טיול במרכז אמריקה 16

מה מחכה לנו בקטע הטיסה הבא? כל מה שרצינו הוא לחצות בקו מעט עקום את בית השחי של באחה הקרוי ים קורטס ולנחות בצדו השני. שוכנת שם העיר לוס מוצ'יס, שממנה יוצאת אחת הרכבות המענינות בעולם. לפני שאלוהים נתן לאמריקה הצפונית את הקניון הגדול הוא חשש מתקלות והחליט להתאמן תחילה על מקסיקו. ואכן בגלל חוסר נסיון יצא לו קניון גדול ומעט עמוק יותר ממה שהתכוון וגם מאוד לא מאורגן. צמד אמריקאים עשירים שהתלבשו על הפשלה החליטו להשקיע בקו רכבת שיחשוף את הבלגן ואולי גם יביא להם כספים. הם הספיקו לחיות דוקא בקטע שבו היה צריך להוציא כספים ומישהו אחר, ממשלת מקסיקו השלימה את המבצע האדיר בתוך 80 שנה לערך. היום היא אורה את הדבש כמיטב יכולתה ואנו הדבורים שנייצר אותו עבורה.
קו ספינות מעבורת חוצה את המפרץ לרוחבו בנסיעה שאורכת יום שלם וספר התיירות מקדיש דף שלם לעצות קיומיות שונות, כולל כיצד להתאפק במשך הנסיעה. אנחנו לעומת זאת נעשה קפיצת הדרך כמו עשירים אמיתיים. לא נשכים למטוס היחיד שעושה זאת בקו ישר בשבע בבוקר (35 דקות) כי הדרך לא אצה לנו. במקום זה נרחף במשך שעתיים בקפיצה מיותרת לעיר קוליאקאן וחזרה, רק משום שהטיסה הזו יוצאת בשעה 10 בבוקר ומוכנה לקחת אותנו במחיר זהה על אף המעקף.
ראשונים בתור, גילה מתאמצת ומשיגה עבורנו את המושבים הקדמיים ביותר ואז, כשמגיע המטוס מתגלה שהוא עדיין עובד על פרופלורים וכל נוסעיו, שמונה במספר נתבעים להידחס לספסלים האחרונים שבפנוכו כדי שיוכל להמריא בשיווי משקל. עולים לשחקים ומקבלים עוגיה עם מיץ ויכולים להשקיף במדויק על הנוף כי המתקן משייט בגובה אידיאלי לתצפית.
החוף של ים קורטס קשה לגישה בגלל קו לגונות שנמשך לכל אורכו. מלמעלה רואים את פס החול המצייר את הלגונות מתרחב ומתכווץ חליפות כלפי צפון. גלי המפרץ צובעים את צדו החיצון בלבן רוטט בעוד צדו הפנימי ירוק שלו וחלק. משטחים לבנים הפולשים לתוך החוף מעידים על תעשיית יבוש מי הים למלח. מכאן והלאה כל הארץ מחולקת למשבצות חקלאיות ונחשבת לאחד האזורים הפוריים של מקסיקו. המשבצות ממלאות את האופק ואפילו הישובים התחובים במשטח מרוכזים כל אחד לתוך משבצת משלו. הפגמים שמחללים את קדושת המשבצות הם קטעי סלע הרריים שאינם שווים עיבוד וגדלה בהם צמחיית יער עבותה בגוון ירוק כהה. כל משבצת מתייחדת בגוון משלה ואח"כ כאשר נוסעים על הקרקע אנו למדים שהמשבצות החומות אינן בהכרח ריקות. אלה חלקות שבהן לא הספיק התירס להוריק או להצהיב והצבע החום שנשקף מלמעלה הוא צבעו של הצמח הצעיר. רשת תעלות יוצאת מתוך ריכוזי מים גדולים ומתפזרת בין כל המשבצות והיא ללא ספק בעלת מסורת עתיקה ביותר. אופן ההשקיה הוא בהצפה וצורך כמויות גדולות מאוד של מים. בחניית הביניים יורדים ארבעה אנשי עסקים מקומיים כולם שרירניים למראה, אפילו האשה שבינותם וארבעה אחרים אימתניים מעט פחות באים במקומם.

קניון הנחושת
נוחתים בלוס מוצ'יס בשדה שמתנאה במבנה כמעט עתידני ומחירי המוניות נראים לנו מוגזמים משהו. זמננו בידינו ועל כן יוצאים החוצה לחפש היש בזה אוטובוס והתשובה היא שאין. הספר אף הוא לא מספק מענה לשאלה ובלית ברירה נסחטים לתוך מונית. באורח מוזר, הרבה מהמוניות כאן הן טנדרים.
עוברים מרחק גדול בשטח חקלאי וקשה להחליט באיזה נקודה מתחילה להתממש סביבנו העיר. המלון שלנו, בלטראן שמו נמצא על כביש מרכזי במקום שהעיר היא כבר עובדה קיימת. תנועת אנשים ורכב סואנת, אלא שהכבישים והמדרכות רחבים דים ואין תחושה של מחנק.
התנהגות אנשים שונה ממה שהורגלנו במקומות אחרים. צועדים במהירות ובהחלטיות והפעילות בחנויות ערה וגם המחירים גבוהים מהרגיל. במקסיקו סיטי היינו מזגזגים בין דמויות כאילו קפואות, שהתנהלו באיטיות מרגיזה ושום דבר לא אץ להן. עכשיו עלינו להתנער מהישנוניות, שהשתלטה עלינו ולנתר מדרכם של אנשים חופזים.
בקבלה, בחור מעט לא מאופס מקצה לנו חדר בקומה שניה שיש בה הול גדול עם כורסאות ואפילו מיכל מי שתיה, עדות למלון ברמה מעל לממוצע. יורדים שלא לאבד זמן ומתמזגים בקצב הזריז המקומי עד מלון סנטה אניטה, שם שוכנת סוכנות פלמנגו שמוכרת כרטיסים למסע ברכבת של קניון הנחושת. 32 דולר עולה לתייר המסע מלוס מוצ'יס עד ישוב בשם קריל על אמצע הדרך. לשם כך עליו להשכים קום בחמש בבוקר ולהטלטל 8 שעות ברכבת המיוחדת לתייר, שמאפשרת לו לספוג את מלוא עצמת החויה בשכנות אקסקלוסיבית עם בני מינו. רכבת מקומית יוצאת שעה אח"כ, לעתים בזמן ולעתים לא ושם החויה מתחלקת באופן שווה בין האוכלוסיה שבפנים למראות שבחוץ. המחיר כמובן נמוך במידה ניכרת. הספר אומר שהמושבים השתפרו ללא היכר ברכבת העממית מאז הכניסו לשימוש קרונות מיושנים של רכבת התיירים.
גילה מסכימה אתי, שיש משהו יוצא דופן בלוס מוצ'יס. אנחנו נקלעים לאזור מגורי יקרה שעומד בסתירה למבנים העממיים משהו במרכז העיר. את אבשי פגשנו למחרת ברכבת וגם הוא התרשם שבעיר הזו מתרוצץ הרבה כסף. גילה מבטלת את דעתנו וההתרשמות שלה נקבעת על פי החנויות. לדבריה מוכרים כל כך הרבה שטויות חסרות מובן וערך שלא ברור לה בשביל מה קונים חפצים סתמיים כאלה.
כרגיל אני צודק במקום שאחרות טועות כי זו עיר עסקים פעלתנית שהקימו יזמים אמריקאים ועצבו על פי מושגיהם ב 1893. החלקות שראינו מלמעלה מצמיחות גידולים תעשייתיים- קנה סכר וכותנה שהם יזמו וכן אכן מורבץ פה הון רציני. מזלם של המקסיקאים שלא הם שבראו אותה.
המוזר של המלון מכוון אותנו למסעדה של פירות ים, שהם כרגע התפריט המועדף על גילה. חדר גדול מכיל כארבעים שולחנות פשטניים וגדוש בלקוחות רעבתנים. אנחנו מתיעצים עם מלצרית אמהית ומזמינים האחד סתם סטייק והאחרת צלחת כרסתנית של שרימפסים. כצפוי, אני מסיים חיש קל ואילו השותפה ממולי שקועה עד מרפק בפיצוח חמוקיהן של החיות החלקלקות. המלצרית מופיעה ובודקת את ההספק של גילה ומנידה ראש בנזיפה. "תרשי לי" היא אומרת ונוטלת שריון אחר שריון, חושפת קטעי בשר עסיסיים שנזנחו ומאכילה את גילה יד לפה.
כל אחר הצהריים מרקידה את מנוחתנו מוזיקת בסים של רוק שמשודרת מתוך חנות קטנה ומטריפת דעת מעבר לכביש וחודרת לחדרנו למרות שאני נועל את הכל.