טיול במרכז אמריקה 40

בשבוע האחרון לשהותנו בגואטמלה הפכתי למטרד בריאותי, מדגיר בחזי חידקים ומפיץ ליחה בלא הפסק. מצדי היה ראוי לו לטיול שייגמר ואוכל לנוח בשלווה תחת גפני כיאה לאדם בגילי, שאינני מכחיש אותו בניגוד לאנשים אחרים. גילה, שלרוב ההגיון הוא נר לאחד מאגפיה מתעקשת לאמור, שאם אנחנו בסביבה אין טעם לפספס את קוסטה ריקה, מרחק שעה אחת טיסה מגואטמלה סיטי. הארץ נמצאת בשלבים מתקדמים של המרה ליעד תיירות מבוקש ואיך נוכל להתוודות בפני היורשים, שהחמצנו הזדמנות להציץ מה קורה שמה. אנחנו הרי זוכרים, שהתאווה הזו של אידך זיל גמור היא שהביאה את הספרדים לשלוט ברוב חופי אמריקה.

קקוסטטה ריקה
ככה אני מוצא את עצמי ישוב במטוס, שאליו הגענו מאנטיגואה ישירות על גלגלי אדרנלינה שלנו וצופה מלמעלה במורפולוגיה הייחודית של עוד מקום חדש.
אם תוכלו לדמיין לעצמכם אלפי חתולים מגובננים מצופפים לערמה אחת, כשכל אחד מהם פונה לכיוון אחר ונוגחים חיה בצלעות רעותה או קופצים האחד על גב משנהו ככה תראה לכם קוסטה ריקה מן האוויר. כולה קימוטים בלתי פוסקים העוטים פרוות יער צפופה ולא מבשרים טובות למי שמחפש פיסת קרקע שטוחה וישרה לנחות עליה.
המון אדם מסתער עלינו ברגע שהגענו לפתח היציאה הצר של אולם הנוסעים ולכולם רק משאלה אחת. לגבות מאתנו 12 דולרים תמורת ההסעה לעיר. אני מציע ברוב ענוה 11 למספר אנשים, אבל הם מותחים עלי קו ומתלבשים על אחרים, עבורם אני שרוף, כאן אין מכירים בואריאציות. רק כשהגענו לזנבו של ההמון ומתחילים להרהר הרהורי חרטה פונה אלי אלמוני כלשהו ובקול נמוך מאוד שואל אם רצוני תמורת 10.
אני מקבל הוראות מפורטות לגשת לחניון רכב רגיל ואכן תוך דקה ושיחת טלפון מסתורית מופיע רכב אדום, שנהגו נוטש אותו לידנו ואנחנו עם האלמוני מתישבים ומפליגים בדרכנו העירה.
כל ארץ מגיעה עם הוראות שימוש, שלטי אזהרה ועצות קדומות ואם יש דבר שאתה מותרה עליו בבואך לסאן חוזה קוסטה ריקה הרי הוא להיזהר מנוכלים וגנבים. על כן בעוד אני והנהג דוחסים את מזודותינו לתוך הבגאז' גילה מזדרזת ומתישבת בתוך הרכב, סגולה כנגד חטיפת תיקים. בעודנו עושים דרכנו באוטוסטראדה מאוד צמחונית ולא מרשימה וממתינים מול רמזורים בין עדת מכוניות, שחוץ מאשר לטפס איש על עמיתו יעשו הכל כדי להשאיר אחרים מאחוריהם, מתחילים גישושי עסקים ראשוניים. דבר ראשון נדונה סוגית המגורים שלנו. לנהג יש כמובן מלון הרבה יותר מוצלח ובודאי שיותר זול מזה שלנו ובינינו לבין עצמנו אין דבר שקושר אותנו למלון שלנו חוץ מהזמנה עמומה דרך האינטרנט. בהחלט יתכן שהוא צודק, אבל טובה ציפור ביד שגם יש לה אינטרנט ממשהו שעדיין לא הכרענו אם נגדו או בעדו. נושא חיוני שני בחשיבותו, שזרים אמורים להתעמק בו מיד עם הגיעם לקוסטה ריקה הוא שכירת ג'יפ כדי לתור את הארץ. תיירים שחוסכים שני דולר על נסיעה העירה בודאי נמנים על הסוג, שהסוגיה בוערת בעצמותיהם כבר עתה.
אם לא ציינו כבר, זו הארץ היותר אמריקנית באופיה מכל ארצות מרכז אמריקה, כך אומרים כולם. זה גם היה הנימוק, שבסיועו הכריעה גילה את הויכוח שווה הכוחות בינינו אם להגיע לכאן או לא. חוצות סאן חוזה הינם שדה מרוץ מטורף אחר הכסף וכל אמצעי כשר, כל עוד שאינך נלכד בשעת מעשה. תוך כדי נסיעה הנהג מתקשר בטלפון לסוכן השכרה של ג'יפים והאיש מוכן לסגור עסקה בו במקום. הנהג מסכם עם גילה, שאיך שאנחנו מקבלים חדר במלון, יורדים אליו חזרה והוא מסיע אותנו לסוכן הזריז.
הכניסה למרכז העיר בשעה ארבע אחה"צ מלחיצה. רחובות צרים ובנינים אפורים ושחוקים, שמתבוננים בשויון נפש מלמעלה סוגרים עליך מכל צד וחשרת אדם תוססת על המדרכות כמו זבובים על גוויה. ברחוב שלנו אין עצירה לרכב פרטי ואוטובוס אחר אוטובוס, שנאלצים לעקוף את הנהג שלנו טוענים זאת כלפינו בקול צפירה מלחיץ. מורידים את המזוודות והנהג במבט רדוף מודיע, שהוא מקיף את הבלוק ויחזור עוד כעשר דקות. פונים כלפי הבניין ונצמדים אל דלת הכניסה כדי לחסות מההמון השוחק את בטונדת המדרכות. הדלת ממאנת להיכנע ולהציע מקלט ונפתחת רק לאחר הצהרת כוונות קצרה מצדנו דרך האינטרקום. עוברים את המכשול הזה ונעצרים לפני דלת ברזל מסורגת שמעברה השני מתרוממות מדרגות בתלילות של פירמידות המאיה לעבר שיא בלתי נראה. ברגליים כושלות מניף את אם כל המזוודות וחוזר להרים גם את בתה במעלה התלול וניצב מחוסר אוויר לפני הדלפק. בחור צעיר יחסית, שמנמן, שמשקיף על העולם מבעד שתי עיניים מתות מבקש קודם כל כסף לפני שמדברים על החדר. נוטל כלאחר יד את הדולרים האחרונים שלנו ומקצה לנו חדר. זוג צעיר של ישראלים מטופלים בתינוקת מגיחים בבהלה מתוך המעלית ומשתלטים על הדוכן. נחוצה להם כתובת של רופא ילדים. בינתיים אני מדרדר במדרגות לרחוב ופוגש את הנהג שלנו הממתין בחוסר סבלנות. "עוד מעט" אני מבטיח לו וחוזר למעלה. מעניין מדוע המעלית לא מתוכננת להגיע לקומת הקרקע. עולים לקומה שלנו ופוסעים במעבר עגום בין סמטאות חדרים קודרות, שכל המפריד ביניהם הוא מחיצות עץ דקיקות. מילא הרעש, אבל מה רמת הבטחון במידה שנרצה להשאיר את מזוודותינו היחידות ללא השגחה.
המשפחה הגרעינית הישראלית חוזרת לחדרה והוא מסתבר סמוך לשלנו והילדה מיבבת בבכי מעורר רחמים לתוך אזנינו. יורדים לדוכן ומבקשים הרחקה. התפוסה דלילה ואין בעיה להעתיק אותנו למסדרון אחר. עמידה קצרה באזניים כרויות יכולה לגלות מיד איזה חדר נוסף תפוס במיקרו מסדרון החדש שלנו.
הנהג שממתין לי בחוץ מלחיץ ומחליטים לוותר על שירותיו. ממילא לישראלים שמזדמנים לסאן חוזה ממתין מוסד מוכר הידוע בשם המכבסה. יורד למטה ומשלם לנהג את חובנו ונפטר ממנו סופית. כרגע אין בכיסנו ולו מטבע אחת שתוכל להבטיח לנו ארוחת צהריים ואני רעב ותשוש. בעל הבית מוכן להמיר בשער לא כדאי ואנחנו מבררים היכן הבנק הקרוב. האזור שורץ סניפי בנק שונים, אבל סאן חוזה היא כידוע עיר של שודדים וגנבים. פורצים על כן מהמלון ודוהרים בצעדים חפוזים לסניף הבנק הראשון. כל תושבי העיר הזקוקים לבנק נזכרו רק עכשיו להזדעק לעמוד בתור ואנחנו אחריהם. מין מפקח, בודק, בטחוניסט שואל מה טיב העסקה שאנחנו מתכננים לאשנב וכשהוא רואה את המחאות הנוסעים של ויזה פניו מחמיצות וראשו נד לשלילה. ליד התור מצפה שורה של כספומטים ובלחץ מיצי הקיבה מנסים להוציא מאחד מהם תנובה. אולי בגלל הלחץ, הכספומט מסרב להכיר בכשרותנו, מזל שהכרטיס מוחזר לפני הבדיקה כך שלפחות נחסך מאתנו הסיכון שייבלע לבלי שוב. יוצאים לאוויר הרחוב הסגרירי וצועדים במרץ מזויף לבנק הבא. גם כאן ויזה מפשלת והכספומטאי מסביר, שלשם הוצאת כספים בעיר הזו דרושים שני כרטיסים, ויזה ועוד משהו. הענינים מתקדרים והולכים ואנו כבר מדמיינים עצמנו פושטים יד לנדבה כדי להתקיים בשבועיים הבאים. מבטיחים לנו שבבנק הממשלתי פודים כל סוג נייר אפשרי ושוב טוחנים את אבני המרצפת בצעד מהיר, שחולף ביעף על פני עדרי השודדים, שממילא יצטרכו לטרוח קשה כדי להנות מההמחאות שלנו. הבנק הממשלתי שוכן בבנין ענק, שרובץ על בלוק שלם ולמרבה הצער נגשנו אליו לא נכון, כלומר מצדו הכי רחוק שאפשר. שפופים ורצוצים מקיפים את הכעבה המרובעת אדירת המימדים ואז כשעוקפים אבן דקורטיבית 4X4 שמדגמנת את עוצמתו של הבנק נחשפים אל מול פלוגת חיילים חמושים בתת מקלעים האורבת לפתחו המפואר של בנק ומבינים, שהגענו סוף סוף אל הברז. מסבירים לקצין, שבסך הכל רוצים לפדות המחאות נוסעים ומקבלים אישור להיכנס. תור ארוך מסתלסל לאורך אולם ענק וכל תושבי העיר, שלא מילאו את הבנקים הקודמים הזדרזו ונהרו לכאן. אנשים מקבלים את המשכורת בצ'ק והיות ואין להם חשבון, הם ואנחנו נאלץ להמתין עד שכולם יבואו על סיפוקם.
כשאני רעב ועייף קומתי שחה ורוחי נופלת מתוך שכנוע עמוק, שלא לכל אדם מגיע מזון בעתו ואני מוכן אז להסתגף ולהתענות בהשלמה עם צו הגורל עד לזמנים טובים יותר. גילה היא סכרתית והתאווה לאוכל מעלה קצף של זעם וחוסר סובלנות על שפתיה ואז החיה שבאדם נשלפת ופשוט אין מצב שגילה תרעב. בהסתתה נסוגים החוצה, מבררים מתי הבנק נסגר (7 וחצי בערב) ונעים חזרה בצעדי חצי ריצה למלון. ממירים אצל בעל הבית בהליך מזורז חמישים דולר בשער לא כדאי. אז, מאוששים מתחושה של שטרות לא כדאיים על לוח לבנו פולשים לסניף מקדונלד, שמבהיק מתוך קניון דהוי ובולעים קודם בעינינו ואח"כ בכספנו את הציור העמוס ביותר מעל הקיר. הבחור שעל הקופה מתעכב רגע מיותר, בגלל שלדבריו זכינו בכרטיס הגרלה. שומא עלינו להחליט, אם עוד מקדונלד כפול או הגרלה על מכונית. מזמינים אקסמפלר נוסף מאותו ציור והקופה בולסת ברעבתנות את תלוש הזכיה ומקיאה בחוסר דעת מוחלט עוד כרטיס זכיה. בגדלות הרוח מעניקים את מזלנו הטוב לבחור ואצים להתישב אל שולחן כדי לנעוץ שיניים באדום האדום הזה (הקצ'ופ). ממילא מחר אנחנו כבר לא פה.
המטרונום חוזר לקצב נורמלי. פוסעים בשופי אל הבנק ומנפנפים לחיילים בידידותיות של אלי הון הסרים לפקוד את רכושם. כעשרים כספרים נטועים בשורה ארוכה לאורך קיר האולם, שיתרו מבוזבז סתם כך בשביל הרושם. שרידי ההמון נשחקים נגדם בקרב לא הוגן ותוך כעשר דקות אנחנו דרוכים על קו המטרה. גילה צועדת קדימה ואני בעקבותיה שולח רגל ומיד זוכה למגע החביב ההוא מהסרטים של יד כבדה על השכם. "רק אדם אחד ליד הדלפק" לואט באוזניי המזניק בטון נוזף סופני. "אבל היא לא מדברת ספרדית" אני מטיח לעומתו טיעון שכלתני מנצח ונענה במבט אטום של ייקוב הדין את ההגיון. גילה והקופאית מנהלות דו שיח של חרשים כדקה או שתיים לפני שהאחרונה מסמנת למשגיח לשכוח מהכללים. גמישים מאוד התושבים במרכז אמריקה, למרות הדחף הברור לחקות את אמריקה בכל דבר. לאמריקאים היה לוקח זמן רב הרבה יותר להפנים שחוק הוא רק אמצעי למטרה ובכלל בעיניהם הרי אין זה לגיטימי שלא לדעת את שפתם. במרכז אמריקה מודעים קצת יותר לעובדה, שאולי אינם נמצאים במרכז העולם ואצלם אנגלית היא רשות, לא חובה לפקידי בנק.