טיול במרכז אמריקה 26

גואטמלה
נוסעים על כנפי מונית אחרונה במקסיקו לשדה התעופה ונדהמים לראות את סלילי התורים של אמריקנים אומללים משתלשלים החוצה מפתח הטרמינל על מגלשיהם ומזודותיהם ומזכרותיהם. מזלם שאינם קולטים עד כמה הם מקופחים, אם לשפוט על פי ארשת האושר האידיוטית השפוכה על פני כולם. שוטרים מקומיים אינם מרשים למוניות טעונות מקסיקנים ואזרחי אומות אחרות להתקרב לפתח, שלא לסכן חלילה את רכבת הדולרים האווירית.
התור שלנו קצר כל כך, שאנו השניים במעמד זה ופעם אחת בחיינו יש לנו קורת רוח להודות לאל שאיננו אמריקנים.
יושבים באולם וממתינים ועינינו מסוחררות מתורי בשר הקייטנים שנבלעים בפתחי היציאה כמו איטריות אינסופיות וכל מספר דקות מתרומם מהמסלול עוד מטוס ארוך ורעשני מדי בלאות איברים מפחידה וחותר בכבדות אל תוך שמי הצהרים הלוהטים והמבריקים. הטיסה הייחודית שלנו יוצאת מפינה נידחת בשדה התעופה, שאליה מוקצים מטוסים שלא הסתגלו למהפיכת הסילון. המטוס הזה הוא כל מה שיש לה לחברת התעופה רחיונל המיוצגת ע"י חברת טאקה, שהיא בעצם חברת גג לאוסף חברות מקומיות קטנות. המנהל מפקח מקרוב על תהליך בליעת נוסעים ומטענים ומעודד לגלות שגם הוא עולה להצטרף לטיסה.
מהאוויר, הים הקריבי הנו משטח כחול וגואטמלה כתם ירוק לנגדו. קצב טיסה אטי מאפשר לך להתבונן בהתקרבות הדרגתית של המטוס אל ימה גדולה מוקפת יערות ולקלוט כיצד הוא מקיף אותה בהדרת כבוד במקום לחצות מעליה ומתישב על שדה קטן שמנמנם בקצהו של ישוב.
בשדה חונה מטוס סילון ישן שעליו מודפסת המילה טיקאל והוא רכושה היחיד של חברת סילוני טיקאל, אשר פועלת בתחומי גואטמלה בלבד. הבוכנה שלנו הוא לעומתו 100% קו בינלאומי נכבד ולאחר שהטיל אותנו בביצה הסרוחה המקומית ממשיך בדרכו לגואטמלה סיטי.
בניין צריפי מכוסה גג פח, שנראה יותר מחסן מאשר אולם נתיבות מסנן אותנו לתחומי גואטמלה. אין שום תחושת רשמיות כאשר נדחקים מהרמפה דרך מעבר צר אל מול חלונו הארעי של הפקיד וזוכים לחתימה מהודרת. קל ולעניין אנחנו בפנים.
זוכה בנו צעיר נוהג ואן, שכבר בדרך מתעניין לברר אילו שירותים נוספים ניתן להפיק מהסחורה שלכד. השדה הוא רכושה של עיירה בשם סנטה אלנה, עיר שטוחה ולא מרשימה, אשר מחוברת בגשר צר לאי הקרוי פלורס. רוב התיירים מעדיפים להתישב דוקא בפלורס, שנחשב תיירותי יותר וכמובן גובה מחירים על פי מעמדו. גילה מחליטה לבחור מלון קצת יקר מהסטנדרד, לפחות על פי מחיריו, אלא שכידוע לא כל מה שנוצץ הוא זהב.
החדר קטן בסופה של פרומנדה שמוליכה לפינת ישיבה מעל בריכת שחיה ועולה 47 דולר ללא ארוחת בוקר.
שיחה ראשונה של גילה עם אורחים ותיקים מניבה מידע, שהבנקאי המקומי היא בעלת מסעדה מקומית, גרמניה במוצאה, שנותנת שער טוב ממש כמו הבנקים בסנטה אלנה. היום יום ראשון והבנקים סגורים. הגרמניה לעומתם פתוחה, נמצאת כשלושים מטר מפתח המלון והמסעדה שהיא מנהלת שווה את המאמץ. על ספסל צדדי באולם המוצל של המסעדה יושב מקומי כהה עור, שמקורות יודעי דבר מתארים כחברה לחיים של הגרמניה והוא זה שקובע בניד ראש אם יוחלפו כספים אם לאו. המגישים הנם בן ובת תערובת יפי תואר, כנראה צאצאיו של אותו זיווג בנקאי.
בזמן שאנו ישובים במסעדה חולפים בחוץ, בזה אחר זה כחמישה עשר טנדרים עמוסים נערות בית ספר במיטב התלבושות, עבודות אמנות של הטבע אחת לאחת (הנערות) וכולנו מוחאים כפיים בהתלהבות וגם זוכים לתגובות אוהדות בחזרה. אני מניח שזה מתקשר לטקסי השבוע הקדוש, שכבר נתקלנו בהם בתחומי יוקטאן במקסיקו.
יוצאים לטייל ברחובותיו הצרים של האי הקטן לסקור עסקים, שכמעט כולם בנויים לשרת תיירים. מגיעים לבית מלון, שנדמה כתאומו של המלון שלנו, אבל מסתפק ב- 25 דולר בלבד, כולל ארוחת בוקר. משלמים מראש עבור חדר לעוד יומיים. סמוך לפתח היציאה צומחת כפטריה אחר הגשם סוכנות נסיעות, אחת ממבחר אינסופי המציף את האי. החדר הקדמי לעסקים והאחורי למגורים. אשה קצרת קומה להדהים מגיחה מאחורי מסך שמפריד בין שני העולמות, מניחה על שולחנו של הסוכן צלחת תבשיל ונעלמת. דקה אח"כ נכנסים 3 צעירים ומתחילים להתיעץ עמו בנוגע לטיול והאיש יורד בעמל רב ממושבו כדי לגשת למפה ונחשף במלוא גובהו שמגרד את המטר ושלושים. מסתבר שזו אמו, לא אשתו כפי שטבעי היה לשער.
מזמינים לעוד 3 ימים מקום באוטובוס פירסט קלאס לישוב בשם ריו דולסה. מזמינים גם מקום למחרת בוואן שנוסע לטיקאל, היא מטרת בואנו לחור העלוב הנוכחי.

טיקאל
בבוקר אוסף אותנו מפתח המלון המיניבוס לטיקאל. עולים מצוידים בחצי מטען, בתקווה שנמצא הלילה מקום לינה סמוך לאתר. החצי השני נותר מאופסן במלון.
שוב מתגלע ניגוד קל בין מציאות לדמיון, מכיוון שהתכוננתי לנסיעה מפרקת עצמות בכבישי עפר פרימיטיביים בלב הג'ונגל ואני מוצא את עצמי מתגלגל בנוחות על דרך סלולה ואפילו ישוב או שניים מרוחים לאורך המסלול ואיפה הג'ונגל. האוכלוסיה הכפרית הדפה אותו הרחק משולי הישוב ועל השטח שבורא מגדלים את התירס שלהם. כתם או שניים של עצים מורשים להתקיים בסביבת הבתים כדי להצל מחום השמש הנורא וניתן ללמוד מהם איזה פוטנציאל צמחי כביר הושחת כאן. חייבים להשלים ולקבל שסופו של עולם לעולם בורח מאיתנו, האינדיאנים האלה שוב הזיזו אותו מעט הלאה. הבורות בכביש לא מטרידים את הנהג שפיו מהגג בלי הרף בעוד ידיו מסובבות אוטומטית את ההגה. מתבגרות אינדיאניות בישניות עולות בישוב הראשון ויורדות בבא אחריו בדרכן לביה"ס. חיוכיהן הנבוכים מציתים בגרונו תאוות דיבור בלתי נשלטת.
שעה אורכת הנסיעה ורק בסופה מורשה הג'ונגל לחזור ולהתפשט משני צדי הכביש ומופיעים תמרורים מוזרים העותרים למען חייה של חיה לא מזוהה המצוירת עליהם.
מעט לפני האתר, האוטובוס עוצר במחסום בקורת ואני מבין שנהגי רכב פרטי מחויבים לשלם כאן דמי פדיון הרכב. מגרש החניה של טיקאל הוא לפחות מגרש עפר כדי לסמל את השיבה אל הטבע.
אני מאחור וגילה כחיל חלוץ שמים פעמינו למלון הביתנים הראשון חגואר (יגואר) לודג', שמעולם לא הצלחנו להתקשר אליו מחו"ל לא טלפונית ולא באינטרנט. מפתיע, אבל יש חדר והמחיר הגיוני בהחלט. עכשיו, פנויים מחפצינו ומסודרים ללילה אפשר להתמסר לשיטוט באתר העיר העתיקה טיקאל.
מבחינת היקף שטח ומאמץ הליכה, טיקאל היא ללא ספק המרתון של כל הסיורים באתרי המאיה ביוקטאן. מייחד אותה דו קיום הדוק בין חורבות מפוזרות על שטח נרחב לבין הג'ונגל שמלפף אותן בחיבוק חונק ושולח פסאודו רגליים לספח כל פינה מוזנחת במאבק השרדות בלתי פוסק בין טבע לאדם. עשרים וחמש דקות אתה משרך את רגליך בחום מעיק הנעזר בלחות מוגזמת לדכא אותך עד עפר לפני שנחות עיניך על החורבות הראשונות ובכל אשר תלך מכסות את הרקיע מעל ראשך צמרות ענק ומסכי עצים סבוכים סוגרים את השביל מכל צד. הבנינים מתגלים לך בפתע כשהם מבצבצים מתוך ענפי הצמחיה השתלטנית ונעלמים זמן קצר לאחר שהותרת אותם מאחוריך ובכל רגע אתה חש את עצמך משוטט בג'ונגל יותר מאשר באתר עתיקות.
פה ושם אתה עוקף להקות תיירים או שהן עוקפות אותך, מהלכות בדבקות של יוצאי מצרים אחרי משה שלהם וזוקפות אזניים מעריצות לכל משפט היוצא מפיו. מאה מטר ממבנה הכניסה צומח עץ סייבה טיפוסי שבודד מסביבתו כמשל ודוגמא. הוא נחשב עץ החיים ששורשיו נעוצים בעולם התחתון וראשו נוגע ברקיע וענפיו פונים לכל רוחות השמיים. הספרדים שגילו אותו עם הגיעם התפעלו כיצד הצלב נדד לפה לפניהם. שרשיו מוגבהים ונראים כמו זרועות עטויות גלימה אשר גולשת בקפלים מפוסלים מטה אל פני הקרקע.
טיקאל היתה מרכז מסחרי כבר במאה הראשונה לספירה והגיעה לשיא תהילתה בתקופה הקלאסית, שמשמעותה המאות הששית עד התשיעית. היא היוותה מרכז טקסי יותר מאשר אזור מגורים ועיקר האוכלוסיה התגוררה במרחב שמסביבה. במאה התשיעית היא כבר נטושה לגמרי ומאז ועד היום היה סיפק בידי הצמחיה לחזור ולכסות עליה עד שנעלמה כמעט לחלוטין. רק העשירונים העליונים בפירמידות נותרו לבצבץ מעל סבך הצמרות והם שהסגירו את סודה במאות האחרונות. מכאן צמחה התיאוריה שמסבירה כי פירמידות המאיה נבנו כך שיחרגו במעט מעל ראשי הצמחיה הטיפוסית לכל אזור. אבות העיר חפרו גיא עמוק מאד, סגור משני צדיו כדי לאגור מים שהיום הוא כמובן ריק ממים ומעוטר בזקן צמחי עבות. השבילים לאזורים שונים בעיר עולים ויורדים דרכו כדי להקשות עליך את החיים.
בשטח משוטטים חפשי תרנגולי הודו בר צבעוניים וצרחנים שראשם לעולם נעוץ בקרקע. קופים שוכנים על ענפי העצים הגבוהים בפינות השכוחות יותר של העיר וציפור הטרף האורבת תמיד, ההויטלי מרחפת כל הזמן ממעל.
את גילה תוקפת התאווה לטפס על אחת הפירמידות ולהפגין את כושרה כי רב. בעלה רובץ מתחת כסמרטוט בצל אילנות ומתפעל מהיכולת ואומץ הלב. המדרגות שבנו המאיה אסורות בשימוש, מאז שגלגלו מעליהן מטפס או שניים אל מותם. לצרכי גאולת נפשם של מחפשי חוויות פיזיות נבנתה לצד הפירמידה מספר 4 מערכת סולמות, אמנם אנכיים לגמרי, אבל מצוידים במעקות. גילה מצטרפת לשורה ארוכה של צעירים, שחשוב להם לעלות 45 מטר כדי לרדת שוב ובינתיים סוקרת את האופק מעל הצמרות ומנפנפת לי בהתלהבות שאעריך את ההישג. אח"כ היא טיפסה, לבדה כמובן על עוד פירמידה אחת, מספר 7 אם אינני טועה, אבל זה כבר היה בזלזול.
אחת התופעות הבולטות בטיקאל הינן הסטלות, טבלאות אבן מהוקצעות וכבדות בגובה קומת אדם שעליהן נחקקו ארועים ואנשים שהיו בעלי מעמד די חשוב להיות מונצחים ולרוב מוצבת כל סטלה כזו ליד מזבח. המזבח הוא משטח אבן ידידותי לאחוריו של העייף הרבה יותר מהסטלה, אבל משום מה נהוגה מדיניות של כבוד כלפי המזבחות הללו ואם השומרים אינם מעירים לך, תמיד ימצא השוטה המקרי שיטול על עצמו את התפקיד. הטחב אוכל כל חלקה טובה והציורים שנותרו על האבנים למרות שהוקמו סביבם מחסות עץ להגנה סובלים מחוש נחיתות עמוק והולכים ושוקעים אל תוך האבן.
בימים הטובים ההם היו כל האבנים מצופות בטיח אדום מבהיק והציורים והחריטות בלטו לעין כל.
בימים הרעים האלה לא נשאר כמעט כלום פרט לאבנים פגומות ואכולות בשיני הזמן.
אחר הצהריים חוזרים, ממוטטים מעייפות את כל הדרך חזרה ללודג' לצידה של להקת פועלים אינדיאנים שתויים, שעדיין לא איבדו לגמרי את המעצורים, אבל נראים ונשמעים לא רחוקים מהגבול.