טיול במרכז אמריקה 24

היי מזרחה לטולום
גילה פיתחה חוסר חיבה כלפי העיר מרידה, שניצבת כציר תנועה ראשי על כבישי מערב יוקטן. כדי להימנע מלעבור בה, סוטים לכביש כפרי, שמסומן על המפה בפס הדק ביותר שאפשר.
עוברים כפר או שניים והשעות שעות צהריים של יום שבת. הדרכים עמוסות בהמון רוכבי אופניים בני עשרה המשייטים להנאתם ללא כיוון. פה ושם מדוושים ביניהם בתחושת מטרה מוגדרת אופניים משפחתיות. אמא וילדים כלואים בחלק קדמי מרובע וגדור ברשת בין שני גלגלי רוחב ואבא הרוכב מאחור מניע את כל המתקן קדימה. מזגזגים ביניהם כמו גולש במסלול מכשולים ושואלים על הדרך לישוב שעל המפה מחובר בחוט דק מן הדק עם הכביש הזה. פני הדרך מתערערים והולכים והגלגלים מאוושים עד מהרה על נתיב צר של עפר ואבנים המתפתל בין שדות ונראה הולם יותר לטרקטורים מאשר לרכב נמוך וכבד כשלנו. ילד שמתבודד באמצע השום מקום מעודד אותנו הלאה בעזרת הדרצ'ו הזכור לטוב. מזדחלים בלב אכול ספקות ומנסים לדלות רמזים מהסביבה באם יש לנו עתיד או אין. אחרי 10 דקות ארוכות צולעים לכפר נטוש, הבתים מעורערים וצמחיה עולה מבינותם ובתוכם ומכסה את רובם, מעלימה את המציאות האנושית, כאילו מעולם לא היתה.
הכביש נוטה הצידה בורח מהמראה העגמומי של טבע הבולע את שרידי קיום האדם. אבל אז, רק מטרים ספורים משם והלאה חוזרת לקנן בלבנו תחושה אופטימיות למראה הוכחות מוצקות שהמין לא הרים ידיים והמלחמה מי יכסה את מי עדיין לא הוכרעה. שקיות אשפה כחולות נפוחות ומלאות מוטלות לאורך הדרך ומבטיחות שבני אדם עדיין ממשיכים לפקוד את לב העזובה הצמחית הזו. הסימנים ממשיכים אתנו לאורך הדרך שעד מהרה מתחברת שוב לכביש עפר כפרי תיקני והרע ביותר כבר מאחורינו.
אשפה היא המוטיב הבולט ביותר בנוף הכפרי של יוקטאן. בתוך כל כפר ומרחק מה אחריו מרחפים או מוקעים אל הצמחיה שדי ניילון צבעוניים, שהצליחו להיפטר מתכולתם ולהבדיל, שקיות מלאות שמחכות עדיין לגואל שיבתק את כרסן וישחרר אותן לאוויר החופשי. שלטים בצדי הדרכים מעידים שהתופעה מוכרת וידועה אבל בלתי נשלטת.
חוזרים לכביש 18 ודוהרים על קטע בסלילה, שמיועד ככל הנראה לגרסת האגרה של הכביש. היינו חולפים על פני ויאדוליד, אבל גילה מעונינת בעוד ארוחת צהרים במלון הישן והטוב ההוא ועל כן חולפת שעה לפני שמחדשים את הנסיעה הממוקדת לעבר החוף המזרחי תוך קפצוץ מזדמן על "טופס" כפריים קשוחים. בנקודת מפגש מסתעפים דרומה והמטרה שסימנה גילה היא עיר החוף טולום, כמאה ושלושים קילומטרים דרומית לקנקון.
כביש רחב מוליך דרומה מזרחה אל החוף, כביש שמתבקשת בו דהירה כהלכה, אלא שלמרבה הצער הוא נופל בין הכסאות בכל הנוגע לתחזוקה. בורות זרועים לכל אורכו עד הכיכר ממנה מסתעפת דרך לישוב בשם קובה, כעשרים וחמישה ק"מ לפני טולום. אני חולף במהירות בין חורים קטנים וגדולים וטופח לעצמי על השכם כולי מתוח כקפיץ ועיני דבוקות לכביש בריכוז עילאי. זה הרגע שמתאים לגילה לפתוח עמי בויכוח זועם, שעולה עד מהרה לטונים גבוהים ומסתיים בפתאומיות של בום טראח, כאשר אינני מצליח להתחמק מהאבא של כל הבורות. הגלגל הקדמי השמאלי הופך במהלומה עזה אחת למרובע והצמיג מתפגר באנחה סופית. מעולם לא אמרתי "רואה מה שעשית" בתחושת צדקנות גדולה מאותו הרגע.
מתרבעים לצד הכביש על אדמה חולית, שבטעות עושה רושם של שוליים ואני מתחיל לעבוד בעוד גילה מציבה משולש בעורפנו ומנופפת במגבת לכלי הרכב המגיעים ביעף כל דקה או שתיים להזהירם מעבודות בכביש. לרזרבי יצאה קצת רוח מהמפרשים, אבל הוא היחיד שיש לנו ומעתה אני נוהג כמו מוביל ביצים אל השוק. החשיכה כבר ירדה כאשר מנצנץ לעומתנו רמזור הכניסה לטולום ואפשר לנשום חופשי יותר.
גילה תובעת להמשיך ישר אל החוף ולבחור לנו מלון אינטימי, שחדריו מתנשאים מעל דכי הגלים וצריחות השחפים מעירות אותך אל שחר כחול של ים. עוד בועה של חלום שהיא מנפחת בסתר דמיונה, הרבה לפני שהושבנו את אחורינו על מושבי המטוס למקסיקו.
דרך חול מהודק מתעקלת לאורך החוף בין מצבורי בונגלו דלי אור ולא צריך דמיון מפותח להריח את עננות הסמים שמרחפות בחללם. אף אחד לא שמע על חדר כפול בשביל זוג זקנים מטופלים בשלוש מזודות, שעלולים לערער את המאזן הדמוגרפי של המושבה. צעירים בגיל או במנטליות, זה סוג האורחים היחיד הנצרך פה. הדרך נמשכת עוד ועוד, אך אף לא מלון בטון אחד קורא תיגר על מרבצי החול המתוללים שמרפדים את שפת החוף. חוזרים אחורה ואותו האף תקף גם מהצד השני. אבן כבדה על אם הדרך עוזרת לשים קץ לפקפוקים אם כדאי להמשיך הלאה.
במפרשים נפולים וחלום מנותץ פונים ברמזור אל תוככי העיר ועוקבים אחר שלט מזמין אל וילה לבדד תשכון. הבעל בית ישוב לו בחדר הטלויזיה בקומה ראשונה וכעכביש בין קוריו ממתין לטרף, שימצא את דרכו פנימה בכוחות עצמו. באין תגובה אנו נסוגים חזרה למכונית ומתכוננים לותר על ההזמנה ואז הוא טורח לצאת ומסכם עם גילה על 40 דולר ללילה. אני מוליך את המזודות פנימה בעוד גילה מתכרכשת אתו על דא ועל הא ולמען האמת אני המום מרמת הבניה וההשקעה בלוקסוס. החדר מדופן שיש והשירותים כשל מלון ארבעה וחצי כוכבים ומהצד קורצת לך חצר קטנה משורטטת להפליא בסגנון יפני. מובן שפטור בלי ביקורת אי אפשר ואילו היה ניתן לצייד את הפרזול בטעם ישראלי הייתי משלים לו עוד חצי הכוכב.
יוצאים החוצה אל העיר, שהיא בעיקרה כביש שדרה אחד ארוך, שמגיע מקנקון וממשיך לעבר הגבול הקרוב עם מדינת בליז. כבישי משנה המתפצלים ממנו מאבדים את כושר הזיפות בתוך מטרים בודדים. מרכז פעיל ועליז מרוכז סביב מסעדה שמושכת אליה זרים משום סיבה מיוחדת. זו המסעדה האינית בעיר ובעלי האחרות מסתכלים בעיניים כלות איך האוכלוסיה הזרה, זו שמזוהה עם מזומנים ואנגלית ממתינה בעמידה להיכנס דוקא לשם. למעשה אנשים מבלים בשיחה וצחקוקים עד שמתפנה מושב ולא יכנעו לשום אלטרנטיבה אחרת. אפילו מסעדה שמחוברת אליה קיר אל קיר ופתחיהן נושקים זה לזה כי המסעדות כולן פתוחות אל הרחוב לא מצליחה לינוק אל קרבה ולו שמץ מעודפי הביקוש. אם אתם מכירים כמוני את גילה, אתם כבר מבינים שמנוי וגמור עמה לאכול כאן צהריים מחר ולא משנה אם נאלץ לשוב הנה מקצה העולם.
האוכלוסיה הלבנה ששורצת במרבץ הזה מורכבת משתי שכבות גיל, בוגרי דור הפרחים ומשתמטי מלחמת וויטנאם, שעדיין לא גמרו לחגוג את נעוריהם על החוף ודור מעריצים צעיר, שתולה עיניים מצועפות בהערצה ומקווה למצוא בהם מורי דרך אל האושר. רכבי שטח מפוזרים על משטח החול שבין הכביש למדרכה מעידים, שכסף לא יחסר אף לאחת מהשתיים.
חוזרים הביתה לוילה וגילה מסגירה את העובדה, שקבעה לי דיון מדיני בספרדית עם בעל הבית אודות המצב בישראל. הוא אוהד ישראל וישראלים מזדמנים גם אליו, אבל אף אחד אינו מבין ספרדית די הצורך להתבטא בנושאים פוליטיים. למגינת לבו גם אני מצטרף אל שורת הסרבנים ועל כן למחרת הוא נעדר בנסיבות פרידתנו מביתו. את גילה זה לא ישכנע להפסיק לנופף בידיעה העלובה שלי בשפה כנשק לקידום עצמה או סתם לסבך אותי בדיבורים בעל כרחי.
בבקר יורדים אל החוף פעם נוספת לוודא את המימצאים מאמש. תה גרוע של בוקר ליד חולמנית פרחים מיושנת מחסל אחת ולתמיד את יתרת הקרדיט של המקום בעיני גילה ואנו פותחים במסע משוחרר צפונה. הרעיון לבקר באתר עתיקות המאיה בטולום עולה לרגע, אך קורס מחוסר תומכים. אני תשוש ומצונן והיום מבטיח להיות חם, ממש כמו אתמול ומחר. אינו דומה לקרוא בספר על מקום עתיק באווירה ממוזגת של קדם טיול לעמידה תחת קרני שמש בוקר יוקדות ומדידת המרחבים החשופים מבנין לבנין במו רגליים.