טיול במרכז אמריקה 34

צ'יצ'יקסטננגו
בשעת אח"צ מתקדמת, האור הרבה יותר רך ונינוח כאשר נכנסים לתחומי הישוב ועוברים ברחובות צרים ישרים וצפופים בין שורות מבנים ספרדיים בסגנון עתיק. עיירה בעלת אופי מגובש ומבנה הדוק מעמידה אותנו במקומנו כזרים, בארץ לא להם. אם פנאחצ'ל נותנת לתייר הרגשה שנבנתה בעבורו ומזמינה אותו להרגיש בנוח כמו בבית, בצ'יצ'יקסטננגו הוא אורח שתמיד יחוש מעט אבוד בנבכי ההווי המקומי ועד כמה קשה לרדת לסוף תעלומותיו.
צ'יצ'יקסט בשפת הקיצ'ה הוא שמו של סרפד בעל צבע סגול וטננגו היא מילה שפירושה "מקום של". ביחד הם מצטרפים לשם צלילני, שבעברית היה מתרגם למשהו כמו "רמת הסרפדים". זמן קצר לפני שמגיעים לעיר, הנהג מעוניין לוודא באיזה בתי מלון עליו להוריד נוסעים ומתפתח דיון ער. חובשי הספסל האחורי שותקים תוך מבט מתנשא. הם נמנים על דיירי מלונות הפאר, שהזמינו חדרים מראש במיטב כספם ואין להם ספקות בחיים. אנחנו מתחקרים את הנהג, שהיום מלווה משום מה בעוזר ולדיון מצטרפים בני הזוג מהשורה האמצעית. שומעים המלצות ומבררים נקודות לחסד ולשבט ובסוף מצמצמים את הרשימה לשני מלונות. אחרי שמפקידים במקומם את הזוגות הוודאים נוסעים לאופציה הראשונה ונהג עם עוזרו נכנסים יחד אתנו פנימה כמשלחת סקר לבחינת חדרים. בפעם הבאה יוכלו לדווח ביתר סמכותיות לנוסעים מתענינים. אני וגילה מחליפים משפטים בעברית בעוד הצוות נועץ אזניים סקרניות. מסכמים להתנחל במקום ונהג ועוזרו סוחבים מזוודות לקומה שלישית ומתוגמלים כיאות. אם לכאורה נהג ועוזרו מפגינים יחס מופתי, ראוי בכל זאת לזכור, שהם עובדים אצל בעל בית אירופי. בגואנחטו זרק אותנו כזכור נהג המונית ליד המלון הראשון שמצא לפני שנעלם לבלי שוב.
צ'יצ'י היא אם כל השווקים של שבטי הקיצ'ה בפרט וגואטמלה בכלל. בימי חמישי וראשון היא מוצפת אינדיאנים תושבי המחוז, שבאים למכור ולקנות, לראות ולהיראות. הרחוב שעברנו בו בואן לפני חצי שעה כבר חסום לתנועה. שורות דוכנים צצות משני צדיו ובמרכזו כמו פטריות אחר הגשם. אינדיאנים מגיעים ובידיהם צרור מוטות במבוק חתוכים על פי מידה ותוך רבע שעה מרימים דוכן סטנדרטי בלי אף מסמר. הדוכן מתמר לשלושה מטר ומוגן מלמעלה ע"י גגון. בלילה קר ואף עלול לרדת גשם. בעל הבית שישן בצל דוכנו כדי לשמור על מקומו חייב לדאוג למחסה. במשך היום הגגון מסייע לבלום את קרינת השמש העזה. מרבית הדוכנים ריקים עדיין מסחורות ועל כן אנו חולפים במהרה לאורך שורה ראשונה ארוכה ונכנסים לכנסיה בשעת המיסה. קהל מקומיים מאזין במתח אמיתי לעלילות יעקב המכין את הרקע לפגישתו הגורלית עם עשו. לקראת נקודת השיא נקטע הסיפור והכומר עובר לפרק משעמם מתוך הברית החדשה.
בתוך כנסיה בפעולה אני משתדל להתמזג עם הקהל והדרך המיטבית עבורי היא להישאר ישוב בשורה אחורית על אחד המושבים. כך אני שומר שלא לשבור את קו הגובה עם הממוצע המקומי, שמחליף פוזיציות בין כריעה, ישיבה ועמידה. לגילה אין עכבות והיא נעה לאורך שולי הצד כדי לסקור מקרוב תמונות ופסלים השוכנים במעלה הקירות. הכומר המסכן נאבק קשות על תשומת לב הקהילה, שנודדת עם דמותה של גילה. היא הולכת ומתקרבת בלי משים לעברו והמתח כבר מורגש באוויר. למזלו היא נעצרת רגע לפני שיישרה קו עם המזבח ואחרי מבט חוקר אל צוות הקדושים המגבה את אחוריו היא נסוגה אחורה אל הפתח. הכומר והקדושים משחררים נשימה עצורה וחוזרים לשלהם והקהילה שוקעת שוב בעניניה.
אני די מתמרמר על הליכת הסרק בין שורות הדוכנים שחציים עודם ריקים, כאילו שדוכנים מלאים מושכים אותי יותר. תביעתי נשמעת ויש רק עוד דבר אחד לראות. תועים לתוך קומפלקס בנין הצמוד לשוק ומבעד למסדרון צר חודרים לאולם גדול, שבזמנים כתיקונם מאכלס מגרש כדורסל. המון נשים ישובות על רצפת האולם חובקות כל אחת תוצרת חקלאית שהביאה למכירה בשוק. האור היחיד הרוטט באולם הוא אורם של נרות שהדליקו הנשים וגילה מתמוגגת מעוצמת האותנטיות. יורדים אל העם במלוא כובד אישיותנו האירופית החריגה ומתערבבים בין מרבצי התגרניות, שצבע בגדיהן הצבעוניים מתחרה בצבעי סחורתן ורוכשים את צרור הירק המקובל עלינו. מעתה שהאינטרס שלנו התבהר, אף אחד לא מתעניין יותר במעשינו. צילום או שניים שגילה מצלמת, אותי ולא חס וחלילה את התגרניות שברקע אינם מעוררים מהומות. אנשות עסקים בא לי לכנות אותן.
אתם בודאי מבינים, שגילה דרשה לשוב לטעום מהחויה פעם נוספת, אבל אז כבר הדליקה יד נעלמה את אור החשמל וצללי האותנטיות נגוזו. בסערת ההזדהות רוכשים מרוכל רחוב פלח אבטיח ובננות ובעיקר מאפה מקומי ולמרבה ההפתעה יוצאים בשלום.
נעורים ליום שוק ולאחר ארוחת בוקר עצמית כהלכתה (לחם מלא, ירקות ופירות ופינוקי חלב) יוצאים בציוד מתאים ליום עבודה קשה. גילה פוסקת שקניות תעשה בעצמה בצהריים כשאינני נמצא להפריע לה. חוצים את השוק לעבר הכנסיה ומה שאתמול לקח 10 דקות אורך עכשיו עשרים דקות של התחכחות בעמך ובתיירים, שגודשים את המעברים עד כדי התפקעות. מיטב הכייסים והגנבים של גואטמלה מרחפים בחוצות ואני לופת בכל עוז את הסל התלוי על כתפי וער לכל אישיות שמגלה בי עניין קל שבקלים.
את המדרגות לכנסיה אי אפשר לראות תחת מעמסה של המון אינדיאנים על סליהם וטפם. בחצר הכנסיה תור ארוך ועבה עד מאוד משתרך בכיוון אחד הפתחים. אני וגילה דנים במהותו ומחליטים שכאן מחולקת תמיכה סוציאלית מטעם גוף כלשהו. הכניסה לכנסיה כרוכה הפעם בתשלום. באורח מוזר, ההליך דומה בכל לגביית הכספים במסדרון האפל של חסידי המשימון בסנטיאגו אטיטלאן. על הרצפה מצבור עציצים פורחים ונרות דולקים מכל עבר. ריח קטורת כבד נישא באוויר והאולם מלא נפשות פועלות.
יוצאים מהחצר ויורדים במדרגות וגילה נראית מוטרדת כמו נביא, שהמציאות מסרבת להעתר לתחזיותיו. בספר כתוב שהאזור שורץ מדריכי תיירות להוטים שמתעלקים על תיירים בהצעות לסיור אל תופעה בעלת שם משונה- אבח פסקואל (abaj pascual). אני נצב בתחתית המדרגות וראשי סובב לכל עבר כפנס מגדלור מעל גלי אינדיאנים הנשברים אל קרסולי. בזמנו איננו יודעים שהמדרגות שרדו ממקדש המאיה שעל חורבותיו בנו הספרדים את הכנסיה.
אכן ראו אותנו ויש נביא בעירו. הוא מציע את שירותיו עבור 10 דולרים תקילים להוליך אותנו אל השם המפורש דנן ומאיץ להזדרז כי הטקס עומד להתחיל בכל רגע. נשרכים בעקבותיו והאיש קצר קומה טיפוסי, אבל רגליו מדוושות במהירות כפולה מאתנו. עוברים דרך תחנה מרכזית, שהיא פיסת כביש צרה פקוקה באוטובוסים וטנדרים, שמקיאים עוד ועוד אינדיאנים מטופלים בצרורות ענק. השמיכה האינדיאנית היא המארז האולטימטיבי של הנשים ובעת שהוא ריק היא עונדת אותה מקופלת על ראשה בתור כיסוי. צונחים עם הכביש היוצא אל אחד הכיוונים וזזים הצידה כל אימת שחולף טנדר נוסף שארגזו דחוס חשרת אדם. המונית המקומית היא טנדר בעל ארגז מורחב שמכיל יותר אינדיאנים למ"ר מאשר יש קשקשים בס"מ על ראשי. כולם במעומד צמודים זה לזה, מתנועעים עם הכביש כמו חיטה ברוח ולכל אחד חבילתו הדוקה לרגליו. כאשר חולף על פניהם אוטובוס התרנגולות המופרע ומנדנד את העגלה בשובל הרוח שרץ בעקבותיו הם מחייכים חיוך של התנצלות, כאילו נתפסו בקלקלה כלשהי.
היום מספיק חם גם בלי להתעניין בצרות של אחרים ומהכביש היורד סוטים אל הטבע העולה. חוצים במפולש דרך הול של בית, שכתוב עליו מוזיאון ונפנים לטפס על הגבעה שמתנשאת מאחוריו. הגבעה תלולה הרבה יותר מכפי שנראה מלמטה, האדמה רזה ויבשה מיוערת בעצי אורן ומזכירה את הרי ירושלים בעת חרבוני הקיץ. מטפסים בשביל זיגזגי צר ותלול ושוב עלי להשמיץ את גילה, שתובעת עצירות מדי פעם למורת רוחו של מורה הדרך הממהר. המצב שהתהפך בשלבים מאוחרים של הטיול גורם לי עכשיו לחזור ולחטט בתהילת העבר שלי. המנוחות של גילה עוזרות גם לי ליצב את דפיקות הלב ולעבור לקצב נשימה מתון יחסית, אבל זה לא משהו שחושפים באוירת המאצ'ו שאני והמדריך חולקים בינינו. ברגליים דואבות מזגזגים מעליה לעליה בלי שרואים לדבר סוף וכבר נתקלים בשרידי הקבוצה הקודמת, שמזדחלים בשארית כוחם בעקבות המדריך שלהם.
הגבעה מואילה להתאזן מעט והחבורה שעלתה לפנינו מקיפה אינדיאני שחום עור שניצב מול ערימת זרדים קטנה בוערת וממלמל משפטים לעבר דמות אבן נמוכה מוכתמת בפחם שאיבדה את צורתה זה מכבר. סביבה שלשלת אבנים מגדרת את התחום המקודש שכל קוטרו מטר או שניים. בצד ישובה לה אינדיאנית אטומת פנים נושאת תינוק שתקן, היא הלקוח שהזמין את השרות מכבוד השמאן וכעת עוקבת אחר ההליכים. מורה הדרך שלנו מסביר שקיימים בתי ספר מיוחדים ללימוד מלאכת השמאנות בכפרי הסביבה. הגברת עשויה להזמין שירות בכל נושא הזקוק להתערבות מלמעלה כמו חיזוק יחסים עם גבר, עזרה במחלה של התינוק, הצלחה במסחר וכל מיני דרישות אחרות, שאצלנו מתפצלות להתמחויות שונות וגובים תמורתן הרבה יותר כסף. ההליך נראה משעמם משהו כשהשמאן כמעט ולא מגלה פעילות וחבורת התיירים מאבדת עניין וזונחת את המקום. האשה קמה וניצבת ליד השמאן ושוב חוזר הדקלום של שורות חרוזות מוכרות כנראה לשני הצדדים. האשה מניחה מנחה במתחם לפני הפסל וכסף מחליף ידיים בינה לבין השמאן. גם אנחנו מבינים שהעניין קרוב לסיום ופונים חזרה. מעלה תלול פי כמה מזה שעתה עלינו בו מתנשא בגבה של הגבעה מגחך בעליונות ומרמז שזכינו לטעום רק מקצה קצהה של חווית הטבע בגואטמלה ההררית.
מורה הדרך מחזיר אותנו לשביל הזיגזג ומיד מבקש את שכרו, הוא מסביר שהיום יום הפרנסה שלו וברצונו להספיק עוד חבורה או שתיים לפני שעת הצהריים. עכשיו מובנת מורת הרוח שהפגין נוכח הכושר הירוד שלנו. את הקבוצה הקודמת, שעכשיו משתרכת לפנינו בירידה מדריכה אשה, שגם היא לדבריו מדריכה מוסמכת כמותו והוא שולף תעודה חתומה בסמל להפגין את כשירותו.
השאלה הנשאלת היא באם הקבוצה הבאה תיתקל בעוד מקרה טיפולי של השמאן או באתר ריק, אבל למה לטמא קטע של אותנטיות בספקנות מגונה. מורה הדרך נעלם במרוצה במורד השביל ומותיר אותנו לגשש את הדרך למטה בקצב שלנו. האם זהו איתות לשודדים?
בתחתית הגבעה נכנסים לבית המוזיאון והפעם נעצרים להעיף מבט. החדר הראשון גדוש מסכות שתלויות בשורות צפופות על הקירות. הבעל בית מציין שהן מועמדות לרכישה מה שמוכיח, שמוזיאון הוא לעולם מילה נרדפת גם לחנות. בחדר הפנימי פוגשים מכר ותיק, משימון ישוב על כסא עטוף מחלצות ואותה סיגריה נצחית מלוכסנת מחור פיו. הבנו סופית את העניין ומוסיפים את תרומתנו האישית לענינו.
רק לידיעה, כי גואטמלה האינדיאנית גדושה קהילות מקומיות, שלכל אחת מהן משימונה שלה. קהילה כזו קרויה קופראדיה (אחווה) וכל שנה נבחר חבר אחר מנכבדיה לארח את משימון ותפקידו לממן מכיסו את סדרת הטקסים הציבוריים של אותה שנה. לכן מובנת שאיפתם להציג את משימונם לתיירים כדי לכסות הוצאות. הכבוד הוא גדול, אבל כך גם ההוצאה.
ביציאה מהמוזיאון רואים את אחרוני חבורת התיירים הקודמת מגיחים משביל אחר עוקף מוזיאון. על תלולית סמוכה תחת קרני השמש הלוהטות מונח איש מבוגר לבוש בהידור שכוב בלי נוע על גבו. האם הוא מת או חולה או בין לבין. גילה אוסרת עלי להתערב בבעיה לא לי ואני מותיר מאחורי את החידה בלתי פתורה.
שוב בשוק, מפלסים דרך בעד יער האריגים הסבוך והתיירים המשוטטים בין הדוכנים ועולים לקומה שניה של מסעדה שמשקיפה על השוק. חבורה של בני תשחורת אמריקאים מרעישים יתר על המידה ובתוכם שני היספנים מתעלים על היתר. בסוף נמאס לי ואני שואג לעברם וראו זה פלא, החבורה מתביישת ומשתתקת. אני מדמה בנפשי איזה נזקים הייתי סופג מהתקלות דומה עם חבורת אינדיאנים מאנשי שלומנו.
בתום הארוחה, חזרה למלון ועוד נסיעה של שעתיים עם הנהג החבר החדש שלנו, עולים צפונה לעיר בשם קצאלטננגו, השניה בגודלה אחר גואטמלה סיטי.