טיול במרכז אמריקה 29

בשעה היעודה בבוקר מופיעה סירה לקחת אותנו לסיור בנהר והנהג הוא כמובן לא בעל הבית, אלא ספן מבוגר שמועסק אצלו. הנהר רחב, קרוב לחצי קילומטר בין גדה לגדה. רוח קלה מעלה גלים ואנו שטים בסמיכות לגדה ומגלים מפרצונים, שחודרים מדי פעם אל בין העצים. פינות מוגנות מהרוח מכוסות שטיחים נרחבים של שושנות מים ועל כפות העלים הירוקות מהלכות להן בבטחון צפורי ז'קנה עסוקות ומחטטות אחר שבלולים קטנים במקורן המאורך. כל כמה עשרות מטרים משובץ בתוך חגורת העצים ההדוקה של שפת הנהר בית עץ של משפחה אינדיאנית. בכולם נשים עמלות בעבודות הבית וילדים משחקים על שפת הנהר. מזח עץ פרימיטיבי שולח זרוע דקה לנהר, שאליה רתומה סירה או שתיים. הנהר תחום מצפון על ידי שרשרת הררית שמתרוממת ברקע ופה ושם נופלת בתלילות עד השפה ממש. כמו בריו לגארטוס גם כאן מאכלסות ציפורי מים את המנגרובים שצומחים לאורך הגדות.
רבע שעה של טרטור מביאה אותנו למזח גדול מהרגיל, שמוליך אל קבוצת מבני עץ נמוכים. היעד הראשון בטיול הוא בית יתומים ידוע, שמנוהל ע"י עמותה מקומית ומרבית מפעיליו הם מתנדבים אירופאים. בחורות בבלונד כהה, שעסוקות בעבודה משרדית מזעיקות את דוברת האנגלית היחידה להדריך אותנו. חדרי השינה המאורכים נטושים בשעת בוקר זו והם החלק המדכא של הסיור. דוקא הילדים שחוצים חצרות בטורים צפופים סוקרים אותנו בסקרנות ונראים מאושרים ושמחים בחלקם. ביה"ס מגדל בעלי חיים לצרכיו, תרנגולות, ברווזים וחזירים. סוף סוף רואים חזירים מתפלשים בבוץ אמיתי רקקי שופע גועל נפש איכותי והעובד שמבוסס בבוץ לא נולד באירופה. מסתבר שהמתנדבים משלמים עבור הזכות לבוא לממש את יפי נפשם ללא תמורה בלב הג'ונגל מה שאומר צרוף של חום ולחות בלתי נסבלים וחיים מבודדים בפינה שכוחת אל. כאשר דיווחנו לנסטור על חוויותינו בסוף היום הוא העיר שידוע, כי העסק רווחי ביותר למנהלים המקומיים שלו, אלו שלא פגשנו במקום. הילדים נשלחים לכאן בצו בתי משפט וניתן להניח שהמדינה גם משלמת משהו, למרות שהמדריכה פסלה את האפשרות הזו. הצעירות, הולנדיות למראה ולמעשה, שישבו בצריף המנהלה נראו שקועות בהכנת משלוח מכתבי תחנונים לתרומות ובדרכנו החוצה תלו בנו עיניים רעבות, לכסף או אולי לסתם קשר אנושי עם ציויליזציה אירופית.
ממשיכים לדהור לתחנה הבאה, תחנת מחקר בצמחי מרפא, נשמע אקזוטי ומבטיח. חודרים לערוץ קטן מכוסה מעטה צמחי, שמגן מהשמש הרצחנית. על הרציף נוטל אותנו תחת חסותו צעיר מקומי שמטפס לפנינו במעלה ההר, תלול תלול למעלה. באמצע הדרך מבנים חדשניים וצעירים בחדרי לימוד, פתוחים למקרה שיעבור במקום משב רוח תועה. זה בי"ס לגילאי הביניים, 10-16 שבסופו יוצאים עם תואר בלתי ברור, שגם המדריך לא יודע להגדיר במדויק. למעלה, מבטיח המדריך אנו צפויים לפגוש מומחה שמשתמש במכשיר מחקר חדיש לחקר צמחי ג'ונגל ועל סמך הבטחתו אנחנו מעפילים בזוית נפילה בלתי קבילה כשתשומת הלב מתחלפת בין רגליים כושלות ללב הולם לנשימות שמסננות בלהיטות מעט חמצן מהלחות הדביקה. הבחור מסתכל בנו מגבוה בסבלנות של חיית ג'ונגל שמבזה בלבה יצורים בלתי כשירים לשרוד בעולמה.
כשהמשעול מתמתן ל- 15% תלילות נתקלים במכשיר, ארגז מתכת זקוף עבודת יד מובהקת שמצדו האחד זכוכית קולטת שמש ובגבו מספר חורי איורור. בפנים נחים למעצבה צמחים חסרי זהות בדרכם לייבוש סופני. המומחה הוא סטודנטית שנה ב' לביולוגיה מאוניברסיטה אמריקאית. היא בנתה במו ידיה השמאליות מתקן ייבוש זה לצמחים, שאותם תשלח אח"כ למעבדה באוניברסיטה, שמייבשת אותה כאן ותזכה על כך לנקודות זכות בקורס עבודת שטח בצמחי ג'ונגל. צעדים מעטים קדימה בזוית תלילות אנושית מעט יותר, מביאים אל סיפו של מבנה קטן סגור, שאוצר מחשבים אחדים ומיקרוסקופ או שניים ומה שחשוב גם מזגן. סטודנטית שניה ישובה מול המיקרוסקופ מוכיחה, שלא מפקירים את הסטודנטיות לחסדי הג'ונגל ביחידות של פחות משתיים.
הצעיר מוליך אותנו חזרה למטה ואיך לא, לחנות המקום, מתיצב מאחורי הדלפק ויאללה מכירות. איך שהסירה מתחילה ברברס מופיעה סירה נוספת וקליינטים רעננים מטפסים על קרשי המזח והצעיר כבר לידם. מעניין כמה מחזורי טיפוס הרים כאלה הוא מסוגל לעשות ביממה.

ליווינגסטון
חותרים הלאה בנהר שהולך ומתרחב לקראת השפך. על רקע הג'ונגל מופיעות במים החומים סירות אחדות מגודלות למראה, שהונחו שם פעם לצורכי השריה ומאז נראה שנשכחו מלב. מוזנחות ועלובות בשלבי תשישות מתקדמת הן שחות תחת מעמסת צוותי פליקנים צפופים שמאיישים כל פינה פנויה ושקועים בהעברת היום בתהליכי עכול ובטלה בלתי סמויים בעליל.
לוכד הטיפים המקומי מסייע לספן שלנו לרסן את הסירה ללא נוע בעוד מעלתנו דורסים ברגל גסה את גופתה של סירה אחרת, שעומדת בדרכנו אל המזח.
ליבינגסטון מקורבת קילומטר או שניים לקו המשווה מריו דולסה, אולי לא גיאוגרפית אך בהחלט מושגית. הסצנריו המקומי מתנהל לאורך שלושת רבעי ק"מ של עלייה מהחוף והתישרות לאורך כביש אספלט מישורי צר, שמהביל גלי חום בלחץ האקלים הלוהט וידיה של הברירה הטבעית מלאות עבודה. שלדי כלבים מדשדשים בלאות לאורך הרחוב, מיואשים מהמאבק הבלתי שווה כנגד הקבצנות המקומית על כל פרור מזון. פלגי ביוב מצחינים מפכים בכבדות בתעלות בטון שבשולי הכביש בדרכם להימהל במימי הנמל. פרחי תיירות צעירים, שלפחות מכירים בצורך להגן על ראשם ממהלומות השמש מבזבזים אנרגיה בהליכה במרכז הרחוב נושאים שקיות פלסטיק רזות של מצרכים שדלו מהחנויות המצומקות הנשפכות אל הרחוב. האוכלוסיה המקומית חוסה בכל פיסת צל אפשרית שמספקים כרכובי הבתים. זקנים שדופים להפליא על שרפרפיהם בוהים נכחם במבטים כבויים, מבינים כבר, שגם היום לא יתחדש מה שאמור היה לא להתחדש אתמול. אני וגילה מקרטעים לאטנו במעלה הרחוב מיוזעים תחת הפגזה אולטרא סגולית עזה, ושקועים בשאלה הנכבדה איזו משתי מסעדות תעשה לנו את היום. נסטור המליץ בכל פה כשהזכרונות מעלים רטבובית על שפתיו להתישב במסעדה עם משהו כחול בשמה ולתבוע שם מרק דגים. גילה שאוהבת לקבל דעה שניה מקבצת ברחוב שם של מסעדה אחרת ואני כרגיל דוגל במסעדה עם השולחנות הפנויים יותר. כמו תמיד, אני מחליט וגילה קובעת והמסעדה עם הכחול בשם ופחות מדי שולחנות תפוסים מקבלת הזדמנות ראשונה. אחרי חמש דקות של שום דבר גילה תופסת קצף ומעבירה את האינטרסים שלנו לבית השני, מרחק של דקה אחת הליכה נינוחה.
מתישבים ומזמינים, גילה את המרק המפורסם ההוא ואני סתם אגודת שרימפסים אדמדמים. הגברת מסכמת עם גילה את תנאי החוזה, דג שלם במרק והכנה שתארך 20 דקות לפחות. מעניין איך היא ידעה לזהות את נקודת התורפה של גילה. אנשים איבדו את הזכיון להאכיל אותה על שתי דקות של המתנה מיותרת. גילה מאשרת, פורשת להמשיך לתור את העולם שלא לבטל חלילה עשרים דקות תמימות מחייה ואני נשאר להגן על האינטרסים ועל העור. מהאפלולית המוצלת של חלון המסעדה נשקפת צומת הפרומנדה המרכזית של הישוב.
כמו על פי הזמנה, ליבינגסטון מפעילה את סרט עידוד התיירות ועל בימת הרחוב מתחילים להופיע בזה אחר זה אבטיפוסים שחורים, שכאילו נשכרו לייצג את צידה הצבעוני של העיירה. תחילה מופיעים התלמידים שחוזרים מביה"ס, לחוד אינדיאנים ולחוד שחורים. ילד שחור גבוה וממושקף מתנהל בבדידות לאטו, עוצר להרהורים ולא ממהר לשום מקום. הרהורים בהקיץ זה לא הצד החזק של אינדיאנים כאן.
אשה שחורה צעירה גבוהה וחטובה גומעת את הרחוב בצעדים עזים כשהבגדים הצמודים לגופה ממגנטים גם את מבטיו של השכיב מרע הקשיש ביותר, שהוצא לאוורור בחוץ. שתי דקות אחריה פוסעות לתוך הזירה שתי עלמות ניגודיות, האחת שמנה כהלכתה והיא ורעתה הצנומה ממנה נחנו בעכוזיים אדירים, שהיו עוזרים לניוטון לגבש את חוק המשיכה הרבה לפני שנאלץ להעזר לשם כך בתפוח. הן יודעות שכל הרחוב מביט אחריהן ומהדסות בהתרסה, שמדגישה את השליטה המלכותית שלהן בסצנריו. האינדיאניות, מה לעשות הן מיניאטוריות ולבושות בצורה שאינה מדגישה את גופן ואין להן לא ההדרה ולא הרתמוס ולא האורך והעומק שנדרשים לעמוד בתחרות.
הילד המהרהר מגיע להחלטה ונכנס למסעדה שלנו, שמצוידת גם בדלפק לשעת חרום כזו. הוא קונה חטיף כלשהו ומחילופי ההתנהגות בינו לבין המוכרת אתה קורא את הנחיתות שהוא חש ואת העליונות שהיא משדרת.
המרק הוא חוויה סמיכה של דג וסרטנים למיניהם וכאשר גילה מעבירה לי דוגמא לטעימה היא מעידה על משך בישול קצת ארוך מהראוי. מערבולת אפרפרה של מינרלים חלבונים וויטמינים מרוכזת יתר על המידה.
שהינו במשך שעתיים וכל אותו זמן נותר הספן בסירה ממתין שהאדונים יחזרו מהחוויה. בדרך חזרה אנחנו מזכירים לו שעליו להביא אותנו לבריכת מים חמים מינרלים. הוא מגרד את החוף במקום שההרים נושקים למים כמטר מהגדה הצפונית ונעצר מול קיר אטום של צמחיה צפופה בלתי חדירה, ואומר "הנה כאן". אני וגילה מתבוננים בו בחוסר הבנה והוא חוזר ואומר כאן ומורה באצבעו למי הנהר, שהסירה מתנדנדת בתוכם. אני תוקע יד במים וחש צריבה של מים חמים, "הוא צודק" אני מכריז "המים באמת חמים". מורידים רגליים ועומדים במיים הרדודים ומודדים את גבולות הנביעה החמה לפני שהם מתפוגגים. בנקודות מסוימות החום כבד מנשוא, אפילו לבעלי תשובה שלא לדבר על צדיקים כמונו. כחמישים מטרים מאתנו שני ילדים אינדיאנים בסירה עוסקים בדיג, אמא ביקשה שיקפצו להביא דגים לארוחה והם משלבים עבודה בהנאה.
במלון אני שואל את נסטור אם אפשרי להגיע לעיר בדרך היבשה ותשובתו היא שלא בריא לעבור בג'ונגל ועוד יותר לא בריא להמשיך דרך משכנות העוני עד למרכז העיר. הוא מונה אחד לאחד את 28 סוגי הנחשים הארסיים הממתינים רק לנו ואת גילה הוא שכנע לגמרי. לא שאני אדיש לסכנות מסוג זה, אבל לי קל יותר להשתפן מעכבישים- ארכנופוביה הוא הענף שלי.
בערב, גילה מבקשת לדעת אם נחשים נוהגים לטפס במדרגות אל בקתות עץ ולהכיש מבלי להקיש ואני מניע ראש לשלילה בסמכותיות רבה.