טיול במרכז אמריקה 43

מלמעלה למטה
רגע האמת קרב וגילה מניחה לי לחלוף על פני בוטיק הקמיקזים בלי הערה, כך שאני מורשה לרגע לפנטז, ששגעון האומגות בתהליכי תפוגה. פודים את המזוודה ומחזירים מפתח ואנו שוב חופשיים לתעות לדרכנו. בחדר פרשנו מפה והחלפנו העדפות על המשך הדרך, אבל מרגע שהמנוע מרטן תחת עכוזנו כל ההחלטות עוברות עיון מחודש. פוקדת אותנו רוח אחרת כמו דון קישוט, שנתקף בקדחת הפנטסיה מרגע שהרגיש על הסוס.
אפשר לחזור בדרך שהגענו ואפשר להמשיך הלאה. אם כך או כך, כרגע אנו על פסגת הר וכל הדרכים מובילות למטה. זכרונות הטיפוס מכיוון האמריקאנה טריים עדיין ולכן בוחרים להדרדר מטה מצדו השני של הרכס.
סנטה אלנה מתפוגגת לאטה, אבל לא ממש נגמרת. עוד מבנה פה ועוד דרך משולטת שם ולמרבה הזוועה, אחרי עשרה ק"מ, כשנדמה שכבר גמרנו עם השטויות שוב שלטי קמיקזים. "כאן אני יורדת" מצהירה גילה בתוקף ומצרפת מעשה למילה "ואתה יכול לחכות עד שאני גומרת לגלוש או להצטרף גם".
אני ממקם את הג'יפ בפינה מוצלת מוגנת מרוח בעוד גילה צועדת בנחישות לקראת השלט, נרתעת קצת כשנתקלת בבני התשחורת ששורצים בסביבות הצריף, אך מיד מפליגה הלאה ופנימה. 10 דקות לוקח לה לצאת שוב ולהסביר למה גם כאן לא תממש את מאווייה והג'יפ מקשיב בשימת לב רבה בעודו מקפצץ בין גזרי הסלע, שמרפדים את הכביש.
הצד הזה, הצפוני של המורדות מאוכלס יותר, יחסית לצדם האחר. כל ק"מ או שניים מסתעף מהדרך שביל מצויד בשלט שם, קופסת דואר וארבעה או חמישה כדי נירוסטה לחלב. מוצרי חלב, זו התוצרת העיקרית של האזור, אבל בעל הבית כבר התאונן באוזנינו שהיצרנים והמפעלים המקומיים בסכנת הכחדה בגלל התוצרת התעשיתית, שמשתלטת על הסופרמרקטים. הבתים עצמם חבויים מאחורי קפלי הקרקע ורק פה, על אם הדרך שולחים נקודת חיבור לציויליזציה.
הדרך נדמית קצרה מעט בזכות השיפועים המטורפים המדרדרים מטה בלי חשבון. גבות החתולים המקומרים התארכו לצוארי ג'ירפות מחובקות ולג'יפ שלנו נדרשים עצבי ברזל ורפידות בלמים בלתי נדלות, כדי להתמיד לדבוק באדיקות בפיתולי הדרכים. כאן לא עושים מרוצי מכוניות בלב הטבע, כי פה אין לו סבלנות למשחקי ילדים. טעית, נפלת, טראח, הבא אחריו.
מספר פעמים נדמה שהתישרנו סוף סוף, אבל שוב צונחים לאכזבות עמוקות ומעפילים אל גבנונים אין סופיים. הארץ בוראה מג'ונגלים וכולה מעטה גידולים ירוק. פה ושם נותר לפליטה עץ, שמתריס כלפי מעלה במימדי ענק וממפרקיו שופעים קטעי ירוק טפיליים, שמעוררים אנחת צער על ההוד שהיה ואיננו עוד. חמוקיים אדירים של משטחי צבע משתפעים מטה בחושניות רכה לכל העברים וכל פינה היא הזדמנות לזוית צילום אלוהית.
הכיוון הכללי הוא צפון מערב, משום שהישר צפונה משתרע לו אגם ארנאל, משטח מים מלאכותי, שמחזיק מעמד בכוחו של סכר. אנחנו שואפים לעבר טילאראן, מין עיירה שטוחה ומשמימה בפינה המערבית ביותר של האגם ונוכחים, שפרט לשם ושתי תחנות דלק אין בה שום ניצוץ של משיכה. חמישה ק"מ לפניה חזרנו לנסוע על כביש אספלט ומכאן ואילך נחסכים מאתנו השיפועים האנכיים של דרכי ההר הפראיות הבלתי סלולות.
אבל גם לנתיבי התרבות סיכונים משלהם. הכביש שמקיף את האגם מצפונו מצורע בחורים מזדמנים ולניידת המשטרה, שאורבת בתקוות שווא אין הזדמנות צודקת לתפוס עבריני תנועה. מעל הכביש וילה נוגעת בוילה, יפות, חלומיות, חדישות, לא יותר מבנות שנה או שתיים וכולן נושאות בגאווה שלטי למכירה. האדמה עליה הן ניצבות צונחת והולכת בכיוון האגם מרגע שבראו את עצי ענק ונעלמה הצמחיה שרתקה אותה למקומה. צמחי התרבות אינם מסוגלים להחליף אותם במשימתם והאזור כולו מתחלק לאט אבל בטוח לכיוון האגם. גם החורים בכביש הם חלק מהתהליך ומה שיותר גרוע, נתחי הכביש שננגסו מלמטה וכבר נתקו ממנו ונבלעו לתוך האגם. לא מומלץ לנסוע במהירות, ונסיעה בלילה היא התגרות בחברת הביטוח. פעם אחר פעם אני סוטה בבהילות למרכז הכביש כדי להמנע מצלילה אל תוך המים.
על הסכר עוצרים לרגע ומשווים בין צד ימין שופע סירות וקייטנים לבין צד שמאל עמוק ויבש.
אחרי הסכר, הקרקע צונחת ועולה חליפות, כמו שכבר התרגלנו ונראה לנו טבעי ויאות. הצמחיה המקרה את מרחב הכביש חוזרת לממדיה הטבעיים ופרט לחורי אקראי בכביש לא מבחינים בתנועת קרקע. לכאן לא הורשו מפתחי הציויליזציה לחדור ופרט לבתי מלון מזדמנים הטבע שמר על תומתו. מגיעים למרחצאות טבקון וגילה חייבת לראות את המקום. המון רכבי פאר חדישים, שזרועים ליד המרחצאות ובחניית המלון לא מרתיעים אותה וזו פעם ראשונה שנתקלים במחסום שער והוא מאויש ע"י אשת בטחון אסרטיבית ומאיימת. נכון, זה לא מצב אופייני לארץ הרדומה הזו והפתרון שנמצא לחידה רק אחרי שנה, שבעל הבית הוא ישראלי. גם בשטחי החניה מורים לי נערי החצר לזוז לפה ולשם, ממש אירופה במלוא תוקפה.
גילה שבה מהקבלה בציפיה שנשלם 175 דולר עבור לילה ובילוי במרחצאות. אני מתבונן בה במבט מגנה, היאך אדם מוכן להשיל מעליו את עקרונותיו כדי לטבול בעולם דמיונותיו. השיתופיות המתעלה של התחממות במחיצתם של שועי ארץ וחו"ל במרחצאות הנודעים של טבקון תעשה לה את זה. ממרומי העליונות המוסרית שלי אני מסרב לשתף פעולה ולמגינת לבה ממשיכים הלאה בכיוון העיירה פורטונה.
בדרך פוסחים על בתי מלון יומרניים לא פחות, אלא שכל כמה שמתרחקים מהשם טבקון כך מנמיכות הציפיות ויורדים המחירים. מצפון לאגם, אנו חוסים בצלו המאיים של הר הגעש ארנאל וכמובן שאחת מהנאות החיים המזומנות לבעלי מזומנים ונחשכה מגילה היא לשקוע במי מרחץ עד צואר כשעיניך רתוקות לזרמי הלבה הדקיקים שמכתימים את צוארונו של ההר הרחק למעלה.
ככל שמתקרבים לעיירה פורטונה גובר הזעם הנגדי המפטם את תנוריה של גילה והוא מתפרץ מרגע שמתערבבים עם פאתי העיירה. מיד מסובבים חרטום אחורה ויוצאים לתור אחר מלון, אמנם עממי, אך לפחות בטווח ראייה מהלוע המפורסם ההוא של הארנאל.
השעה שעת ערביים כאשר יורדים מהכביש לכיוון שלט מגודל, שהמילה זול מככבת על לוח לבו ומתגלגלים לפתחו של האנגר סירות גדול. מאין תשובה אני מטפס במדרגות ודופק בדלת של קומה שניה. הדלת פתוחה, אבל אין בי חשק להטמע בשום דרמת סבון ספרדית.