טיול במרכז אמריקה 6

במוזיאון, גילה נתקלת בשני צמדי ישראלים, שחורשים את אחד האולמות ומתפתחת החלפת חוויות, מין דו שיח כזה של מה ראיתי ואתה לא וכמה כיף לי שלך לא. מהם היא לומדת על קיומו של סוכן נסיעות ישראלי, כאן בלב מקסיקו סיטי וכמובן שהפנקס פתוח והיד רושמת. אני קצת מפקפק, כי אלה אנשים, שישנים במלון של 100 דולר אחרי הנחה ואת הטיול הם קנו מהסוכן עוד מישראל על קרבו וכרעיו. בישובים ממתינים להם נהגים שמוליכים אותם ומזינים אותם, מדריכים אותם ומפקידים אותם למושביהם בתחנה הבאה. זה מה שקוראים לראות הכל ממעוף צפור, כמה שפחות לגעת בעם, אבל לא יזיק לגשת.
אני מתבונן בכתובת הרשומה ומצליח לפענח את שם השכונה דהיינו פולאנקו ובנוסף חייב להופיע גם שם רחוב ותוארו, משהו כמו סמטה, רחוב, שדרה, דרך, אבל אין. בלית ברירה מסגיר את הפתקה לנהג המונית שיטרח וימצא. יוצאים לרחוב הראשי של השכונה ששמו אכן פולנקו והנהג מתחיל לחפש. תמיהה ראשונה- איך זה נהג מונית שלא מכיר את העיר. תשובה- פולנקו זה הקרם של השמנת, לא מקום ששודדים ירוקים מסתובבים בו או מוזמנים אליו. עוצרים ליד מכונית משטרה וגם הם משיבים במשיכת כתפיים. נגררים הלאה ומציצים על כל שם רחוב שחולף. האוטו זוחל והמונה דוהר וגילה על גחלים, לא שאני אינני עצבן, אבל רק עליה רואים ואז כנראה התקרבנו כי מישהו ברחוב יודע משהו ואנחנו מגיעים.
עד כה גרנו במלון קתדרל והסתובבנו בעיר וחשבנו שאנחנו מכירים את מקסיקו סיטי ויכולים לסכם את העיר והנה עוד משהו שלא ידענו. כאן שכנו מיטב עשירי אמריקה הלטינית מאחורי סורג ובריח ספונים בלב וילות מפוארות ובתי פאר ומוגנים ע"י שומרים וזמזמים הם וכלביהם וחתוליהם. היום, אומרים לנו ירדה הרמה, אבל למי שמתבונן מהרחוב קשה להבחין בהבדל. עומדים ליד חומה של וילה בת שלוש קומות, נעדרת כל שלט או עידוד כלשהו למי שתוהה מבחוץ אם לנסות להיכנס פנימה. לוחצים על פעמון והאינטרקום עונה בספרדית. עונים לו בעברית וראה זה פלא, שער הסורג נפתח ושומר בתוך ביתן, מאובטח ע"י שומר פטרול רגלי נושא נשק מציע לנו שפופרת טלפון להידבר עם מישהו בפנים. גילה שואלת אם זה רוני ורוני עונה שכן וזמזמים מצרצרים ודלתות נפתחות ואנחנו במשרדו של בחור צעיר ונמוך, שמזדקף די מופתע למראנו. גילה מבשרת לו, שממש התיאשנו למצוא סוכנות נסיעות כאן בעיר ומזלו שנתקלנו בלקוחות שלו והם שהובילו אותנו אליו. אנחנו רוצים לשכור רכב בקנקון בזול, אתה יודע איך מנפחים פה מחירים וגם למצוא נהג שייקח אותנו לשמורת הפרפרים וחזרה, בלי שנצטרך לקחת משכנתה לשם כך.
רוני, בחור מנומס מספר לנו בתגובה, שהוא נציג משרד התיירות של מקסיקו בישראל והוא ממתין בדיוק לקבוצת נציגים, שאמורים להתכנס בחדרו לישיבה ואולי בגלל זה זכינו להיכנס בזריזות כזו. הוא חוזר ביאוש מסוים ומנסה להרשים אותנו כמה הוא עסוק בדברים בגדול, אלא שזה לא בדיוק מצליח להוציא אותנו הקטנים מהחדר שלו והוא לא ממש ישראלי, כי אחרת כבר היה יודע לבאר לנו ביתר חדות את התהום המעמדית החוצצת בין תיפקודינו. לבסוף הוא קורא לפקידה, שתרד מקומה שלישית ותפתור את הבעיות הפעוטות שלנו ורק אז אנחנו משחררים את חדרו מנוכחותנו. הפקידה, כולה יעילות רושמת במסדרון את כל משאלותיה של גילה ומבטיחה לצלצל את התוצאות הערב למלון. לא, הם לא מקבלים פה קהל, הוא גדול הוא גדול הוא גדול, וכל עבודתם מתנהלת דרך קוי הטלפון.
יוצאים לאוויר העולם ופוסעים דרך השכונה, שמזכירה יותר את אירופה מבחינת הבניה וסוגי הרכב והפרצופים הנפוצים ואפילו כלבים ברצועה וחתולים עם צוארון ואוטובוס צהוב, שעוצר את התנועה כדי להוריד תלמידים לבנבנים. עוברים לאורך פסאג', שמחיריו לא היו מביישים את צפון דיזנגוף ושורת בתי אוכל מסוגננים, שדרוכים לשרת כל סנוב ויפה נפש, שחשוב לו האקלים החברתי האופף את סעודת הצהרים שלו.
גילה תיכנס למקום כזה בעיקר כדי להתפאר איפה אכלה וכמה זה עלה לה ואילו אני נאמן לגישתו של מרקס (גרושו) שאינני אוכל במקום שמוכן להאכיל אנשים כמוני. השכונה לא גדולה במיוחד וקצת רחוקה משם שוכנת מסעדה מקסיקאית עממית לאריסטוקראטים מתונים. היא שפלת רוח די צרכי וזולה למהדרין ואני מרשה לגילה להזמין אותי ואותה לארוחת צהרים. שוב מגלים שסוד האקזוטיות במטבח המקסיקני טמון בשימוש העדין בכוסברה, ירק שבישראל מאוס עלינו לגמרי וכאן גילינו אותו.
יוצאים ופוסעים יחד וכל אחד מאתנו חוזה בדרכו שלו את השעות הבאות. אני חש את עפעפי צונחים וגופי מתרפה לקראת המיטה הממתינה לי במלון. גילה לעומתי ערה ומאוששת, כולה ציפיה לחוויה הבאה, שמזמנת לה מקסיקו סיטי. עולים על אוטובוס שפונה מזרחה לאורך שדרת 5 בספטמבר או תאריך חשוב אחר ומקצרים את המרחק למלון. המחיר כל כך פעוט שלפעמים קשה לאתר מטבעות בערכים הנמוכים האלה. אני חוזר אל החדר והמיטה וגילה נשארת לשוטט.
בערב מקבלים טלפון מהעובדת של רוני והמחירים שלה עוד יותר נוראים ממה שחששנו. זמן מה אח"כ מצלצל הנהג, שקבענו אתו לראות פרפרים ומתלונן שחקר ובדק ובמאה וחמישים דולר (ועוד דמים לשוטר) לא משתלם לו לנסוע. גילה פוסקת שאגיד לו שהעסקה מבוטלת וכך הווה. הבחור קצת מצטער, מה שאומר, שאפשר היה לסכם על מאתיים, אבל פסק זה פסק ולא אני האדם שינסה להציל עסקות כאלה, שמנוגדות לכל מה שאני מאמין בהקשר עם שנת הצהריים.
כמעט התאזרחנו לנו במקסיקו סיטי, אך הגיע הרגע להיפרד. יומיים קודם דיווחנו לפקידה, שבכוונתנו לעזוב והנה כאשר אני חוזר לחדר בצהריים אני חוזה בחדרנית הראשית יוצאת ממנו כשהיא סוגרת את הדלת. כשמגיעה גילה היא ניגשת להתלונן בקבלה ואחרי זמן מסבירים לה, שהאחראית רק נכנסה לבדוק אם העובדת שממלכדת את השמיכות בצעה את המוטל עליה. למלכד כידוע זה לנעוץ את השמיכות בין המזרונים כך שתראנה מתוחות ותקננה לך תחושה של כלוא בעת שאתה מנסה להשתחל בינן לבין המזרון.
אחה"צ אנו חוזרים יחד והנה דמות של עובד עוסקת בנקיון חלונות מבחוץ, כי אם לא ידעתם אנחנו בקומה תחתונה. האיש שואל אם הוא יכול להכנס דרך החלון כדי לצאת החוצה ואני עונה ב"לא" נזעם ונועל את החלון, שיעבור ממקום אחר. אנחנו יוצאים וחוזרים אחרי חצי שעה והאיש עודנו שם ומאותת לי לפתוח. אני מזיז והוא שוב שואל אם מותר לו לצאת. אני שואל אם אין לו מקום אחר להחלץ דרכו והוא משיב בחיוך מתנצל שאין. מסתבר שזה האסיר הראשון שלי והוא עוד מודה לי ששיחררתי אותו.