טיול במרכז אמריקה 33

סנטיאגו אטיטלאן

בתור נוסע מענינים אותך שלושה כיוונים, כיוון השמש הקופחת, כיוון הרוח המטרידה וכיוון שלישיה של הרי געש, שמתחבאים זה מאחורי זה. ככל שהספינה חותרת קדימה הם חושפים את פרצופם האמיתי והר אחד לכאורה מוליד שניים, שלקראת הסוף מתגלים כשלשה.
חולפים מימינם ומעמיקים דרך שפתו השסועה של האגם פנימה לערוץ הקדום שיצר אותו ומתיצבים לצד הרציף. השיירה היורדת אל החוף נקלעת לקלחת רוחשת של פעילות. טורפים מקומיים נועצים מלתעות זבות ריר לתוך השיירה העסיסית, שמתמשכת מהרציף ומעלים כל אחד נתח הראוי להתכבד. עלינו מתלבש בכל המרץ של סוכן מכירות ותיק זאטוט שנראה כבן 5 ומנהל עם גילה מו"מ אנגלי ספרדי ידני. גילה והילד מגלגלים ביניהם מילה זרה, שמתיחסת כנראה למוסד מקומי. "משימון?" היא שואלת כדי לוודא שוב והזאטוט עונה לה "משימון!" בבטחון של סוחר נשק שמבטיח ללקוח ספקן פצצת אטום כולל הנפץ.
מסכמים על עשרה דולר והזאטוט תובע ומקבל 5 כדמי קדימה שמועברים לנהג. נשתלים אחר כבוד בתוק תוק, שנוהג בו אח בוגר שתקן להפליא. גילו כפליים מגילו של הסוכן, אבל זה לא הופך אותו לבן יותר משתיים עשרה ומטפסים בדרך. כחמש מאות מטר של עליה תלולה בכביש ענוד מחרוזת חנויות מזכרת ובתים דו קומתיים מסתיימת בכיכר מרובעת. בכיכר, הו כמה מפליא עוד חנויות מזכרת, מסעדות ומכולות והמון נשים מטופלות בסחורות וצאצאים ובצד גם כנסיה. היא נבנתה במאה השש עשרה אבל אין זמן בשבילה כי אנחנו מתקתקים אל משימון.
מטלטלים על דרך אבנים, שהונחו באקראי כדי לתת לפיסת הקרקע שמתחתינו צורת כביש וחולפים בתוך מחנה פליטים, שגורם לשנינו להתכדרר בחשש. אני בוחן פרצופים סביבי ומבחין לרווחתי באווירה נינוחה. בהדרגה נרגעים ומסכינים עם המציאות, ששיכנה אינדיאנים מרוצים בחלקם בתפאורה ערבית פראנואידית.
אני כמובן מדלג על הקטעים, שגילה תובעת במפגיע לברר אם אכן עדיין משימון או שמה אנו בדרכנו להשתתף בטקס העלתנו לקרבן בשכונה מזרת אימים זו.
עוצרים בפינת רחוב צרה וממורפקת כדבעי ליד חבורת זרים הצובאים לפתחו של משימון. בזריזות של ישראלים מאתרים שהאנשים אינם משתדלים להיכנס ומנסים את מזלנו. "יש תור" מדווחים לנו מכל סביבותינו ומסבירים שהמחזור הקודם עדיין בפנים.
אחרי חמש דקות נדחקים לצד הפספורטים האחרים פנימה בעד דלת צרה אל מאחורי ווילון כחול חוסם אור לתוך חדרון כהה עמוס אנשים. מולנו על כסא, פסל עץ שמייצג חצי גוף עליון, נטול ידיים, שפניו נחטבו בקוים גלמיים וגודלו כגודל חצי אינדיאני ממוצע. חצי הגוף הלזה ענוד מקטורן, שמסתתר מתחת שכבות של צעיפים, סרטים, קישוטים ומבריקים כמו גנראל דרום אמריקני. הפרצוף הדלוח עטור מגבעת ובפיו נעוצה סיגריה בלתי מעשנת. על צווארו מעיקות כעשר שרשרות מבהיקות וצבעוניות. גבר מקומי ישוב אל שולחן מצידו האחורי כשפניו כלפינו ותובע קצל לאיש תמורת הזכות לשהות במחיצתו של הוד מעלת אלוהותו. מתקבלים ברצון גם שטרי דולר, פריטי קישוט או סיגריה בודדת. שטר לא מחושב של חמישה דולר נדחף מתחת לצעיף המתוח על חזהו של משימון כמו שנהוג לתקוע בחזייתה של רקדנית ברים. חמישה קצל זה מחירו של כל הבזק פלש שמנציח את המעמד.
מצד ימין, אינדיאני בגיל העסקים מחלה את פניה של קופסת זכוכית המאכסנת מומיה צפודה ומצומקת ששכובה על גבה. מקבץ נרות שנאבקים בגבורה עם האפלולית מאיר את דמותו הישובה ללא נוע. אז מי מהשניים הוא משימון, מר סימון בשבילכם, המומיה או גדם העץ. האיש מחסל את עניניו עם המומיה ואז מתיצב מול הפסל ומתחיל לדקלם סדרת חרוזים קצבית, שכנראה חותמת את העסקה עם הנוכחות המקושטת. שטרות מחליפים ידיים ואם תהיתי שמה נעשתה פה הצגה לצרכי תיירות אז לא ולא. הנוכחות של זרים דוקא מעלה את ערכו של משימון בעיני מאמיניו.
יוצאים החוצה אל התוקתוק שלנו, שמטרטרנו חזרה אל הכיכר. הנוכל הקטן מסביר שעשרה דולר הם שכרו של התוקתוק ומה בדבר התגמול לו עצמו? בקיצור, עוד חמישה דולר מחליפים בעלות ואתם יודעים מה? נעים להישדד בצורה חביבה כזו. אצלנו הייתי צופה לו עתיד מזהיר של מנהל בנק למשל.
גילה עורכת סקר מצאי ומחירים. מסקנותיו אומרות, שאת אותם דברים מוכרים בפנאחצ'ל בחצי המחיר. האמת היא שהיצע גדול של מיני קערות וקדרות חרס מיועד לצריכה עצמית מקומית ולא נכון לקבוע שהשוק כולו פועל עבור התיירים בלבד.
אוכלים בקומה שניה של מסעדה המשקיפה אל הרחוב לצידה של חבורה ספרדית צוהלת שהבירה משחררת את חרצובות לשונם ומסובבת למקסימום את כפתורי העוצמה והשטף של מיתרי הקול.
לחזור יורדים בהליכה רגלית מתונה אל הנמל וגילה מתקדמת משלב של התבוננות מחושבת לשלב של כמעט קניה, אך עדיין עומדת בפיתוי. מתייצבים בנמל, ונציגי חברת הספנות שלנו מעבירים את נוסעיהם דרך 3 יכטות, שכל אחת משמשת מזח לבאה אחריה עד לספינה הקיצונית, כי מזח יש רק אחד. כאשר הספינה מחשבת לשקוע מעומס אנשים מתיצב לו מעין ילד, כמעט נער ליד ההגה ונוהג אותנו הביתה. הביטוח לא מציב מסתמא כל מגבלה על גיל הנהג, אם תסלחו לי על המילה שלא במקומה (ביטוח?!)
בשעות אחר הצהרים האגם כבר עצבני עד זועם והגלים מציבים משמרות קבועים, שדוהרים משני עברי הספינה השקועה יתר על המידה. באלימות דורסנית הם חובטים אותה אל הקרשים בזוויות מסוכנות כל אימת שההגאי חורג מהקו שהם מכתיבים לו ומנסה להידחק שמאלה להגיע אל המזח שממוקם בצד הלא נכון. לקראת סוף הדרך הוא נאלץ להאט כדי לאתר ולנצל כל התרשלות או פרצה ברציפות משמרות המהפכה הנלהבים ולחמוק בינותם באלכסון במחיר השכבות אחדות שמאיצות את דפיקות הלב של אותם נוסעים הערים לבעייתו. האגם לא אוהב שמערימים עליו וטורח כמיטב יכולתו להפוך את הספינה כעונש על חוצפתה. הרוח הלוקה בחוסר עקביות מכשילה את מאמציו פעם אחר פעם עד שלבסוף אנחנו נושקים לחי אל לחי עם המזח ונזכרים לנשום לרווחה.

מתגלגלים עד לשערה של גבירת האוץ חאי ומפקידים בתשלום את המזוודה הכבדה. בתור לקוח עתידי אני מפקיר את גווי לחסדי ערסל הבית התלוי בחצר ומתנדנד בצל אילנות עד בואו של הוואן. הגן המצל בהוסטאל הזה הוא אחד הבונוסים, שמושכים לקוחות באקלים המקומי החם שמעיק במלוא כובדו על שעות הצהריים המהבילות והמתישות.
כשעה וחצי אורכת הנסיעה לצ'יצ'יקסטננגו, שמטלטלת אותנו לאורך רכסי הרים נישאים. התישבות אינדיאנים מצרעת את הנוף האדיר בבנייה ספוראדית ונטולת השראה. חלקות מטפסות בזוויות קשות כמעט עד הפסגות, שעד כה נחשבו בעינינו חסינות מפני כיבוש והג'ונגל מכוסח בפראות ונדחק לעמדות הגנה אחרונות.