טיול במרכז אמריקה 28

לריו דולסה
יורדים אל בעל סוכנות הנסיעות שליד המלון וגובהו חצי קומת אדם והוא אחיו התאום של הגמד, שנשא אתמול את מזודותינו במעלה מדרגות המלון. מוודאים שכרטיס האוטובוס למחר עודנו בר קיימא ושואלים מה ראוי לראות בסנטה אלנה. הוא מניא אותנו מכך בסיפורי זוועות על תקיפת תיירים ומבטיח שפלורס דואגת לבטחוננו למרות שלא נתקלנו עד כה בצל צלו של שוטר.
הבוקר אור יורדים על מטלטלינו רגלית אל קרבת הגשר. אוטובוס פירסט קלאס לא אמור להתפתל ברחובות הצרים של פלורס. מישהו בעל נסיון הצהיר באוזנינו, שרמת האוטובוסים בגואטמלה נחותה בדרגה אחת יחסית למקסיקו ואין ספק שצדק. הזכוכית הקדמית באוטובוס שמגיע מחולקת לשניים כאשר הצד ימני שלה סדוק ומחורץ. אין כל יומרה להתחרות במושבי מטוס והגם שיש דיילת היא נמצאת בעיקר בשביל המשכורת ולא מפאת כל מחויבות אחרת. גילה מודאגת מאוד שמא יישדד מטעננו בתחנות שבדרך ומחשבת היכן המושבים שמהם ניתן להשקיף אל תא המטען שבתחתית האוטובוס. אין בעיה של מקומות ואנחנו נעים לאחור ומשפרים עמדה על סמך הנסיון הנרכש.
בתחילה עוצרים בישובים אחדים לחפש נוסעים או ממתינים סתם כך בתחנות, אולי כדי לצאת על פי לוח זמנים. מהר מאוד מתברר מה שידוע מראש, שהאוכלוסיה המקומית לא דוגלת בקוים של פירסט קלאס והנהג חש משוחרר לדרוך על הדוושה. רבע שעה של השתוללות יצרים ולפתע הזכוכית המחורצת של חלון קדמי ימני מאבדת את חוט השדרה ומשתפכת ארצה בקול ענות גדולה. אפשר היה לטעון שזהו כשלון צפוי מראש והזכוכית ממילא צפויה לכליון אם לא היום אז מחר. אם לא החליפו אותה מבעוד מועד ההגיון אומר, שאין עליה ביטוח ומזה משתרשרת השאלה על מה כן יש ביטוח, אבל לא בטוח שראוי לנסות לדעת את התשובה.
הדיילת מנערת את ראשה מהנוצצים ומצטרפת לאולם הנוסעים מאחורי המסך המגן, שהפעם באמת שמר על הנוסעים. הנהג מתחיל שוב לנסוע, אבל רוח הפרצים מפריעה לו. בחור חכם, קנדי צרפתי במוצאו מציע לפתוח את דלת הכניסה לרכב. הוא דובר רק אנגלית, שזו שפה לא מחייבת בקרב נהגים ודיילות בגואטמלה. הוא גם לא אוהב ישראלים ולשם העברת הרעיון הוא מעסיק רק מחצית הפה שאינה עוברת את קו הכתף. אני מתרגם את המסר לספרדית ולמרות שאנחנו זרים הנהג מנסה את התרופה ומופתע לגלות שזה עובד. כיוון הרוח משתנה והנהג יכול להמשיך להשתולל על הכביש.
לכל אורך הדרך אני וגילה מחליפים מסרי פסימיות לנוכח הכיסוח הגדול של שטחי ג'ונגל שמותמרים בגידולים חקלאיים. גואטמלה הולכת ומתקרחת בקצב מדהים, האינדיאנים משריצים בלי חשבון, מתישבים בכל פינה וכל אחד חותך לעצמו נחלת ג'ונגל וההיסטוריה כאילו חוזרת על עצמה. תרבות המאיה התפוררה על פי כל הסימנים בגלל ניצול יתר של קרקע וצמחיה והנה אנחנו לכאורה על סף מחזור חדש של התפוצצות אוכלוסין.
הנהג באמת שילח מעליו כל רסן, כי כעבור כשלוש שעות אנו עוצרים שוב בלב הרחוב הראשי של ישוב עירוני נמוך מצח ותגרני. כמה נוסעים נוטשים את האוטובוס. בעצלתיים אני מפנה מבט לחנויות והנה שלט גדול ועליו המילים ריו דולסה בנוסף לעוד מילים מיותרות תופס את עיני. "אשה", אני שואל "האם פנינו לריו דולסה?" "אתה לא יודע?" היא עונה לי במקום כן. "אז נראה שזה כאן", אני גומל לה בכאילו אדישות והמשפט הקצר מקפיץ את האשה מרבצה, כי בתיאוריה נותרה עוד שעה למועד הרשמי של כניסתנו לעיר. שואל את הדיילת בספרדית אם במקרה כבר הגענו והיא נזכרת, אוה כן, להודיע לנו שאנחנו יורדים בכאן.
מחלצים את המזודות ממחסני האוטובוס לתוך רחוב שוק הומה. האוטובוס נצור משני צדדיו ע"י דוכנים ואילו נותרנו בתוכו היינו פשוט עוצמים עיניים ומחכים שימוש קדימה ויחלץ אותנו מהמהומה. עכשיו שירדנו ושקענו בתוכה המשימה היא שלנו, למצוא פינה שקטה כדי לחשוב בשקט מה הלאה.
האוטובוס זז לדרכו בראש עדר מכוניות שנפקקו אחריו על הכביש הראשי לגואטמלה סיטי ועכשיו נושמות לרווחה. בדיעבד הבנתי למה הנהג לחוץ כל כך. הוא משתדל להגיע לגואטמלה סיטי לפני רדת הערב, כי הרוח בלילה בהרים חודרת עצמות.
אנחנו בכל אופן בפינה פנויה יחסית על הירידה לעבר הנהר, הורים לשלוש מזודות מעצבנות ומותקפים ע"י טרדן מאכרים אחד. שום שלט של מלון לא מעכיר את הסביבה הקרובה וגם קשה להתמצא בהמולת נחיל האנשים הססגוני שתוסס סביבנו. "כאן יש מלון" מציע המאכר ומפנה אצבע מאשימה למדרגות היורדות אל חצר ארוכה שנמשכת עד שפת הנהר ובצידה מבנה. "לך" שולחת אותי גילה "ואני אשמור על המזודות". יורד וחוזר עם התשובה שבעד התענוג נצטרך לשלם 40 דולרים. בזמן שטרחתי גילה כבר איתרה בספר מציאה. היא מוליכה אותנו לכיוון הנהר לתוך חנות קטנה שבה יושבת נערת טלפון. הנערה מצלצלת לסירה של המלון והיא באה ולוקחת אותך אל מעבר לנהר. המאכר שהפסיד את העמלה מתיאש ופורש ואנחנו יושבים להמתין לסירה.
חיש קל מופיע צעיר מקומי, שמוליך אותנו בין שולחנות מסעדה אל מזח עץ. יורדים לסירת פיברגלס קטנה וקופצנית וחוצים מרחק של כמאתיים מטרים על פני אדווה עצבנית אל מעגן המלון. המלון לידיעה, הוא מלון אקולוגי, מה שאומר קבינות עץ ולא מבנה בטון ולמעשה פרט למזח וליכטות בקרבתו אין שום סימן שיעיד על מלון שמסתתר בתוך הצמחיה.
גילה מארגנת לנו חדר ב- 37 דולר, שזה לא חסכון גדול בהשוואה ל- 40. אני עולה בשביל אבן לעבר בקתה מוגבהת כשני מטר מעל הקרקע, מטפס במדרגות עץ ונכנס לחדרון עץ בעל גג משופע שאין בו הרבה פרט לשתי מיטות גדולות. מעל כל אחת תלויה טבעת עגולה גדולה שממנה משתלשלת כילה. הרמז ברור ואני חומק בשפיפה מתחת לכילה, פורש אותה סביב המיטה ומשתכב לבדוק את המזרון.
זמן מה אח"כ אני מתעורר לצליל קרקורי בטני, אשר תובעת ארוחת צהריים כהלכתה. יורד לאזור הדלפקים, שהוא גם מושב לבר ולסעודות ופוגש שם את גילה זועמת כולה. "מה זה, הבחורות לא מבינות אף מילה באנגלית, איזו אקולוגיה פה". "אני יכול לעזור לך במשהו?" מתעניין אדם מהמצויים בסביבה בשפה עברית שוטפת. קצת מבאס להגיע לחור נידח בהחלט ולגלות ישראלי שהקדים אותך.
ובכן נסטור איננו ממש ישראלי, כבר לא. הוא יליד ארגנטינה, שעלה לארץ ישראל ושירת בצבא ואח"כ במשטרה והיה סגן מפקד נפה בגדה. אני מבין שנפתחה נגדו חקירה בעניין מותו של תושב הגדה ואז הוא עזב והגיע לכאן. הוא מתפרנס מייעוץ בנושאי בטחון וכאשר אנחנו מגחכים לנוכח בעיות הבטחון בג'ונגל הזה הוא מגלה לנו עובדות אחדות שיכולות לסמר את שערו של קרח.
בעל הבית הוא בן של מליונר שרוצה להרויח בכוחות עצמו. חוץ מהמלון יש ברשותו מעגן יכטות ואוכלוסיית משתמשים משלמת. הקליינטים מעונינים מסיבות אנוכיות אישית במידת מה של בטחון בנסיבות המקום וכאן מתעוררת בעיה. האזרחים המקומיים, קרי אינדיאנים, שפעם נהגו להיקרא בני המאיה חסידים של שיטת גנוב במו ידך את מה שאינך מסוגל לשדוד. אם בדרך הם נתקלים בבעל היכטה, שמתעקש להפריע בשעת מעשה אין להם שום בעיה להפריד מגופו אי אלה חלקים מטרידים במיוחד. גם ככה הם רוצחים האחד את רעהו על דא ועל הא וצבע העור לא מהווה מניעה עבורם.
הוסף לכך את מלכי הסמים של קולומביה, אשר האזור מצוי על דרך המלך שלהם אל העושר ותגלה, שהמעגן הצנוע והמנומנם הזה ישוב על קן צרעות פעיל במיוחד. חלק מהסמים משתקע גם באזור הזה ואותו מלון, שגילה דחתה כלאחר יד ידוע במסיבות הסמים שמתהוללות בו.
אחרי ארוחה לא משובבת נפש במחיר מדכא להפליא מידיהן של מלצריות נטולות אנגלית אנחנו יורדים העירה, בסירה כמובן לפדות טרוולר צ'ק. כל נסיעה לעיר אמורה לשלשל מזומנים לכיסו של המלון, אבל היות ונסטור מתלווה אלינו זו נחשבת נסיעה לצרכי עבודה.
עכשיו מסתכלים אחרת על הסביבה וכל אינדיאני נדמה לנו רוצח ושודד. שלושה בנקים מהווים את חגורת הכסף המקומית ונסטור מחכה בחוץ בשפיפות רוח לא אופינית עד שנסיים את התהליך. בהמשך הוא מכיר לנו בעל סירה וגילה סוגרת עיסקה על נסיעה מחר לפני הצהריים. נטרטר בסירה, מקורה, כמובן לעיר ליבינגסטון אשר במוצא הנהר, שיש בה אוכלוסיה כושית. הביאו אותם בתור עבדים, אבל היום הם המירו מקצוע ומשמשים אטרקציה לתיירים.
רוכשים ירקות פירות בדוכנים של האינדיאנים ואני בוחן בחשש את פניו של כל בעל דוכן, שגילה פוסלת למען סחורתם של אחרים.
זורמים חזרה על פני המים וגילה מזמינה אותו לסלט של אחרי הצהריים בבקתתנו הדלה. יושבים שלושתנו על אכסדרת הבקתה וטורפים סלטים, אנחנו במזלגות ונסטור בידיים. "למה אתה אוכל בידיים" מתענינת גילה בטקט רב מתוך נכונות לקלוט עוד אחת ממוזרויות המקום. "לא נתת לי מזלג" משיב הלז "וחשבתי שאין לך יותר".

השיחה גולשת למעשיו במקום והוא מספר שנשכר להציע תוכנית בטחון עבור בעלי המלון. בכל עת שהמחשב פנוי הוא יכול לשבת אליו ולעבוד על התוכנית. מצד שני, הסיפורים שלו מלמדים שהוא שקוע בעצם בעניני בטחון שוטף ומספר על הקושי לגייס שומרים מהימנים. האינדיאנים מגיעים עם חשיכה בסירה ואחד או שניים שוחים בחשאי לסירות או יכטות כדי להפשיט מעליהן את המנוע, זו הסחורה המבוקשת ביותר. כמו בחברה הערבית, לאינדיאנים המקומיים קשרי משפחה מחייבים ואין באפשרותו לסמוך עליהם.
למה שלא תבקש עזרה מהמשטרה המקומית אני שואל ומהתשובה אנו למדים, שמהמשטרה עדיף להתרחק ככל האפשר, גם מי שלכאורה בצד הנכון.
בבוקר יושבים לאכול ליד השולחנות מול הדלפק ואז מופיע נסטור ומספר, שבלילה הוזעק לעזור לבעל יכטה, שסרב לשלם עבור אבטחה והותקף בידי שודדים. "הצלחנו לגרש אותם" מדווח נסטור "למרות שכבר נמצאו על הסיפון שלו". כנראה אנחנו מפסידים חוויות אורקוליות כאלה בגלל שישנים בבקתה סגורה.
המלון מוציא טיולי טבע לג'ונגל, שגם אני וגם גילה מתחמקים מהם תוך גלגול האחריות איש על כתפי רעהו בזריזות של שחקני פינג פונג. המשתתפים הם צעירים ואנחנו מבוגרים מדי לפעילות מאומצת. על גילה מטילים מורא 28 סוגי נחשים, שמאכלסים את הג'ונגל ואני חובב בטלנות לשמה וגם חושש מגבהים ומעברים צרים מעל פני המים. במקרה זה הלך זרזיר אצל עורב ושנינו מסכימים על טיולי לוקסוס להשקטת המצפון.