טיול במרכז אמריקה 35

קצאלטננגו
כרגיל, ברבע שעה אחרונה לנסיעה מדסקסים את המלון עם זוג יפנים צעירים מהמושב האחורי ועם הנהג. המבחר גדול מהרגיל למרות שאין זו עיר תיירות מובהקת. היפנים הזמינו במלון ריו אסול ומציעים גם לנו לנסות. הנהג שמח שההחלטה מקצרת לו את הזמן ונפטר מאתנו בזריזות. עדיין שורר אור בחוץ וגילה מחליטה לבדוק מספר אופציות נוספות. אני והמזוודה ממתינים על המדרכה העשויה בטון לצד המלון שמבחינת מראה חיצוני אינו מבטיח גדולות בעוד גילה עולה לרחוב המצטלב שבו פרושים מספר מלונות. הרחובות צרים ואינטימיים, איש כמעט אינו עובר, גם לא מכוניות. רוח קרה מנשבת וההמתנה לא נעימה.
גילה חוזרת ממסעיה ובפיה אין בשורות, גם היקרים וגם הזולים אינם מציאה מופלגת. נכנסים איפה לריו אסול ומקבלים מהגברת בהכנעה את המפתח לגורלנו. מסדרון קבלה אפל ובקצהו אקואריום גדול המכיל יצור בלתי מוגדר מעורר את נטיות האנטי של גילה. החדר הזה לא יקבל אצלנו סיכוי נוסף, למרות שהוא מצויד במרפסת צרה המשקיפה על הרחוב.
הרחוב שלנו גולש בירידה תלולה למדי אל כיכר העיר וגילה שעדיין לא ויתרה בוחרת בי בתור מלווה לבחון מלונות נוספים. היא מטפסת לאחד המבנים הגבוהים יחסית בצד הכיכר בעוד אני מחפש פינה שבה לא תטריד אותי הרוח הצוננת.
גילה קוראת לי מעבר לרחוב ויחד נכנסים לפסאג' גבוה מוזנח למראה ומי נמצא בקצהו הרחוק אם לא סוכנות הנסיעות שעמה הגענו עד הלום. קוראים לה אדרנלינה והיא לא העתק ולא סוכנות משנה כי אם המקור בכבודו ובעצמו. הולנדי עסקני שופך אדיבות לכל עבר, גם כשגילה מתלוננת על שעשקו אותנו במחיר והוא תקוע בדילמה חמורה כיצד לא להחזיר כסף ובכל זאת לצאת אדיב ואולי גם ישר. שואלים אותו למחירי טיולים בסביבה, אלא שמחיריו אינם מן הזולים. ולפיכך לא מסכמים דבר.
יוצאים אל הכיכר ועוברים בין סדרת דוכנים שהוקמו לרגל הזדמנות כלשהי, אולי משנודע שגילה מגיעה לעיר. שם העיר מורכב משניים, על טננגו כבר למדתם שפירושו "מקום של". קצל היא הציפור הלאומית של המאיה עתירת רושם בזכות רעמת נוצות זנב מפוארת והמטבע הגואטמלי נקרא על שמה. היא זכתה להנצחה בדמות הנחש בעל נוצות הקצל שמגן על כל פירמידה ראויה לשמה וגם בדמותו של קצלקואטל דמות אלוהית שמכהנת בתפקידה מאז אלף שנים לפנה"ס וכמעט עד ימינו. הרכילות הארכיאולוגית טוענת שהיה אדם בלונדיני בעל זקן עבות, תופעה שלא נשמע עליה בקרב האוכלוסיה האינדיאנית עשוקת השער וגם אסר קרבנות אדם. כאשר הכהונה המקומית התאגדה נגדו הוא נטש בשאט נפש את עירו טיאוטיואקאן (שמעתם עליה) בראש קבוצת לוחמים וחבר גמדיו האהובים ונעלם בצי של ספינות לעבר השמש העולה. נוצרה אגדה כלל אזורית האומרת שיום אחד הוא ישוב להנהיג את עמו וזו הסיבה שמונטזומה האמין בתחילה שקורטס לבן העור הוא התגשמות חזון קצלקואטל. במשך השנים דמותו חצתה את הקו הדק בין ממשות למיתולוגיה ורכשה לעצמה הילה אלוהית.
העובדה היא שבארכיטקטורה של ערים בצפון יוקטאן מוצאים השפעה ברורה מאוד של אלמנטים מטיאוטיואקאן ובקרב האוכלוסיה פוגשים אחוז גבוה במיוחד של אנשים נמוכים.
היינו בקצלטננגו וגם נשארנו בה. את העיר קוראים בשם קצר יותר הוא שילה וההסבר היחיד שאני יודע לכך הוא למה-ככה. נשלפים מהשוק ורואים שבכיכר צועדת לאיטה הלוויה מכובדת מרובת משתתפים. מספר מכוניות נעות בראש ולאחריהן בפסיעה חגיגית קבוצות אנשים לובשי שחורים ובראש כל קבוצה נושא דגל שמניף נס. בתהלוכה צועדים בנפרד אנשים ממוצא ספרדי חמורי פנים ומעוטרים בשפם שחור ובנפרד אינדיאנים, בעיקר נשים בקבוצות משלהן.
גילה מנסה עוד סיפור של אכזבה, אבל לא נכנעת. אני בוחר בין טיפוס לקומות גבוהות לבין המשך שהייה ברוח ומעדיף את הרחוב. הכיכר מאוד פעילה למרות הרוח הטורדת והאור שהולך ודועך בהדרגה.
ממעלה הרחוב שבו ירדנו מרחפת ובאה תרועת חצוצרות בוכיה מלווה קרקוש קצבי של תופים. מעט אח"כ הרחוב מפריש מצעד לובשי שחורים שיורדים בתהלוכה, פוסעים במתינות קבוצה אחר קבוצה שבראש כל אחת דגלן נושא את נס המחנה. אני קורא מעל הנסים תארים של מוסדות דת ומסיון ושמות של קדושים וקדושות למיניהם. הצועדים, בחלקם מפסיעים בהכרת ערך עצמם ובחלקם נבוכים מתשומת הלב, שהם מושכים לעצמם. הגברים כולם במקטורנים ומכנסיים שחורות וחולצות לבנות, הלבוש הנשי מעט יותר מגוון, אבל המבחר מוגבל לצבעים כהים. אין זכר לצבעוניות שכל כך אופינית לנשים האינדיאניות בטבע העכומי.
ושוב פורצת תרועת חצוצרות כרוכה בהלמות תופים, קרובה וברורה יותר, שנקטעת בחטף בצניחה קדורנית ומיואשת אל מעמקי סולם מינורי. את שדה הראיה כובשת אחוות גברים צפופה העושה את דרכה בסך בשתי שורות אחידות ומהודקות. פלטפורמה כבדה רבוצה על כתפיהם והם שחים תחתיה כמו אטלס הנושא את כדור הארץ. עוטים בגדי שחור לבן, ומתנשאים למלוא קומתם הקצרה הם נראים כתאומים מאותה אם בעת שהם מתנודדים מצד לצד בטפיפות קצרות חצי צעד אחר חצי צעד. על הפלטפורה זוקף קומה ישו הנוצרי ממוסמר לעמוד הצלב החביב עליו ומטלטל על ספינתו במיומנות של מלח בים פעם שמאלה ופעם ימינה בקצב אחיד. איש עוטה שחורים דחוק לפלטפורמה מאחור ומשתדל להגביר במלוא עוצמת כתפיו את משרעת התנופה, למרבה מצוקתם של הצועדים הכורעים תחת המשקל המעיק. את האפקט הראשי מעצבת המוזיקה, שאיננה אפילו תרועת אבל, אלא מדמה את צליל נאקת המתים. מעין יפחת בלהה של חולה דכאון השוקעת מטה ללא מעצורים ונקטעת בפתאומיות החלטית של נפש הלכודה בתהומות היאוש. הפוגה קצרה של דממה מתוחה ושוב מיבבות החצוצרות את עצמן לדעת במונוטוניות מצמררת ההולכת וצונחת לקול הלמות תופים ורשרוש טפיפת הגברים.
איך יכולנו להשאיר את המצלמה בחדר.
עכשיו כבר ירדה החשיכה והתהלוכה הקדורנית נעלמת לאטה מאחורי הכיכר כשהיא משננת במונוטוניות מכנית את בשורתו המייאשת של ישו המתנדנד ואנחנו שבים מצומררים מקור אל חדרנו.
על הנסיבות שבהן מאסנו במלון הזה לא נרבה מילים.
מצדה השני של הכיכר רחוב אחד מקביל פנימה מהכביש הראשי איתרה גילה מין הוסטל נחמד, שלושים מטר מהסופרמרקט הגדול של העיר. נכנסים לחצר פנימית ועולים על מדרגות לאכסדרת עץ מאורכת שלאורכה נפתחות הדלתות אל החדרים. תובעים ומקבלים חדר שנחן בשני חלונות, האחד לאכסדרה והשני לגגון כביסה של הבית. זכינו בחדר עץ חדיש ונעים ומנהלים סימפטיים שלא נובחים על לקוחות ובסך הכל הוסטאל שבאופן מהותי גובה מחיר זול יותר ממלון ואפילו מספק לאורחיו מים מטוהרים.
יוצאים בשביעות רצון לאוויר הבוקר הנעים וגילה מעלה את הרעיון לשכור מונית למשך הבוקר, שתקפיץ אותנו על פני מספר אתרים בסביבת העיר הזו.
חוצים לעבר הכיכר ומטפסים קצרות אל תחנת מוניות חונות. הנהג, אדם מבוגר לבן, אצלנו היה מכונה אשכנזי, גבה קומה יחסית לממוצע המקומי וגם מחוסר שפם. מסכמים מחיר ויוצאים לדרך.
על זוניל לא שמעתם ואין להאשים אתכם. הספר אמר שיש בה שוק מקומי מעניין וכנסיה מקומית ותיקה וזו הסיבה שאנחנו כן יודעים על קיומה. אילו הייתי מוצא את עצמי מתעורר באמצע חלום כשסביבי בניני העיירה הזו ואף לא נפש חיה אחת סביב הייתי מתקשה להכריע אם המדובר בעיירה ערבית בגדה או ישוב אינדיאני בגואטמלה. הכנסיה בכל זאת עוזרת במשהו לזיהוי. כנסיה עתיקה מצוידת במבחר קדושים מוקעים לקירות או מקופסאים בארונות זכוכית. גואדלופה דחקה את ישו ממרכז הבמה, אך עדר קדושיו עדיין מכהנים לאורך הקירות. פרחים ונרות מאירים את החלל ונשים, לפני שהן פונות לעולם העסקים מחלות את פני סוכניהן בשמיים שישלחו ברכה במעשה ידיהן. הן שוהות שהיה של נימוס בכריעה של כבוד מול הדמות השותקת ואז מתרוממות לאחר שהדליקו נר ותקעו פרוטה בצלחתה הפעורה וסרות החוצה להתחיל להשתמש בברכה, שקנו במיטב כספן. תקראו לזאת ביטוח עסקי, אם אתם מתעקשים.
מזדנבים אחריהן במדרגות אחוריות צרות ותלולות המשתלשלות מטה אל אולם השוק החשוך ובתחילה סופגים מבטים חשדניים. התרופה היא להתחיל להתעניין בסחורות ואז אתה חוזר למימדי אדם מן הישוב, קצת גבוה ולבן מהממוצע, אך בעל אינטרסים מסחריים טבעיים והחשד מוסר מעליך.
השוק הוא כלבו שיתופי גדול, שבו נמכרים רהיטים ותכשיטים לצד בשר, ירקות ופירות ואפילו אבנים. האינדיאנים משתמשים באבני גיר לבישול כדי לנטרל השפעה כימית של צמח כלשהו, שכחתי מהו ובשולי השורה השלישית ישובים להם שני גברים וסביבם צרור אבני גיר, כאלה שפרחחי הגדה מידים כלאחר יד בכל מכונית לא מוכרת. והאבנים האלה נמכרות טבין ותקילין לאינדיאניות שטומנות את שללן בסליהן וממשיכות לפריט הבא. איזה פוטנציאל בלתי נדלה טמון בסלעי ארצנו, שלא בא לידי ביטוי הולם במאזן התשלומים.
יוצאים למגרש חניה אדיר שממנו מגיעים ארגזי סחורה ורואים צעירה לופתת תרמיל קטניה אדיר באורך חצי מטר, מקלפת את דפנותיו, ודולה לתוך פיה את גרגרי הענק הרתוקים אליו.
חוזרים למונית ולכתובת הבאה, שהיא במקרה שלנו בית הקברות של הכפר. אלה מקומות אוטנטיים שבתמונה אחת מגלגלים סיפור חיים שלם, אלא שלא תמיד בריא לחפש אותם כאשר הם בסביבות מבודדות. הפעם שדה המצבות משתרע כמעט על שפת הכביש ומושך את העין בצבעוניונותו הססגונית. כל הקברים פונים באותו כיוון ומבקריו, רובן ככולן נשים מרחפות פה ושם ליד קברים כמו דבורים בשדה פורח.
המונית סוטה לכביש צדדי ומתחילה את הטיפוס לפואנטס גיאורגינאס, אתר מים חמים, שגילה זוממת לרחוץ בהם. הכביש צר ומתפתל תוך כדי עליה, רצוף קטעי ג'ונגל המתחלפים לעתים במשבצות של גידולים חקלאיים. באחד הקטעים אני רואה רצועת חסה משתרעת לאורך הכביש החל משפתו ועד מטר אחד פנימה לאורך קילומטר שלם. באחד הקטעים חוסם את הכביש ג'יפ מסיבי חדיש ומי ניצב לידו מנופף זרועות במרץ אם לא בעל סוכנות אדרנלינה במלוא כבודו ועצמו. בעל המונית שלנו כבר תייג מספר אנשים שפגשנו בדרך בתור חברים טובים שלו וגם האדון הזה מזוכה בתואר. לאחר חילופי ניחומים ממשיכים הלאה והנהג מסביר כי הג'יפ נתקע משום שמיכל שמן הדיפרנציאל שפך את מרירתו על אם הדרך. שאלתי מדוע לא הציע עזרה והנהג מסביר שהאיש מצויד בטלפון סלולרי וכבר הזעיק עזרה. אם לא הזכרתי, אולי כאן המקום להלעיז, שהנהג שלנו מתוקשר אינטנסיבית מדי מספר דקות ולא משנה באיזו נקודה פראית ומבודדת אנו מצויים בלב ההרים.
מגיעים למרחצאות, משלמים דמי כניסה וגילה מאמתת את חששותי כשהיא נוטלת עמה בגדי רחצה ומגבות. מטפסים לאורך שביל מעל סדרת צריפונים, שנראים נטושים לאורך שפת גיא עמוק מאוד. הודות לצמחיית הג'ונגל הסבוכה לא רואים עד כמה עמוק. הליכה ארוכה מדי מביאה אותנו בסופו של משעול לבריכה טבעית קטנה להפליא של מים צלולים וכנראה גם חמים. מתוך הרחצה עלו כבר זוג היפנים/קוריאנים שלנו ולצדם שני קנדים בני גילנו דהיינו פנסיונרים, מלומדי חיים. כל האנשים הטובים האלה הובלו לכאן ברכב פרטי, שמשום מה לא חזר אליהם בזמן בגלל תקלה טכנית. כמצופה, זהו אדון אדרנלינה שלמרות הרכב החדיש והתשלום המפולפל לוקה במקצת בשירות.
כאשר מגדירים בריכה כטבעית, מתכוונים לומר שהקרקעית מגדלת פה ושם סלעים חדים וסרבניים והפרשי הגבהים לא ממש רצופים ועלים נושרים אל פני המים מהעצים הסוככים ממעל ובכלל מרשים לטבע להפריע לשיטתיות האנושיות. המים אכן חמימים ונעימים, אך רצוי להתעטף בהם עד צואר כי הרוח מעליהם נושבת קרירה להפליא. לא דוקטור אני ולא בן דוקטור ואולם היפוכונדר מושלם למדי ואם חזרתי מהטיול הזה נגוע בדלקת ריאות אני מצהיר בזאת כי פה היתה אחת מתחילותיה.
הקנדים מונים את רכושם בבתים ובמכוניות ומעלים זכרונות מטיולים לפינותיו השונות של הגלובוס בעוד אנחנו פוערים עיניים מתפעלות מתוך המים. הנהג מופיע להזכיר שהזמן רץ ואני שולף את גווי מהמים ואץ כחץ מקשת לביתן המלתחה המיניאטורי. הרוח הקרה דולקת אחרי פנימה כשהיא צולפת בגבי בעלים תלושים ונדחקת יחד אתי אל תא קטן מחוסר דלתות. ללא הפסק היא מתהוללת בשגעון סיבובי, צוננת כמו ההבל המתאבך מפתחו של פריג'ידר פתוח.
מציעים לעקורי אדרנלינה לשוב עמנו במונית, אבל הם מוותרים כי בעל הבית הבטיח, בסלולר כמובן, שהוא בדרכו המתוקנת אליהם. צמד צעירים מערביים עמוסי פקלאות מוותרים ברוב תבונה על הרחצה ומתחילים טרק לנבכי הטבע בטיפוס על שביל שאיבד כל הגיון בבחירת זויות העליה. הג'ונגל סביבנו מרהיב בתור פיסת נוף, אבל מי שצולל לתוכו נמצא בתוך התמונה ולא יבחין במסגרת.
חוזרים העירה למלא מצוות ארוחת הצהריים וגילה מפילה עלי תיק חדש. הספר מפזר בהתלהבות נעורים גוזמאות בשבחן של מסעדות מקומיות, כי זו חובתו של ספר נסיעות, לפמפם בשורות כדי לעורר בקורא תחושת תוכן וכדאיות. גילה תופסת את הכותב במילתו ומתעקשת לאתר את מקדשי הגסטרונומיה בכוונת אמת לטעום ולדווח. בגיל 60 אנחנו על סיפה של תקופת חיים, שעוברת להוקיר את ההיבט הקולינרי דווקא של תאוות בשרים כבסיס להפצת סיפורי אלף לילה ולילה.
מאתרים חנות פינתית צפופה, שדחוסים בה הרבה מדי מקומיים סביב ארבעה שולחנות פשוטים שיספיקו בהרווחה לכולם רק אם יוצבו אחד על גבי השני. מי שרוצה להזיז כסא מתחיל תגובת שרשרת שלא מסתיימת אפילו בקיר. תקועים כהמומים בפתח ועיננו הבוהות לטושות בחוסר הבנה כלפי העיניים המקומיות הניבטות בנו חזרה מעמקי גוש הכסאות הלפותים זה בזה בחוסר אונים. ממתינים דקות אחדות בעמידה מביכה עד שהמהפכה הבאה בסדר הכסאות פולטת החוצה מספר לקוחות ויש לנו פיסת שולחן דלה לעצמנו. התפריט רשום על הקיר ומוגבל לארוחה בת שלושה רכיבים ובאמת אין בו שום חידוש פרט למחיר הזול ולתחושת ריקנות קלה, שמכרסמת בבטן החל מרגע שאחרי.
משוטטים ומנסים עוגיות בעלות מראה מפתה בחנויות מאפה ומשתכנעים פעם נוספת שאין עוגות טעימות של ממש בתרבות הספרדית של אמריקה.
נהג המונית מופיע כמסוכם בשמונה וחצי בבוקר לסיור סביבה נוסף. תנועה צפופה נושאת אותנו בחיקה לעיירה בשם סלקחה הרובצת על הדרך. מייצרים ובעיקר מוכרים כאן בדים וזה ניכר על פי שרשרת בלתי נגמרת של חנויות לאורך הדרכים. מגששים בזהירות אצל הנהג לגבי ליקר הפירות המפורסם של האזור הזה, שמככב בספרי תיירות אחדים. האיש שלא נחן בעדינות נפש מרובה מנסה לברר אם זה תחום ההתענינות המיוחד שלנו. לא כדאי לקנות כאן הוא מצהיר כי מייצרים ללא רשיון תוך שימוש בחמרים מסוכנים ואנשים כבר מתו מהתוצר הפיראטי. הממשלה הרי תובעת את ליטרת המס שלה ואם אנחנו באמת מעונינים הוא ישיג לנו בשילה עצמה ממקור בטוח. לוקח קצת מאמץ לשכנע אותו שסתם שאלנו.
הספר מוליך אותנו לסן אנדרה סקול ולמען האמת לבנו כבר גס בנופים ההרריים המהממים, שאנחנו חוצים פעם אחר פעם. הבניה המקומית כל כך בלתי מתחשבת בנוף, מכוערת, רבועה ומתפרסת באופן שצורם את העין. הזבל מכער את שולי הדרכים והחלקות המעובדות נוגסות בג'ונגל לבלי רחם, עד שממש לא נעים לחזות בקלונו של הנוף. הכפר שוכן על מורדות דופן הררית תלולה ושולח אצבעות חמדניות לעבר הנהר. בתים חדשים צצים על אדמת השפך הפוריה, שעד כה נשמרה לחקלאות בלבד. בדיוק היום מישהו שכר טרקטור שחותך בכביש הכניסה וניתן לעלות במעלה הישוב ברגל בלבד.
מטפסים ברגליים כושלות לפחות עד לכנסיה הראשונה של הכפר שמישהו צבע בצהוב עז מזעזע. הציורים פרימיטיביים על קיר שטוח ושבלוני מבהירים שגאודי מעולם לא היה פה וגם דאלי לא. הכנסיה הזו היא אחד מסמלי התיירות שאמורים לפתות אנשים לבקר בגואטמלה.
מובטחת כנסיה אוטנתית אף יותר במעלה הדרך והמקומיים מסברים את האוזן שהיא די קרובה, רק עוד שני בלוקים לכיוון העננים. אחרי כחמישים מטר במעלה הרצחני מתיאשים. לא חשבנו על טרק כששכרנו את המונית לכאן. צדקת מקומית שמתפעמת ממצוקתנו למקומות קדושים מפנה אותנו לקפלה שכונתית לא רחוקה. די לה בחדר בודד פתוח לרחוב עמוס פסילים ותמונות ומקושט בתקרובת פרחים וכוונות אמיתיות. נכנסים ומחכים שהאינדיאנית המנומסת תעלם ואז נוטשים וממהרים במורד הדרך לאורך בניין העיריה וביה"ס התיכון המקומי. גילה מזמינה אותי לתערוכת ציורים בחדר הכניסה לביה"ס ואין במקום אף אחד שיבדוק בכלינו, יזמין אותנו פנימה או ינפנפנו החוצה. אני תשוש לחלוטין ואפילו תחנת מכבי אש המקומית מתקשה להלהיב אותי.
בדרך חזרה לשילה, פקק תנועה חושף לעינינו חבורת צעירים במדי חוזרים בתשובה סגולים, שעוברים בין כלי הרכב. המראה מעורר אצלנו תגובת נגד עוינת, אבל בעצם אלה לא קו קלוקס קלאן כי אם חבורת סטונדנטים שמחפשת תרומות והתלבושת לא אמורה לאותת תוקפנות אלא להיפך. מי שמתרגז הוא דוקא הנהג, הכועס על זילות השימוש הלא הולם בתלבושת דתית ועל העיכוב בכביש.
משוטטים ברחובותיה המתורבתים של שילה ומתרשמים לטובה מרמת החנויות. גילה מסרבת להתייאש ומוליכה את הצוות למסעדה מומלצת ולאור הכשל מיום אתמול, לאו דוקא עממית. המסעדה משתרעת על שלושה חדרים ויש להם להציע גם גלריה אמנותית למי שזקוק למזון רוחני. המקום שומם לחלוטין פרט לגברת אחת בתלבושת יוצאת דופן שמשתדלת לשדר אמירה על טיבו של המקום. גילה מזמינה תבשיל שבעל הספר מתאר במונחים אלוהיים בערגה לא מסותרת. התמונות בגלריה לא משהו והתבשיל טוטל לוס. משלמים מחיר פלצני על מסעדה פלצנית, שרוב האוכלוסיה כנראה כבר למדה להיזהר מפניה. מיותר אפילו לקנח בצירוף המסורתי "אמרתי לך".
מטופפים בהליכה של חכמים אחרי מעשה באזור שהייתי מגדיר כמרכז העיר וליד אחד המלונות נפלט למדרכה גבר מערבי, שהוא כמסתבר הקנדי שפגשנו במעיין החם ההוא מיום אתמול. גם הם לא רוו נחת מהמלון שגבה סכום מופרז על שירותיו ואכלו לא טוב במסעדה יומרנית, שזכתה לציון מופרז בספר. הם גם יהיו שכנינו בואן שיוצא עוד שעה מאדרנלינה שליד הכיכר חזרה לפנאחצ'ל שליד אגם אטיטלאן. להם זו תהיה פעם ראשונה ואילו אנחנו הרי בגדר תושבים חוזרים.