טיפת מזל, טיפת דמעה.

הלכתי הביתה כמו כל יום מהבית ספר. שמתי לב שהנעליים באמת מכוערות, הבנות צדקו ואני כבר לא יכולתי להסתכל עליהן, הורדתי אותן וזרקתי לפח. הלכתי יחפה הביתה.

אני סתם מכוערת ושמנה, הבנות בכיתה צדקו, זה כאב במיוחד גם כשהבנים אמרו את זה. הם צודקים. אסור לי לאכול, אני צריכה להרזות וככה גם יהיה יותר כסף בבית, אני אחסוך כסף לבגדי מעצבים ונעליים יפות, כמו לג'ינה. אני מסתכלת על החולצה המתחלפת כל יום, כל יום חולצה אחרת. כולן חלקות ונקיות כמו הגוף שלה. היום היא לבשה חולצה בצבע תכלת ומכנס ורדרד. זה נראה כל כך יפה עליה. על יד שמאל שלה תמיד שלושה צמידים מכסף, ועל צווארה שרשרת פנינים לבנה. שיערה הגלי מתנופף ברוח וקצוותיהם זהובות מול השמש. רגליה הארוכות והשזופות נתקעו בי בדרך הביתה, לא יכולתי שלא להבחין בה, אבל לא הצלחתי להרים את ראשי מרוב מבוכה. נפלתי על הרצפה כשהפנים לקדימה, כאילו השתחוותי לה, אבל אני סתם נפלתי כי אני כזאת עקומה. יכולתי להגיד סליחה ולהמשיך בדרכי הביתה, אבל הייתי חייבת ליפול. כמובן שג'ינה שאף פעם לא הלכה הביתה לבד אלה תמיד בליווי המשטרתי שלה עזרה לי לקום, נתנה לי פלסטר מהתיק לכל צרה שלה והדביקה לי אותו על הפצע הקטן של הברך, היא ביקשה סליחה יפה והלכה עם חברותיה הלאה. הסתכלתי בה בלב קר, לא אמרתי סליחה ולא תודה. איך יכול להיות מישהי כל כך מושלמת? היא לא סתם בובת ברבי מקובלת אלה היא מוכשרת, נדיבה, תומכת ותמיד אומרת מילה נכונה כשצריך. אני לא יכולה להתחרות בה. היא זמרת , רקדנית, ושחקנית שאין כמוה. שמעתי אותה פעם אחת בטלוויזיה המקומית שרה בקולי קולות וכמעט בכיתי- כמובן שמוכשרת כמוה כשניגנה מוזיקת הרקע הקצרה פצחה היא בריקוד מושחת על הבמה. בבית ספר אני פוגשת אותה רק בהפסקה בקפיטריה, ובשיעורי ספורט.
היא ישבה בקפיטריה על הבימה הקטנה שבצד על יד החלון הגדול, כשהשמש הקפואה חיממה כמה שיכלה את עורה השזוף. ישבתי עם עוד כמה ילדים שאת שמם לא טרחתי לזכור, על יד דלפק השירות קרוב לכניסה. עד כמה אני לבנה לידה, עם שיערי החום והלא מיוחד. בשמש ובמים , תמיד באותו גוון. שפתיי הדקות בצבע עורי יבשות תמיד במקצת ועייני האפורות מכוסות בריסי הסבוכים שנוטים מטה לרצפה- שם מקומי.
בן , הבחור עם השיער הקצוץ , שכנראה הוריו איימו עליו שישלחו אותו לפנימייה צבאית כמה וכמה פעמים ישב על ידי בשיעור ביולוגיה וחייך לאחור לעבר רבקה. נעצתי מבטים כמו בן לעבר רבקה, הילדה החדשה בשכבה שהגיעה מבוסטון. לא נעצתי בה מבטים כי הייתה חדשה- כולנו היינו חדשים שנה שעברה בכיתה ט . נעצתי בה עיניים כי חיבבתי אותה- היא יכלה לי להיות חברה נפלאה אילו היה לי יותר אומץ לדבר איתה. יש לה שיער קצר שחרחר ועיניים ירוקות, גוף צנום בלי צורה מיוחדת ועדיין, יש לה את היופי שלה. הערכתי אותה על האומץ לעבור מרצונה החופשי אל עיר יחסית קטנה מבוסטון הרועשת, לעבור צד במדינה אל מקום כמעט שומם. אין פה לא נהר, ולא אגם, ולא מערות ארכיאולוגיות בנות מאות שנים כמו במקומות אחרים. אין פה שום אטרקציה מיוחד מלבד העמקים הנשקפים מצד אחד ויערות רחבי ידיים בצד שני. יש פה כמובן עבודה, וכמו רוב הגברים בעיר גם אביה של רבקה עובד במפעל הנייר הגדול "בי- פייפר" . העבודה מתחילה בחטיבת עצים ונגמרת במשרד השיווק וההובלה לשאר הארץ, ניירות שונים בכל מיני גדלים וצבעים.

אחרי שחזרתי הביתה, עם פצע משופשף וחוסר סבלנות לאחים הקטנים שלי ולהורים המשעממים שלי, החלטתי לבקר במחסן ההובלה של בי- פייפר 5, אחד מעשרות המחסנים הממוקמים לצד מסילות הרכבת ומסלולי המשאיות. אני אוהבת לתפוס פינה בין ערמות העצים ולראות את רונלד הזקן מגלף פסל יפיפה מפיסת עץ אלון כהה. פה אף אחד לא מפריע לי, להפך –חברתו נעימה לי, וככה גם מנגינת החטיבה שמתנגנת ברקע.

נרדמתי. כשקמתי היה כבר שעת דמדומים מאוחרת. נעלתי את המחסן בגלל שיצאתי אחרונה, עם המפתח ששכפלתי מדעת עצמי לימים בהם המחסן נעול ואני חייבת קצת שקט.
"ביל! כמה פעמים אמרתי לך לא לשים בגדים כהים בכביסה הלבנה? תראה את השמלה שלי! התכוונתי ללכת לאורחים איתה." אחי הקטן אף פעם לא היה טוב בלעשות כביסה, או להקשיב לאמא.. "נו אז עכשיו יש לך שמלה צהובה וורודה, זה גם יפה, את תהיי כמו מיץ תות בננה טעים!" בדיחות לא היו הצד החזק שלו, ואמא לא הייתה ממש רגועה, היא פשוט השתמשה בכישרונות המשחק שלה ובצורה ממלכתית הפילה את השמלה המוכתמת אל תוך שקית האשפה בלי להסתכל אחורה ואמרה לי בשקט , בלי לזכור שחזרתי מאוחר או שאני הבת שלה , לזרוק את השקית לפח בחוץ.
חציתי את המדשאה הצהבהבה וזרקתי את השקית לתוך הפח. אין לי מצב רוח לאמא העסוקה שלי או לאחים המציקים שלי שהתחילו את גיל ההתבגרות שלהם לפני שנה שנתיים . לא כיף. חשבתי לחזור למחסן, למרות שכבר הספקתי לספור את כל קורי העכביש ששם ולא נשאר מה לעשות, לבסוף מצאתי את עצמי בנדנדת הצמיג הישנה שבגבעה ליד מפעל דפי השורות והמשבצות של בי פייפר. המפעל העובר למקום מרכזי יותר, יותר קרוב למרכז בירת המחוז, המפעל נשאר נטוש מאנשים, מבקרים פה רק כמה כרישי נדל"ן, אני ועוד כמה ילדים שמגיעים לפה למרות שההורים מזהירים אותם מהתקרות המתפוררות.