טיול במרכז אמריקה 4

יוצאים החוצה ומאמצים את הבקבוקים חזרה אל לבנו. כרגיל, אני מסתפק בלהרוג טורקי ולנוח, אבל גילה בסערת מלחמה גוררת אותי לפלסיו נסיונל, דלת על יד. כאן מתגורר הנשיא, שלכבודו מטרידים אותנו מדי ערב ובוקר וכל יום תמיד בתזמורת תופים וחצוצרות. חוצים חצר גדולה, שמיועדת לציבור הרחב וחולפים על פני שני שומרים קשוחים בפתחו של האזור הפונקציונלי. התיק הצהוב על כתפי אינו מעניין אף לא אחד מהם. בקנאות רבה הם אוחזים את רוביהם ותפקידם כנראה לשמור רק עליהם, כי שיטוטינו בגן כלל לא מפריעים להם. גילה רוצה להעמיק פנימה, למה לא, שישחקו הילדים. אני מתישב בכבדות על פיסת בטון חשופה והיא נעלמת לה בסבך הצמחיה בחצר. אחרי רגע היא חוזרת, כי גם לה לא מתחשק להיכנס לבניין איפה שהנשיא. הוא אולי יתחיל לדבר אליה והיא לא מבינה ספרדית. חוזרים לחצר הבניין הייצוגי ועולים במדרגות. מקובע פה ציור קיר מפורסם של דייגו ריברה מהסוג שצריך להכיל את הכל, משמע סיפור החיים במקסיקו לאורך המאות. כל העמים שהיו ואינם, המלחמות ושיטות הקטל שאפיינו את עולמם, חיי יומיום וטקסים דתיים, הרי געש, צמחים, בעלי חיים, נהרות ובעיקר אנשים, צפוף בכל מקום ובכל התלבושות שהיו. פשוט לקחו ספר היסטוריה ושפכו על הקיר בצורת ציור. אתה לא יכול להתיחס לזה בתור יפה או משהו, מקסימום תנסה למצוא מכרים.
עליתי הרבה מאוד מדרגות בגלל הציור הזה, אז אני מסתכל ביתר תשומת לב וקצת חושב שזה בעצם כמו סרט אילם, שמזריק חיים למילים המתות, שהרי אנחנו מפענחים תמונות הרבה יותר טוב ממילים. ואם כבר משווים את הזכרון למצלמה, המוח שלנו זוכר שקופיות ולא קטעי וידאו. גילה מצלמת אותי על רקע התמונה, והיא בודאי צודקת. עליתי לכאן וזה בהחלט מאורע ואם אין על הקיר אפילו נקודה ריקה אחת, חייבים להעלים פיסה מההיסטוריה כדי לדחוק אותי פנימה.
הרוכלים שבחוץ לבושים אחרת מאלה שבתמונה של ריברה. על הקיר תולים מושגים מופשטים כמו רעיונות, השקפות, שאיפות, גזעים, מאבקים. רוכלים בתמונה מסמלים תנועת מסחר ואילו רוכלים על הקרקע משקפים את תנאי המחיה הקשים.
נשאבים עם ההמון סביב הסוקאלו ונקלעים לסמטה עמוסה. אין אפשרות לנוע חופשי, הזרם האנושי גורף אותנו בקצב זחלני משלו ואני נסחף לאטי עם הגל ומתבונן מלמעלה על פדחות האנשים הקטנים שלפני. רגע לפני שאני מתמסר לגמרי, היד השמאלית נעה במקרה אחורה ונתקלת בכף יד ענוגה ורפויה, שעושה את דרכה לעמקי הכיס שלי. אי אפשר להגיב במהירות שמא תפיל את השורה סביבך כמו קוביות דומינו. מסתכל אחורה למטה, ורואה גב של ילדה אינדיאנית נבלע בתוך ההמון. בצומת הקרוב ביותר משתחרר מההיפנוזה של טיפה בזרם ומפלס דרך החוצה. גילה שעיניה מעורפלות שואלת למה השתחררתי ואני מסביר שניסו לגנוב אותי. היא שבה להכרתה ונחלצת החוצה ואנו שבים למלון.
לארוחת ערב אנחנו מכניסים את מוצרי החלב והנקניק מהמקרר פנימה. המקרר שלנו הוא הצד החיצוני של אדן החלון. הלילה קר ממש וזה כל הקירור שנחוץ לנו. קצת חששתי מחתולים, אלא שזה יצור כמעט נכחד בעיר הזו. לא הבחנתי בחתולים וכלבים באזור שלנו וכבר התכוננתי לשחרר הצהרה מוסמכת בנושא זה, אולם בימים האחרונים אני נאלץ לתקן את עצמי. חתולים חופשיים אני חוזר וטוען שאין, אבל כלבים משוטטים הם עדיין חי, שקיים ומחרבן בשטח.
הזמן רץ ואנחנו קולטים, שקרב המועד בו עלינו להחליט איך מזמינים רכב שכור לתקופת שהותנו הצפויה בחצי האי יוקטן. המחיר שנדרש בארץ נראה לגילה מוגזם. בפרסומות באינטרנט המחירים נמוכים בחצי וגם כל מיני מתפארים יודעים לטפטף, איך סוכנים התפלשו לרגליהם ודחפו לידם רכב בחצי מחיר, אז למה לא נהנה גם אנחנו. על כן נוסעים היום שוב במטרו לתחנת אינסורחנטס, כי מישהו שחילק פרסומות בשדה התעופה הבטיח מחירים מדהימים וגילה מתכוונת לתפוס אותו במילה.
עולים על כביש לונדרס (לונדון) ומגיעים לסוכנות גראיליין שמאוד משתדלת לא להטעות ולהתחזות לסניף של גרייליין. דוד מבוגר ונמוך מתקרב לדלפק ואיך ששומע את המבטא זורק לנו כמה מילים עבריות. מנסים לירות בו בעברית שוטפת, אבל לא, הוא לא יהודי (כמובן) הוא רק זוכר כמה מילים שלמד מתיירים. שולפים את ההצעה משדה התעופה וכן, נכון, זה המחיר, האם כולל ביטוח? והאיש לא בדיוק מבין מה אנחנו שואלים. כמה עולה ביטוח מלא ללא השתתפות? מאיזה מדף צץ לו דף אחר והמחירים קצת שונים ועל ביטוח מלא הוא לא שמע, אבל תאמינו לו שהוא ממש זול. אתמול היינו בשלוש חברות השכרה על כביש רפורמה וגילה בקיאה במחירים כמו בחור ישיבה בקריאת שמע ועל כן אנו עוזבים את מקומו בבושת פנים ומדשדשים בעגמומיות רבה לעבר המטרו. עוד מכרה זהב שהכזיב.

סיורים ממונעים
במקום שצריך לפנות ימינה אני כמעט נתקל בגוש אדם גדול, שניצב כנטוע במרכז המדרכה. מרים עיניים ולמולי שוטר, אמנם קצת מוגזם בגודלו יחסית לאנוש המקומי, אבל נראה אמיתי. עד עכשיו לא הסתבכנו, אז מה יום מיומיים, האם זה יום ביש המזל שלנו? הדוד פותח בשאלה, אם אנחנו תיירים שמחפשים משהו. מעניין איך רואים עלינו ואז מציג עצמו בתור שוטר תיירות. הוא מוסיף שאמנם לשכת התיירות שם (10 מטר שמאלה מהצומת) סגורה היום, אלא שהוא בתפקיד וישמח מאוד אם יוכל לעזור לנו. אנחנו קצת ספקנים ולמען רווחתנו הוא מצביע על תג התקוע על חזהו המתוח ומעיד בו שהוא שוטר תיירות. טוב, אם לא יועיל, כמה כבר יוכל להזיק? במרחק מספר שעות נסיעה ממקסיקו סיטי שוכן יער מסוים, שבו נוהגים פרפרי המונרך לבלות את החורף במיליארדיהם בדיוק בעונה זו. הטיולים הרשמיים לשמורה הזו יקרים במיוחד וגילה מחפשת פתרון זול, אז הבה אדון שוטר תמצא פתרון לבעיה.
אין בעיות, אדוננו השוטר פונה אחורה. עומדת שם קבוצת נהגים, אבל לא, מעבר לפינה נהג בודד מזדרז להגיע ושואל בתמימות אם אליו הכוונה. כן, האנשים האלה רוצים להגיע לסנקטואריו מאריפוסה (פרפרים) ובקיצור מתחיל משא ומתן. גילה מנהלת עסקים קשוחה ומגיעה ל- 150 דולר וההסכם מועלה על נייר בערבות החוק ונכתב בו, שמחר מופיע הנהג דנן במלוננו ומסיע אותנו למקום האמור. שמחה וטובת לב גילה נפרדת כשבכיסה העסקה המוצלחת ואז עולה בדעתה הרעיון, שנשכור את אותו אוטו גם היום ונסתובב אתו בחוצות העיר. חוזרים אחורה אל הזוג שוטר ונהג, שמתדינים ביניהם על נייר ההסכם מי יקבל כמה ומתי. הם מופתעים במקצת והנייר נעלם בחטף כאילו לא היה, אבל מיד הם מתאוששים, מוכנים לעסקים חדשים. תוך דקות מסוכמת עסקה חדשה ובו במקום יוצאת אל הפועל.
זה היה רעיון מצוין ותמורת 40 דולר זכינו לפקוד באותו יום מספר מקומות, שאילו נסענו אליהם בנפרד לא היינו מספיקים אפילו בארבעה ימים. כבדרך אגב גם למדנו להכיר את טיבו של האוטו מדגם ניסן טצורו, שאנחנו אמורים לשכור בעתיד הקרוב.
עוברים דרך שכונות והנהג מספר, שהשיכונים פה נבנו ברמה לא מי יודע מה. כידוע, האדמה במקסיקו סיטי שוקעת ככל ששואבים את רזרבות המים מתחת לעיר. מצד שני כאשר יש תוספת פתאומית של מים מתחוללים שטפונות ובקצור הבתים צריכים לשחק כמו יויו, פעם לעלות ופעם לרדת. ממשיכים לשכונה מרוחקת, שבימים עברו נחשבה אקסקלוסיבית ושמה קויואקאן. השם מאוד אטרקטיבי (מקום של שועלים-מהאינטרנט), אבל כשמגיעים למקום מגלים בתי מגורים כמו בכל מקום אחר, רק בנויים על שטחי קרקע גדולים למדי. דבר ראשון, עוצרים במוזיאון פרידה קאלו, אהובתו המפורסמת של הצייר ריברה בנתח נכבד מחייו ושותפה לחייהם של רבים וטובים אחרים. גם היא ציירת בזכות עצמה ומי שראה את הסרט בטלויזיה יודע שהיא יהודיה ועברה תאונה קשה, שהשפיעה על כל מהלך חייה. זה בית הוריה שבו גדלה והתגוררה ואנשים משוטטים בין החדרים ומתלחשים בחרדת קודש: "פה חדר הילדים שלה וזו האמבטיה שרחצו אותה וכאן אכלה ארוחת בוקר". הפרימיטיביות של החיים רק לפני 50 שנה קצת מזעזעת. מפחיד לחשוב, שאתגרים גדולים של דורות קודמים הם מעשה של מה בכך בימינו. באיזה זלזול יסתכלו הדורות הבאים על תנאי חיינו אנו.
ממשיכים למוזיאון טרוצקי, הקומוניסט מספר שתיים, שירד מגדולה ונס הנה על נפשו כדי להרצח כאן. היה זמן שהתגורר בביתם של ריברה ופרידה קאלו, אבל כאשר אשתו גילתה, שפרידה משתמשת לפנים משורת הדין במכלול הרביה שלו הם נאלצו לעבור לבית הזה. אנחנו ממתינים בתור לקופה ומעירים משהו על הזריזות המקומית המפורסמת והנה קול מאוב עונה לנו בעברית מאחד הגבות שלפנינו. שרה לשעבר בישראל נעזרת בשרותיו של צעיר מקומי מגוהץ דובר אנגלית לתור את הארץ עומדת בתור כאחד האדם. מעניין באם הצמידו לה מלווה ממשלתי רשמי. המוזיאון מלא מטרוצקי, הקירות זרועים תמונות מחייו, עוד כשהיה צעיר נלהב בעל עיניים סמוכות מדי ובטחון עצמי חסר מעצורים וכלה בתקופה שבה הקים וניהל את הצבא האדום. מסתמא, חלק גדול מהפעילות הפוליטית של אותם ימים היה להצטלם עם כל מיני הרכבים בהנחה, שמישהו מהמצטלמים ירקיע ביום מן הימים לגדולה. "מגיע לו" אומר איש ששמע אותי מביע באוזני גילה בקורת, שהמוזיאון גדוש מדי באני של טרוצקי. יותר מדי ישראלים נכנסים לפקוד את היהודי המת הלזה. מבחינת כמויות ונזקים אין לנו מה להתבטל בפני ג'ינגיס חאן ודומיו, אף שעל זה לא מספרים במוזיאון.
חוזרים למונית ולנהג שלנו ונוסעים ליעד הבא, מוזיאון פרטי, שהקימה גברת עשירה בשם דולורס אולמדו על נחלה משפחתית מרווחת. המוזיאון מורכב מסדרת מבנים נמוכים, שתולים בגן ירוק שופע ומטופל היטב. לאחר צעידה בין מדשאות מעוטרות בטווסים צרחניים מגיעים למבנה הראשון, שהיה בודאי היכל מגוריה של הגברת הנכבדה. במדשאה לפני הבית שוכבת לה עדת כלבים קצת יוצאי דופן. אלה הכלבים האצטקים הקרחים, חסרי שער לחלוטין שצבעם חום עד סגול ואומרים שהם טעימים מאוד. כן, באמריקות גידלו אותם לצרכי מזון וכיום הם נדירים למדי, כי החזירים הוציאו אותם מהשוק.
גילה ממששת בעינים זולגות קנאה את הוילה, אם מותר לפרשן את ההבעה על פניה וזה בעודנו מבחוץ. נכנסים פנימה וחושיה המומים לגמרי. שתי עלמות חסודות במדים משרי יראה מקבלות את פנינו בקול תרבותי מהוסה, רמז שלא נפר את שלוות המוצגים, או אולי רוחה של בעלת הבית מרחפת עדיין בחדרים. החדרים מרעיפים הוכחות חותכות לעושרה של המנוחה, לאספקטים מודגשים בצורתה החיצונית משנות צעירותה, לקשריה החברתיים עם סלתא ושמנא בגיליה המתקדמים יותר ולשלושת בעליה עליהם השלום, שזכו כ"א לצילום בודד במצב של לפני. עוברים מחדר חפצי חן בני זמננו לחדרים עם מוצגים היסטוריים ובהם פסלי מאיה, שגם במוזיאונים לא רואים כמותם. העלמות דואגות שלא נחוש בדידות בשום חדר שהוא.
לאחר ששוטטת בכל החדרים אתה נמצא בחצי רגל החוצה, לפני שאתה נזכר לשאול על התצוגה של ציורי דייגו ריברה ופרידה קאלו. ובכן ממשיכים לעבר ביתן נוסף, שבו אתה זוכה לחזות בעבודותיהם של שני אלה. חייבים להודות שפרידה קאלו ציירת מוכשרת למדי, בייחוד כאשר היא עוסקת בתיאור השפעת הנכות הגופנית על אישיותה. דייגו ריברה מתגלה כצייר דרום אמריקאי טיפוסי, שמעדיף לצייר סיטואציות על פני שרטוט אנשים. אבל כאשר הוא בכל זאת מאפיין טיפוסים, הוא מסוגל ליצור תמונות מאוד מעמיקות.
אם פעם חשבתי שכדאי להיות עשיר, היום אני כבר משוכנע לגמרי. אתה ממשיך להנות ממה שצברת, אפילו לאחר המוות ויכול להראות לעולם רק את מה שאתה מעוניין.
גמרנו להיום תרבות ועוברים ללחם ושעשועים. העיר טנושטיטלאן בירת האצטקים, שהפכה בימינו למקסיקו סיטי היתה בנויה על אגם וחלק ניכר מהתעבורה התנהל בתעלות. באזור סוצימילקו השתמרו מקצת מהתעלות האלה וכיום הן מוקדשות לשעשועים בלבד.