טיול במרכז אמריקה 3

בלילה, אך נופל החושך ואנו על הכביש, עוצרים חיפושית פולקסואגן ירוקה של שודדים ומצווים אותו לנסוע לכיכר גריבלדי. כולם הזהירו מפני השודדים בירוק, אמרו שהם עושים הסכם עם פושעים, שעוצרים את המונית וכביכול שודדים יחד נוסעים ונהג ואח"כ מתחלקים אתו בשלל. מספר ימים הלכנו ברגל או עצרנו מוניות פס כתום או צהוב ושילמנו יקר עד ששמנו לזה סוף. כל כך הרבה ירוקים יש בכביש, שהסיכוי שניפול בידי שודד אמיתי קטן להפליא וחוץ מזה כולם נוסעים בהם.
כיכר גריבלדי היא מקום ריכוז לנגנים, שבימי חג וסוף שבוע נוהרים לכאן אפילו מערים אחרות. המקצוע מחייב מדים מיוחדים, מכנסיים שחורים צמודים היטב ולאורך הרגל שדרת נצנצים זוהרת מטפסת עד קצה הירך. חולצת הבוקרים, מסומררת אף היא משגרת קוי נצנוצים מרחיבי חזה וכמובן שפטור בלא כלי אי אפשר. הכל בשחור עמוק מסתורי ומבטיח, שאיכשהו בולט דוקא על רקע הלילה. צוותים צוותים ממלאים את הכיכר ומחכים ללקוחות שיזמינו שיר. יש כאלה שעושים סתם ניסור כלים ואחרים שהתמזל מזלם לתפוס לקוח עומדים, למשל סביב קבוצת צעירים קטנה ויוצקים בינותם שיר אחר שיר על פי הזמנה. אין שירים ללא מילים, אבל יש זמרים בלי קול ובלה סקאלה לא צריכים לדאוג. בלילות מוצלחים כל הכיכר שחורה מאדם והרעש עולה לשמיים. בלילות כמו היום, שממש קר והניצוץ חלוד, הקהל דליל ולא רואים פרנסה. מסביב לכיכר בתי מוזיקה ושתדלנים שמנסים למשוך לקוחות לרקוד במועדון לצלילי המריאצ'י של הבית. גילה משתחלת לבחון כמה מוסדות כאלה, אבל רמת הדציבלים מנצחת את הרצון הטוב. מצד שמאל של הכיכר מבנה נקניקי בן קומה אחת נמתח לתוך האופק. חלול כמו הנגר למטוסים גמדיים הוא פרוס לארכו להמון מדורי הסעדה משפחתיים. משפחות מסבות על ספסלי עץ נוקשים הם וסבים ונכדים ובולסים אוכל מקומי. מריאצ'י שהעדיפו לצוד בסביבה מוגנת עושים כמיטב מאמציהם למלכד לעצמם אחוז כלשהו מהכסף הננגס. אחרי כ- 20 מוסדות רצופים כאלה נפער בקיר פתח הימלטות החוצה בעוד המבנה ממשיך לאין סוף.
עלי להודות, שאני נגרר למקומות כאלה טעון גישה שלילית מראש, ולעומתי גילה מגיעה כולה מלאת התלהבות, תוססת בקדחת ציפיות בלתי מרוסנת. מנסיון למדתי שלא להפגין כלפי חוץ שום התיחסות נגטיבית, כדי לא להנזף בתואר פסימיסט הבית. נותן לגילה צ'אנס למצוא משהו ששווה להתפעל ממנו. נכון, ההיצע הוא ממש בלתי נדלה, כמעט כל צוות מריאצ'י, שאנו עוברים לידו מנסה את מזלו. יכולנו לקנות במשא ומתן קשוח עשר דקות של מוזיקה לטינית, שתנעים לנו את קור הלילה במחיר של התחרשות קלה בלבד, אבל אנחנו הרי באנו לראות את התושבים המקומיים עושים זאת. בספר מגדירים את הפרנסה הזו פולקלור מקומי. אחרי חצי שעה של שוטטות בצינת החוץ גילה מתיאשת מאווירה ואנחנו חוזרים רגלי לאורך הכביש. זה איננו רחוב מהמשובחים וטוב שאנחנו הולכים בשניים. חוץ מתלבושת השרד של המאריאצ'י לא ראינו כמעט שום דבר ששווה לספר עליו. אולי החג הזה אנמי מדי. שאלנו במלון למה הבנקים סגורים ואיזה חג נחוג היום והבחורה ליד הדלפק נאלצה להתיעץ לפני שחזרה עם התשובה. זהו יום החוקה, באמת נושא מלהיב.
אין לנו כסף כי הבנקים סגורים עד יום ראשון, אבל גילה תמכור את נשמתה אם גם לא את קיבתה בשביל לראות הופעה של הבלט הלאומי. הולכים לאכול במסעדת ככל יכולתנו ברחוב, שמצד אחד של השדרה נקרא רפובליקה צ'ילי ובצד השני איזבל לה קתוליקה. זה מצב ששנינו טועים ושנינו צודקים כל אחד מהצד שלו. אוכלים כדת וכדין והודפים גלי הטפלויות של מלצרים, שמנסים להשקות אותנו משהו לא כלול. אם גילה רוצה להוציא עד הפרוטה האחרונה על הצגה היא יכולה לעשות זאת רק על קיבתי המלאה.
מגיעים לאולם האמנויות היפות, הפעם מכיוון המלונה שלנו ושואלים מחירים בלמהככה (קופה= קאחה). המעות שבידינו יספיקו למושב רק ברקיע השלישי. ההפרש הגדול במחיר מעיד כנראה על חסרון אנוש, שאת טיבו נצטרך לפענח בהופעה בערב. אני עורק למנוחת הצהריים וגילה משלחת בידי שקיות סחורה, שנועדו להפקדה במזוודות. הרחוב ריק מדוכן ואדם וממקומיים וכאשר אני מגיע לפינה משהו נחטף במשיכה מכיסי ובפתע צץ לפני איזה פרחח חצי תורן, רגליו קדימה ופרצופו אחורה, מגחך ומנופף לעברי בכובעי שלי בהתגרות. או אז הוא מפנה עורף ומתחיל לצעוד ממני והלאה בעיכוס שחצני של מנצח. מה אני כבר יכול לעשות כשידי כבולות בשקיות ורגלי משובשות מאורך שנים.
זעם מלהיט מזנק לראש עצבי ובלי לחשוב רגלי פוסעות צעד וחצי קדימה וכמו בחלומותי הרטובים ביותר שותלות בעיטה אדירה מכל הלב באחוריו של הפרחח המוקטן. חבל רק שהן מחותלות נעלי גומי מרופדות ולא זוג נעלי עור רציניות. לא תאמינו איזו בהלה אוחזת בחצי בחור. הוא מסתובב וזורק בפני את הכובע, אולי מעלבון על בדיחה שהוקדחה ואז נושא רגליים ותוך שניות דמותו מרצדת על המדרכה בצדו השני של הכביש, ארבעים מטר ממני והלאה, כשהיא הולכת וקטנה. חברים, לא יאמן, אבל הברחתי את הכמעט שודד המקסיקאי הראשון שלי, מעכשיו תיזהרו.
אני, הכובע והשקיות מגיעים בריאים ושלמים למלון טעונים באגו מועשר ועולים לנוח את שנת הצהריים. לפחות מבחינת הסיאסטה אני מקסיקאי אדוק יותר מהרבה אחרים.
בערב גילה חוזרת ואני מתגאה בהצלחה המופלאה שנחלתי בקורידה הראשונה שלי.
יוצאים להופעה ושוב דופק את הראש בשלט הרחוב שתלוי נמוך מדי בשביל פדחתי וגבוה מדי בשביל עיני. מזומנים אין, אפילו לטקסי ירוק ועל כן טוחנים את המרחק ברגל. לא סימפטי לעבור רחובות ריקים בחושך ולכך טובים השניים מהאחד.
ליציעים אפשר להגיע במעלית ויציע שלוש אחרון בתור, זה מקובל. נכנסים דרך הדלתות בפתח היציע ונעצרים המומים. אף פעם לא התימרתי לעסוק בטיפוס הרים וכבר היו פעמים, שעמדתי בפני שביל הרים קלוש מעל תהום שוכנת תחת והיה ברור לי שמכאן אני ממשיך רק אחורה. חד משמעית, רגלי לא תמשיך לפסוע ולו גם צעד קטן קדימה. יציע שלוש הוא סדרת משעולי הרים תלולים וצרים, כאלה, שמישהו תלה באקראי מטרים ספורים מתחת לתקרה בזוית מוטית כלפי מטה. אתה מרגיש את עצמך כמו תפוח בקערה, שמבקשים לרוקנה ועדיין הראשון מהסס אם להתאבד בקפיצה או לדבוק בקרקעית כנגד כל חוקי המשיכה.
מאחורי מצטברת דעת קהל ואינני יכול להרשות לעצמי לחשוף פחדים ועל כן נע בגב כפוף, בידים שנצמדות לכסאות ורגל שדורכת לפני רגל, שהרי אין מקום להציב את שתיהן זו ליד זו ומאוד משתדל לא להציץ שמאלה לחלל. מישהו שהקדים יושב במרכז השורה וחייב על כן לקום ולצאת למעבר כדי לאפשר לנו לעבור. מתישב בכסא שליד המעבר ולופת ביד מיוזעת את עמוד המעקה ומדי פעם מגניב מבט לעבר הבמה אי שם באלכסון, 50 מטר מטה בצניחה חופשית. אפילו גילה, שעתידה לטפס אנכית על פירמידות של המאיה בחודש הבא מודה, שהזויות קצת מפריעות לה. אחרי שהפניקה שוככת אני נועץ מבט בפתח ונהנה לראות אנשים נדהמים נעצרים לרגע קט בפתח לפני שהם אוזרים עוז ועוברים לתנוחה של מטפסי הרים בהשלמה עם גורלם. מישהו הוסיף מוט מעקה במקדימה, אי שם בגובה החלציים של אדם לא גבוה, אולי בעקבות אירועים בלתי הפיכים, שהיציע הזה היה מעורב בהם.
את הופעה לא הייתי מכתיר כבלט. יותר מתאים לכנותה מופע פולקלור, שמציג בקטעים קצרים את התרבויות שעברו על הארץ הזו. יש אקזוטיקה בתנועות ובתלבושות, אבל מעט מאוד הפשטה. שניים שלושה קטעים ממש מובחרים והיתר ברמה טובה. שווה את הכסף אבל לא את החרדה. לפני ההתחלה שרץ היציע השלישי סדרנים צעירים בהמוניהם שסייעו למטפסים הבלתי מנוסים להגיע למקומותיהם. מרגע שהתחיל המופע נמוגו כולם והתקבצו ביציע שתיים, המאוזן יותר. יחד אתם ירדו כנראה גם השירותים לקומה שניה. בקומה שלוש דלתות השירותים נעולות, האם יתכן שגם להם היסטוריה מקברית.
הכביש בדרך חזרה לא יותר נעים להולכי רגל מהדרך לכאן. חייבים להודות, שניידות משטרה ממש שוטפות את האזור, אבל בין לבין מתקלים אותנו טיפוס או שניים, שענינם איסוף תרומות.
הכלל הוא, שאינני נותן תרומה בלי קבלה ובדרך כלל הוא מתקבל כטיעון הגיוני, בייחוד אם מתלווה אליו הסבר משכנע או שניים בטונים ברורים, משוחררים מעכבות וממש לא חשוב באיזו שפה. מי שטרח והכין קבלה ילמד לדעת, שאינני נותן גם למי שיש לו קבלות, אבל למיטב זכרוני, דברים לא מגיעים אף פעם לשלב הזה.
בשעות הערב אנחנו נחשפים לצלילי חצוצרה, שמגיעים מאזור הכיכר ונמשכים עד אחרי שעה עשר בלילה. אינני זוכר אם ציינתי, שעל פי אבחנתי הדקה, רעש לא נחשב מטרד במקסיקו, כמו גם זהום אוויר למשל. בבקרים קרה שהתעוררתי מדי פעם לריח צחנת שרפה. באחת הפעמים פתחתי את הדלת ויצאתי להריח במסדרון ולמרות שאינני מפורסם כבעל אף רגיש במיוחד הצלחתי ללכת בעקבות הריח. יצאתי מפתח המלון ושם באמצע הכביש עמד אוטובוס תיירים ריק, שמנועו פועם בלי הפסקה והמפלט משגר את אדי הגזים הישר אל תוככי המלון. שאלתי את נערת הדלפק סתם כדי לודא אם תושב מקומי רגיש או מתרגש מפורענויות כאלה. ובכן, חוש הריח של מקסיקנים פעיל כשל אחרים, אבל כך גם רגש ההשלמה עם מכות הגורל. האוטובוס ההוא המשיך להמתין במנוע פועם למעלה משעה עד שהתיירים שהוא מסיע סיימו לבקר באטרקציות שברחוב. מאז הייתי מניח מגבת רטובה בין הדלת לסף, וכבדרך אגב הבחנתי, שדלת הכניסה שומרת על מרווח גבוה במיוחד בכל חדרי המלון שהתגוררנו בהם.
אם לחזור להלמות התופים וציווחת החצוצרות של שעות הערב, גילה טענה, שמדי ערב מתנהל בכיכר טקס הורדת הדגל הלאומי של מקסיקו ומדי בוקר הוא מועלה חזרה לצלילי אותה תזמורת. זה לא יכול להצדיק שלוש שעות של תיפוף מופרע.
גילה הסתובבה שם בשעות מסוימות ואכן ראתה את הטקס מתנהל לו על פי כל הכללים מול ארמון העם שבו מתגורר הנשיא. אבל גם אני הסתובבתי שם ולא בשעות הטקס וראיתי מופרעים למיניהם מתופפים ומחצצרים בצד בשעות הארוכות שהדגל כבר ישן ואין מי שיכהה בהם.

מוזיאונים ועוד
הבוקר הזה מוקדש להיסטוריה ופעמינו מועדות אל המקדש המכונה טמפלו מיור בפינת הסוקאלו. היום חם כמו כל יום אחר ואנחנו נושאים אתנו בקבוקים ומשלמים סכום די הגון בקופה. לבקבוקים לא נותנים להיכנס, ואילו היה לנו שכל היינו מסתירים אותם. יש שומרת בקבוקים מיוחדת ואנו מפקידים בידיה את המוצצים שלנו ותאמינו או לא, ביציאה מצאנו אותם ממתינים לנו ובחברה טובה שלא ישתעממו.
הסיפור של האתר הוא, שיום אחד הגיע צוות לחפור בקצה הכיכר כדי להניח חוטי חשמל ואחרים אומרים צנורות ביוב. הם נתקלו בפסל (אולי מצאו גם עוד כמה פריטים קטנים שעזבו את הסיפור בדלת האחורית) ומיד הפסיקו וקראו לרשות העתיקות. הרימו את המשטח המרוצף ותחתיו נתקלו בחורבות מקדשו הראשי של מוקטזומה, המלך האצטקי שפישל והפסיד את האימפריה לספרדים. הספרדים ככלל החריבו כל מקדש שנתקלו בו ובנו מולו כנסיה. מסתבר שהם קיבלו את העקרון שהמקום קדוש וברוב התחשבות הציעו למקומיים תחליפים. אולי היתה תקופה, שמקדש אלילי וכנסיה עמדו זה מול זה כמו שני סופרמרקטים מתחרים ורק אחרי שמנהל הכנסיה ראה שהעסקים אצלו צולעים ולמתחרים הולך בגדול הוא החליט לשבור את הכלים (אל תקחו אותי בתור סמכות היסטורית).
האתר כולל שטח חשוף ומוזיאון. מסתובבים בשטח החשוף ואם להגדיר דברים באורח מופשט משהו, רואים מיני מצבורי אבנים, שבדרך כלל לא מתכנסות כך בטבע במחווה ספונטנית. לעולם המרכז אמריקני היו כמה מושגי יסוד שעברו כחוט השני בכל התרבויות. אחד מהם הוא צורת ספירת הזמן. היו שתי חלוקות של השנה, האחת לשלוש מאות ששים וחמישה יום שזו שנת שמש והשניה למאתיים וששים יום, שהם 9 חודשים על פי שנת הירח שזו במקרה או בכוונה תקופת הריון. שתי החלוקות מתאזנות כל 52 שנה. הפירוש האנושי טען, שהציויליזציה נהרסת בתום כל מספר תקופות כאלו ועל כן יש לבנות אותה מחדש. בפועל, כאשר פג תוקפה של פירמידה, לא הורסים, אלא פשוט בונים עליה שכבה חדשה, קוברים אותה חיים, כמו שאומרים. התופעה חוזרת על עצמה בכל האתרים שנמצאו, כלומר, אתה חודר לקרביה של פירמידה ומוצא את עברה. זה לא בדיוק עקבי, כי לפי מניין השנים היית אמור למצוא שכבה מתחת שכבה מתחת שכבה כמו בובות מטריושקה רוסיות וזה לא מה שקורה. אבל לפחות שתי שכבות מוצאים בהרבה מקומות.
במגרש כאן, בגלל ההרס, ישן התערבב עם חדש ועם כל הדמיון הטוב, לא בדיוק הבנתי מה הוא מה. בתוך המוזיאון מקדם את פניך דגם, שמסביר איך נראה פעם המשטח האדיר שבחוץ, אבל אני כבר התיאשתי מלהבין, בייחוד כשהשמש שקופחת ממעל מזמזה את שאריות המוח ומים אסור. מה שכן, ראשי הנחש העצומים, שחרוטים באבן היו תמיד ממוקמים בתחתית המבנים ומכאן שהשכבה בשטח בה הסתובבנו היא די תחתונה, לא היו עומדות רגלינו בראש הפירמידה.
גוף הנחשים שנמתח ממעלה פירמידה לתחתיתה הוצב בכוונה תחילה באותה זוית של משטחי המדרגות הקדמיים ושימש לוח שנה מוחשי. בשעת בין הערביים היה פלג גופם המואר מדגים את התקדמות השנה ופעמיים בשנה בשיוויון היום והלילה היה מואר לכל אורכו.
הסטטיסטיקה החיונית של המוזיאון: 4 או 5 קומות על מדרגות ובשום מקום אין איפה לשבת. רק בקפיטריה במרתף מוצאים כסאות, אבל לא משהו ממשי לאכול.
יש כמה סוגי מימצאים במוזיאונים האלה, אחד הוא המימצא הגדול, המונומנטלי כמו שהיה מגלגל בין שפתיו מורה האמנות שלי בבי"ס. אלה פסלי אבן מרחביים של ממש או חריטה שטחית באבן ולעניות דעתי הצנועה נעשו בחומר, שהיה מקובל כעמיד לאורך שנים ובלתי משתנה. אתה משתמש בו לדברים שאינם משתנים כמו אלים עיקריים, כני שיגור קרבנות לעולם הבא (מזבח), תאור תולדות הזמן, או להבדיל תולדות המשפחה שלך, אם אתה מלך ומבין שאחרי לכתך ישכחו אותך כמו שקרה למלכי שושלות קודמות.
המימצא השני בגודלו אלה פסלי חימר, שמציגים מצבים אנושיים שונים שיש להם קשר עם האלים. כאן אתה מוצא אדם חבוש עור של שבוי חסר מזל, מכיוון שזו אמורה להיות תרופה למחלות עור. אדם אחר מבצבץ מתוך גרונו של נשר כשלידיו מוצמדות כנפיים ולרגליו מחוברים טפרים. פגר חשוף איברים מציץ אלינו בבישנות מקברית, ואשה שמתה בלידתה צורחת בפה אילם ועוד. אם לא ידעתם, אשה שמתה בלידתה צלחה דרכה הישר לאחד מ- 13 רקיעי השמים.
קבוצה אחרת אלה כלי חימר שימושיים שעוצבו באופן אמנותי, בדרך כלל כדים בדמות בעלי חיים וצלחות או ספלים מעוטרים בעלילות מחיי מלכים ואלים.
וכמובן תפזורת של התכשיטים הקטנים, שגברים וגם נשים אהבו לתלות על עצמם.
הכל יש במוזיאון הזה, גם מידע מקומי וגם מידע כללי ואם תשאלו מה אני זוכר ובכן זה כמו לשאול סועד בתום הארוחה ממה הורכב הסלט. התשובה היא שיצאתי שבע.