טיול במרכז אמריקה 39

מונטה ריקו דרך אגב
דעתה של גילה אינה נוחה מהסטטיות שמשתררת על חיינו והיא יוזמת טיול בן יומו לישוב בשם מונטה ריקו על חופי האוקיאנוס הספציפי. הואן משתלשל ויורד מההרים לשפלת החוף ומצטרף לכביש הנקרא ברוב הגיון הדרך הפסיפית. משאיות ענק, טריילרים אדירי קומה ועתירי אורך נוהמים על הדרך אחד בעקבות רעהו בשטף, שאף פעם לא נפסק. כל אותה כבודה אדירה, שהתחרינו בה בדרכנו מריו דולסה לגואטמלה סיטי שואטת לעבר חופי האוקיאנוס הפסיפי ומשתפכת אל הנמל הגדול אלקצאל או ממשיכה לכיוון הגבול עם סלבדור.
המושג של בית משנה את מעמדו ואם באזור ההררי בונים כדי לחסות מהגשם, הקור והלחות כאן בונים כדי ללכוד את הרוח הקלה, שמרטיטה לעתים את הנוף ולהינצל מחמתה הבוערת של השמש. הגגות מותמרים מלוחות אסבסט לענפי דקל יבשים והקירות פרוצים לכל כיוון שצפויה ממנו הקלה מהחום. עצים שיסוככו על הבית והחצר הם צורך קיומי ואדם וחיה שרועים בצילם בפישוט איברים מי על הקרקע ומי על גבי ערסל. מסתבכים בדרכי העפר של ישוב כלשהו ומתפתלים כדי להתחמק מרשת בלתי נדלית של תעלות מים עד שלבסוף נלכדים ונאלצים להמתין בתור למעבורת. משטחי עץ מאורכים שמשני צדיהם מנועים קרויים כאן מעבורת. הם מחוללים במים כמין מופלא של דגים מאולפים נהוגים בידי ילדים ובזה אחר זה נצמדים לפיסת החוף הרדודה, מעמיסים על גבם שתיים שלוש מכוניות ומתפתלים אחורה והצדה כדי לאפשר לדג הבא להניח את עורפו. 70 מטר זה כל המרחק שהדג הגרמי נושא אותנו עד שאנחנו מוקאים אל הצד השני. ממשיכים כאילו לא ארע מאום עד שהשלט מוכיח כי הבתים הדלילים מכאן והלאה קרויים בשם מונטריקו. חצר אחר חצר משכפלות תבנית זהה למראה של דקלים חזירים וגברים מוטלים על ערסלים ארוגים אלה בין אלה במשרעת תנוחות של חוסר אונים, מותשים מקרינת שמש רצחנית.
אני נזכר בכל אותם סיפורים לגלגניים על הבטלנים אוכלי הלוטוס שמעבירים את ימיהם בשכיבה על ערסל, עד שהואן נעצר ברחוב שמפוזרות בו מעט מסעדות וקומץ דוכני אוכל ושתיה, שאז אנו מתוודעים ישירות לאוויר החיצון ללא תיווכו של מזגן.
ההתמדה נושאת אותנו הלאה בכיוון החוף למקום שהאספלט נעלם תחת הרגליים ומפנה מקום לחול צהבהב. שואלים היכן הטרטואגרו שזו שמורת שילוח צבים אל הים ונרמזים שלא רחוק מכאן, רק 100-200 מטר לכיוון ההוא. מתחילים לפסוע בתוך החול במקביל לים ועם כל צעד הולך מאגר המרץ ומדלדל והסל הקטן שעל הגב צובר יותר ויותר משקל. מאה מטרים זה רוחבה של רצועת החול שצונחת בזוית שלושים מעלות ממשטח הישוב אל תוך המים והיא טהורה מכל כתם ורבב. החול צורב מלמטה והשמש קופחת מלמעלה והזיעה מחפשת נתיב לתוך העיניים. הכחול הקשוח שמימיננו הוא כחול של אוקיאנוס ולא ים. אי שם למטה, פס יחיד של גל נחבט מדי חצי דקה בקול מהלומה יבשה לתוך מי החוף ומשגר עננת נתזים שרירנית. קצב הנשימה של הפציפי איטי ועמוק מזה של הים התיכון הפוחז. החוף והגל והכחול שממנו יצא הגל מתארכים לתוך האופק, ככל שהעין רואה. הם תמיד היו מאחורינו ותמיד ימשיכו לפנינו והצעדים הנואשים שאנו מטביעים בחול כאילו לא משנים במאום את מיקומנו. על המשטח העליון חצרות של ביתני חוף פרימיטיביים בני קומה אחת ומסעדות מכוסות סכך נחבאים מאחורי צמחיה למודת חום. צמד בטלני חוף בבגדי לבן שמגינים על עור חום כהה צרוב עוזרים להבין שצרור עמודי עץ מפוזרים באקראי הם נתיב הכניסה לטורטואגרו. בלב הולם פנים זבות ורגליים כושלות נוטשים את החול ומתנהלים לתוך שטח מוצל ומאתרים צריפון שבו יושבת דמות אשה. אני קורס להינפש ממאה וחמישים מטרים של גרירת רגליים נואשת בעוד גילה מנהלת מו"מ.
7 קצלים מוגזמים עולה הביקור במוסד העלוב הזה שכל כולו חמש אמבטיות בטון. באחת שוחים זה לצד זה שמונה צבי ים זעירים שלושה על גבם ויתרם עדיין חיים. באמבטיה הבאה זוקפים כלפינו חרטומים חשדניים קרוקודילים צעירים צפופים יתר על המידה והצחנה העולה מביניהם כבדה מנשוא. השלישית מאחסנת מגוון איגואנות משועממות שמכיוון שנקראו באותו שם מאופסנות יחד באותה קובת זכוכית. עוד אמבטיה מגוננת על צרור צפרדעים שטוחות על הקרקעית ואילו האמבטיה האחרונה ריקה. המיצג הבא והאחרון הוא צריפון לימודים קטן שבו מוצגות יצירותיהם של ילדונים בני שש ושבע שנקראו להמחיש במו ידיהם צורה של צבי ים.
גילה קראה בספר שמהמקום הזה יוצאים סיורי סירות מודרכים לשמורה ומשתדלת להנחיל את הרעיון לקופאית. הקופאית מכירה מישהו שמוכן לעשות את השירות הזה ואולם לא בצורה רשמית וממליצה בפנינו לשוב בתוך עשר דקות. משוטטים בין משעולי השמורה ברגליים שנותרות זקופות בכוח האינרציה ומכיון שהמאמץ להתישב רב יותר מהמאמץ להישאר זקוף. יש פה יתושים ואחוז מסוים מהם גילה אותנו. איש נמוך קומה מתיצב ומציע לערוך סיור של שעה בסירה תמורת עשרים דולר. גילה מסכימה ואומרת בוא ניגש ומתכוונת לתעלת מים כעשרים מטר מאתנו. לא, אומר האיש עלינו לגשת למעגן, מרחק של רבע שעה הליכה. החול הדק של משעולי הכפר הוא תחליף לא חביב לחול הגס של החוף, אבל לפחות פני השטח ישרים. מדי שלוש דקות אפס כוחה של גילה שתובעת לדעת עוד כמה נצטרך לסבול. המרחק קטן בהדרגה עד שמגיעים למעגן וכאן מורה לנו האיש להיכנס לסירה נטולת גגון. סיפרתי כבר שהיתושים גילו אותנו?
גילה דורשת גגון והאיש דורש ארבעים דולר. מצדנו שהשמורה והאיש והסירות ילכו לעזאזל. משרכים רגליים כושלות לכיוון האוקיאנוס ויוצאים שוב אל החוף. נעים כמו צללים בדרך חזרה על פני כפר נופש ואנשים שרק עכשיו בצהרים הקיצו אל החוף. על רחצה אף אחד לא חושב, החוף מסוכן והיו מקרי טביעה. בכל אופן, גואטמלים שבאים לנופש לא מבזבזים את בריאותם על מאמץ גופני.
מתישבים על כסאות פלסטיק בשולי בית קפה מרוקן למחצה ועוקבים בעיניים כלות אחרי ילדה חסרת חינוך, שמתפנקת על ערסל בעוד בני משפחתה הישובים אל שולחן טורחים ובולסים מלוא הפה. אמה של הילדה מתעקשת להלעיט אותה בדבר מה והקטנה נכפית לנטוש את משחקה ולגשת לשולחן. הלכה הפסידה, מעתה הערסל שלי וישאר לפחות למשך כל השעה הבאה.
כוס ארוכה של מיץ לימון טבעי, זו התרומה החשובה ביותר של מרכז אמריקה לאנושות וברגעים כאלה אתה מיטיב להעריך את משמעותה. על החולות הריקים המתעלפים מחום משוטט בחור חסר מנוחה, שמחפש קלינטים לרכיבה על סוס אביר. צמד בגיל החיזורים מתפתה להרפתקה והבחור קורא לעוזרו להביא את הסוס השני, בהמה נחותה שמתגמדת ליד הסוס האביר. הצעיר מנסה את כוחו על הסוס האביר וביחד מגיעים להסכמה שהרעיון גדול עליו בשני מספרים.
אוזרים כוח אחרי חצי שעה של מנוחה לגמוא חזרה את מאתיים המטרים של חולות רצחניים אל קצה הכביש. שני פסי ביוב זורמים אל הים ולידם מתרכזת אוכלוסיית דלים מקומית, זו שכפר נופש איננו כלול בתפריט ההוצאות שלה.
בוחרים את מסעדת הדגים הפעילה ביותר על פי התאורמה של גילה, שהעם יודע מה טוב לו והתאורמה שלי, שמסעדה פעילה מחדשת את המלאי בקצב מהיר יותר. מאחורי הגב מפכפכת לה תעלת הביוב של המוסד, אבל אפילו הזבובים כבר לא מה שהם בחום הנורא. מחזור החיים באזור הזה פשוט להפליא, אתה אוכל את הדגים שניזונים מהפרשותיך. גם אני כמו הדגים שואף להחלץ מקרקעית הסיר המהביל ולחזור לביוספירה שמתאימה לי. הואן יוצא בשלוש ומחזיר אותנו לאוויר קריר ויבש יותר של ההרים. מפליא מדוע אנשים יירדו לחוף כדי להתענות בחום ובלחות מוטרפים כשהים מסוכן והחול שורף והסביבה לא הגיינית והיתושים עוקצים. בעיני זה גרוע אפילו מסאונה, שגם הוא סוג של עיסוק הגובל במזוכיזם.