני חיכיתי עד שילכו, אני, מיכאל ואסתר, היחידים שנשארו מהחבורה שהייתה לנו, אסתר בכתה, ומיכאל חיבק אותה, אמר לה שהכל בסדר, הכל לא בסדר, כל העולם הזה לא בסדר, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל או שאני עיוור צבעים או שהכל אפור כאן מסביב…
תגובות (0)