טיול במרכז אמריקה 18

קריל בהרים
מגיעים לקריל עם נפילת הדמדומים ואנשים נערכים לזנק מהקרונות. זה יוצר אווירה מדבקת של לחץ בקרון ואם נדחפים לרדת אני לא מתכוון להישאר אחרון. יורדים ארצה, לאין רציף ופשוט עוברים את הפסים ואנחנו במלכודת פתאים, מרובע חניה גדוש טנדרים וואנים שבאו לאסוף נוסעים למלונות אחדים. המלון שתכננו להגיע אליו לא שלח נציגים. הגיעו רק אנשים בעלי חוש מסחרי שמעוניינים למשוך לקוחות, ונציגי מלונות יקרים שהתחיבו לאסוף את לקוחותיהם. מה עושים, נפלנו מהקרון החם לחשכה המתגברת באוויר ערב צונן של ההרים, וכולם סביבנו מסתדרים, פרט לנו היתומים. הפניקה עושה את שלה ובוחרים באחד מבעלי היוזמה, שהגיע לצוד לקוחות עבור הוטל מרגריטה החדש.
100 מטר זה כל המרחק שהטנדר עובר עד שהוא נעצר לפני חומה ושער. יחד אתנו הגיעו עוד 3 זוגות אמריקאים מבוגרים, פליטי רכבת כמונו. אני נשאר לעזור לנהג להוריד מזודות, לא מטוב לב, אלא משום שגם שלנו מונחות על הגג ואינני רוצה שיפיל אותן. הוא תובע מהאמריקאים 200 פסו עבור ההסעה ואילו ממני איננו דורש השתתפות.
נכנסים לחצר מארכת והחדרים מבניה בעץ סדורים בצורת חית בשתי קומות סביב. כולנו מקבלים חדרים בקומה שניה ואני והאמריקאי הגבוה דופקים את הראש באותה קורה שמעל המדרגות. בחוץ כבר שורר קור של ממש בעוד החדר חם ונעים הודות לאש המבוערת בתנור גז בפינה.
מבחינתי הערב גמור, אבל לא כך חושבת גילה. משחזרים את מסלול מאת המטרים ומוצאים עצמנו בכביש הראשי של העיירה והפעם חדורי בטחון של תיירים מבית טוב שמסודרים ללילה. העיר שוקקת מלונות לבלי סוף, רק עצום עין, הסתובב שלוש פעמים ושלח אצבע, פגעת במלון. עוברים לאורך הכביש ורואים מבעד לחלונות איזה מלונות זכו בנתח מנוסעי הקרון ואלו נותרו בחוסר כל. בקצה הסלול של הכביש עומד אפילו בסט וסטרן אמיתי, שנטל על עצמו את המקרים הגריאטריים מהקרון האחרון. קונים בחנות מכולת אחת מני רבות מצרכים למחר ושבים לחדר. יותר מדי מכולות מעידות על התנהגות שבטית והעדר מקורות פרנסה אחרים.
איכשהו דמינתי לעצמי אחרת את המקום. ראיתי אותנו נגררים במעלה דרך הררית שוממה ומדברית ומתדפקים על דלתם של המלונות הבודדים, שמרוחקים מאות מטרים זה מזה בתחנונים למצוא חדר פנוי לשנת לילה. הישוב בפועל שטוח כמעט לגמרי, בהיותו בנוי על רמה הררית וזרוע מלונות בכל שתפנה העין.
יורדים בבקר לנצל את זכאותנו לארוחת בוקר. מזכירת הקבלה מאתמול היא המגישה של היום ויותר חשוב לה להשלים את עריכת השולחנות הריקים, מאשר להגיש אכל לשולחנות התפוסים. גילה מודה, שגם אתמול הבחורה נראתה מעומעמת חושים משהו, אבל היא סברה שאלה ייסורי קליטה שלה עצמה. כאשר נתקלים בפקידה שהחליפה אותה בבוקר מגלים, שכנראה מדובר במחלה מידבקת.
עיקרו של עניין בעיר קריל הוא יציאה לסיורים בסביבה. במבט לאחור, כל מבחר הטיולים הוא פריסה מלאכותית למספר גזרות של קומץ אתרים מצומצם, שמפוזרים על אותו כביש. ביום השלישי לשהותנו פגשנו זוג צעיר שלקחו מונית וביקרו במשך בוקר אחד בכל האתרים שביקרנו אנחנו בשלושת ימינו כאן.
בבוקר הראשון נוסעים בואן. כל רכבי התיירות בעיר קריל הם ואנים מגושמים מתוצרת אמריקאית ויחסית חדישים מה שמעיד, שהסיורים הם עסק משתלם. מובטח ביקור אל מכרה הכסף לה בופה שעל מחצית הדרך לישוב נידח בשם בטופילאס. בנקודה מסוימת נוטשים את הדרך הסלולה ועולים על נתיב עפר מרטיט עצמות ומתחילים לרדת מגב ההר אל תוך הקניון. הדרך תלולה, מחוסרת שוליים וחצובה מתוך מדרון רצחני וכאשר מתעוררת דרישה להשתין עומדות הנשים בפני בעיה. אי אפשר בשום אופן לרדת מהדרך כי היא תלויה על מתלול נוראי ורק הצמחיה העבותה מסווה את הזווית המפחידה.
נעצרים באמצע הירידה ליד מין מקדש על תלולית קטנה, שבאופן חריג ניצבת בצד הדרך. איפה מכרה הכסף המובטח? ובכן הוא ממש בתחתית הערוץ חמישה ק"מ מכאן בקו אוויר ואת הפתח שלו רואים אי שם בתחתית הואדי בעזרת משקפת. הכניסה אליו אסורה ממילא. בימים הטובים ההם, כשעוד לא נחצבו כבישים היו שיירות פרדים מטפסות לאיטן בכתף התלולה במשך שבוע כדי להוציא לעולם את תוצרת המכרה. צמחיה פראית מרתקת, כולל צברים מהסוג שגדל אצלנו נדבקת למתלול בסבך בלתי ניתן לחדירה. אני רואה בצד הדרך צבר שהעלה העליון ממנו חתוך ותוכו הוצא ועכשיו מבין מה המקור של ריבועי הצבר הרירניים שנמכרים בשווקים.
אני וגילה חושבי הספסל הקדמי. מאחורי כתפי, אמריקאי נמוך ומוזר מנבל את פיו כשהוא מונה את מבחר הוילות שלו ואת מגוון נשותיו, אשר נטש בתוקף יצריו ואת ילדיו שגדלו ודופקים כמוהו נקבות, שממתינות להם בתור גדול ארוך. חבורה של צעירים מהווה מילוי לספסלים האחוריים ומגרה אותו לפלוט עוד ועוד זוהמה. שניים מבין הצעירים נוטשים אותנו אח"כ לטובת טנדר אינדיאני מזדמן, שלא ידע שיפוצים מיום היולדו. הם ממשיכים לבטופילאס, אי שם בקצה הדרך, שנראית מכאן כקו זעיר מתפתל על תחתית הקניון ונשמעת לנו כמו שיא השממה. הנוף אכן מרהיב ואפילו עונה על דרישתי ונשאר קפוא במקומו. למרות זאת, אם יראו לי בעוד חודש תמונה שנעשתה שם, אינני בטוח שאוכל לזהות את המקום.
הואן מסתובב על פי התהום לקול צריחות חרדה נשיות ועולה בקושי במעלה למרות עודפי הצילינדרים.
הטיול של יום המחרת יוצא לאותו כביש, אך הפעם אינו מרחיק כל כך. נכנסים לשמורה פעוטה לחזות במפל מים. עוצרים ליד פסל אבן שנקרא ראש הפיל ומזוית ראייה מסוימת קיים דמיון כלשהו. חונים ליד אגם מים קטן שנוצר בגלל סכר מעשה ידי אדם, נכנסים לפקוד כנסיה עשויה עץ ממסד עד טפחות ונראית אכן פרימיטיבית למשעי וחולפים ליד מערה שבתוכה חיות להן משפחות אינדיאניות ומתפרנסות מצילומי תיירים. הסיכום לא מלהיב במיוחד ואם בכל זאת נהנינו הרי זה בזכות הנוסעים. הדמות המעניינת ביותר היא נוסע בעל מבטא אוקספורדי ואוצר מילים של שנות החמישים. על עיניו משקפיים עבות והוא יורד בכבדות מפתח הואן ומתנהל בצעדים קצרים ומסורבלים לאורך השבילים. לידו התישב צעיר סקוטי אשר מתחיל לשאוב מפיו סיפורים על תקופת שירותו בצי המלכותי הבריטי. האיש היה קצין מכונה בספינות מלחמה ששמרו על המבואות המערביים לאנגליה בימי מלחמת העולם השניה. "6 שנים רצופות המלחמה לקחה מחיי" הוא אומר, "את כל תקופת עלומי". אם יש זירה שבלעתי בשקיקה כל ספר שנכתב עליה הרי היא בדיוק על האזור הזה בתקופה הזו. הצעיר והזקן מחליפים חוויות על ביה"ס לקציני ים, כאילו לא חלפו 60 שנה בין לבין ומתלוצצים על עבודת מטבח ואימונים גופניים ורס"ר, שכנראה לא השתנו במאום מאז ועד היום. מה אוכל להגיד לזקן, שהוא דמות ספרותית חשובה בחיי? שאני מכיר בע"פ את תיאורי הקשיים שעברו עליו, אבל לא מסוגל להחליף אתו חוויות של אמת? כל מילה שהוא מוציא היא ערך מילוני נדיר בזמננו, ושימושי לשון, שפוגשים רק בספרים הם שפת היומיום שלו. אחרי מלה"ע הוא עזב את אנגליה בגלל הזרים, שהציפו את הארץ ועבר להתגורר בקנדה. הוא מתגורר בבית לבדו באחד האיים במפרץ אולימפיה וכאשר מגיע החורף יוצא בגפו לטייל בעולם. ארבעת בניו מפוזרים ברחבי תבל והוא סר לבקר ולהכיר נכד חדש שנולד או סתם לשהות לתקופה קצרה. את כל הדרך לכאן עשה באוטובוסים והצעירים ממליצים לפניו לנסות את חברות הטיסה החסכוניות, שצצו לאחרונה באמריקה. על פי חשבון פשוט גילו לפחות 80 שנה וניתן להניח שהתאלמן, אלא שלא נעים לשאול. מטרידות אותי שאלות שהייתי רוצה מאד להבין ממנו, שאינך שואל זרים בדרך כלל, איך זה לחיות בדד בעולם ולחוש את חוסר האונים נוכח המגבלות, שגילך מעניש אותך בהן. אם נגיע לגילו אני מניח שהתשובה תתברר לי בבוא העת.
כאשר נעצרנו ליד האגם המלאכותי ראינו ארבעה ילדים מבני הטראומארה ישובים להם בצילו של עץ, כל אחד מאחורי סלע משלו ולפניהם סחורה לתיירים, מעט מזכרות, כמה בקבוקי משקה צבעוניים וזהו. במושב הראשון של הואן מיושב לו אמריקאי בעל שער שחור אפור, קצת עבה גוף, לבוש בגדי יומיום צעקניים ולראשו כובע מצחיה מוזר. תלבושתו היתה חריגה וגם התנהגותו צרמה לעין עוד כשירד מהרכבת, משהו בדומה לילד מתבגר חסר בטחון. כאשר השתלב בשיחה הציג עצמו כפועל בבית חרושת לשימורי דגים (קנרי) מקליפורניה, שיצא לפנסיה אחרי 45 שנות עבודה. הוא לא יצא מהאגדות אלא מתוך סיפורי ג'והן סטיינבק על אמריקה של מאחורי הקלעים.
שקית הצהריים שקיבלנו לטיול כללה גם שני תפוזים ואנחנו התישבנו מתחת עץ לא רחוק מהילדים. האיש הוציא אולר קטן מכיסו ובצע את התפוזים לארבע כל אחד ואז אחז בחלקים הבצועים והגיש אותם בזה אחר זה לילדים. לכל ילד הוא נתן את מנתו במין צניעות והבעת גוף של מי שייגרם לו אושר רב אם, יואילו לקבל את מתנתו. העדינות האיטית שבה חצה הפלח מהתרבות המערבית לתרבות המקומית במעין הסכם חרישי, שבו המקבל מתחייב שלא לחוש אסיר תודה והנותן מודה לו על נכונותו לקבל העלה דמעות בעיני כולנו.
אח"כ הוא שלף מכיסו חצי כדור אדום לוהט, שמרגע שהתישב על אפו הפך אותו למוקיון וביצע מספר חנחונים שהעלו חיוך מהוסס על פניהם החששניים של הילדים. הוא הזכיר לי באותו רגע את ספרו של ויליאם סארויאן "הקומדיה האנושית" באהבת האדם השופעת ממנו.
שלושה ימים הם די והותר לעיר העלובה קריל, שיש בה 4 רחובות מרוצפים ודי מלונות לאכסן את כל תושביה כמעט. העיר יושבת על רמה גבוהה ואני מחכה לגילה בחצר בעוד היא מסיימת חשבונות עם הפקידה קהת ההבנה התורנית. הרוח חודרת מבעד למעיל ולבגדים ואני חש שאני חוטף התקררות. הפקידה טוענת, שהאוטובוס הבא יוצא רק בעוד שעה, אבל למדנו להתיחס להצהרות כאלה בספקנות. הנהג של הואן מציע להקפיץ אותנו לתחנה שנמצאת 50 מטר בלבד מהמלון. הקור ושלוש המזודות הם טיעון כבד לחיוב. כמובן שבתחנה ממתין אוטובוס ואנחנו יוצאים תוך חמש דקות בדרכנו לעיר צ'יואואה. הוא הרויח את הטיפ ואנחנו שעה של המתנה מיותרת.