טיול במרכז אמריקה 14

מפרץ מגדאלנה
לאורך החוף המערבי של באחה חוררה הגיאולוגיה 3 מפרצים מוגנים, שאליהם שואף הלויתן בן הגזע האפור להגיע, מרחק של 6500 מילים ימיים מאזור אלסקה. בהגיעו לכאן, הוא שוהה במפרצים המוגנים בין החודשים ינואר-אפריל ועוסק בזמנו החופשי בפעילות רביה למיניה. זה אחד מסוגי הלויתנים הקטנים יותר ואולי בשל כך הוא זקוק להגנה. המינים הגדולים ממנו עושים את מעשי ההולדה והזימה שלהם במימי האוקיאנוס הפתוח ממערב לבאחה באין מפריע. הזנים שמגיעים מים הקרח הדרומי ובהם הבלנה הכחולה, ענק הלויתנים בעולם נכנסים בין היתר לים קורטס בצדה המזרחי של באחה. גם הם אינם מחפשים מפרצים מוגנים, אלא משתרצים להנאתם במלוא מרחב גליו.
אז אם מחפשים אתר, שבו מובטחת הצפיה בלויתנים למרות שחייבים להתפשר על הגודל, המפרצים בחוף המערבי של באחה הם ההצעה הבטוחה ביותר.
אנחנו, שלושה ישראלים בשלים אם להתבטא בזהירות, מעלים בחדות את מפלס הגיל ונוספים אלינו עוד שני בני עשרה גרמנים דוברי אנגלית. הקפיטן מסביר איך מתקרבים אל הלויתן בעדינות בזוית צדית מסוימת וחס וחלילה לא קרוב יותר משלושים מטר וכולנו בולעים את דבריו בעיניים עגולות. אח"כ הוא מסביר איך מתנהגים דולפינים ומה סיבת הפיהוק של כלבי הים ולמה אסור ללטף את החיות הכמהות לאהבה, עד שעינינו המבריקות אומרות לו "למה אנחנו מחכים, סע!".
הצעירים עולים לטנדר של העסק שגורר מאחוריו סירה ואנחנו אחריהם במכונית של אבשי נוסעים אל הים. אחרי 200 מטר הים מופיע והסירה מתבקשת להתחיל לתפקד. כולנו עוטים על עצמנו חגורות הצלה ומתישבים מבלי להרטיב רגליים, הצעיר שמיצג את הקפיטן מפעיל מנוע ודוהרים. התואר של הקפיטן אומר שהוא הבעלים של הסירה, לא שהוא האדם שנוהג אותה.
הקילומטר הראשון עובר בלי בעיות, בעלי החיים הנרדפים שלנו מעדיפים כנראה כמה שיותר עמוק. נכנסים לקילומטר השני ובכל זאת אף יצור חי לא מקדיר את האופק. החויה היחידה שאני מרגיש היא שמאוד קר לי. בספר המליצו לקחת משהו ללבוש כי עלול להיות קריר. המעיל שגילה התירה לי בטיול זה חדיר לכל רוח עוברת, לא כל שכן לרוח שנשארת, והנחמה שנותרה לי היא אפודת ההצלה. אני מתכנס לתוכה כמו צב בקליפתו ומחכה לזמנים טובים יותר.
מגלים ארבע סירות דומות לשלנו מרוכזות באזור אחד מה שאומר דרשני. כולנו שולחים אצבע לכיוון המים וצועקים הנה הוא הנה הוא. בסירה אחרת מישהו שולח יד כדי ללטף את הגב העקמומי, שכאילו מסתובב על גלגל ענק בדרכו פנימה. פני הים שבים לאטימותם החלקלקה וכולם מסתכלים בעינים מטופשות במקום שבו נראו לאחרונה שוקעים למים ומצפים להופעה חוזרת מאותה נקודה, כאילו זה הפתח, שלויתנים עולים ויורדים בו. דקה אח"כ מישהו יותר חכם מגלה אותם 10 מטר הצידה משם. כל המנועים מרעימים טרטור ודוהרים ליצור מגע מחודש. רגע, אמרנו שאסור להתקרב יותר משלושים מטר כדי לא להבהיל וכאן אנחנו מצטופפים כמו כינים על ראשם במרחק 4 מטר לא יותר. ומי זה הם? ליד הראש הגדול מטלטל לו ראש קטן, שנראה כאילו נדחף כלפי מעלה. חברים, יש לנו כאן נקבה, שזה עתה ילדה והיא דוחפת את תינוקה לעלות לנשום כל דקה או שתיים. היא קרובה יחסית לחוף, משום שאם תעמיק במפרץ יתקרבו אליה הזכרים, שבראשם רק מחשבה אחת דוחקת ומתוך דחף העשיה יטביעו את התינוק. עכשיו היא מגלה, שנפלה מהפח אל הפחת והסירות מציקות לה לא פחות ואולי יותר. המחזה המביש נמשך כחצי שעה, כי התינוק חייב לנשום כל פרק זמן קצר וגם אינו מסוגל לשוט מהר מתחת למים כדי להתחמק.
כתום חצי שעה של משחק חתול ועכבר כולם ראו די שבעם, התיירים קבלו תמורה מלאה לכספם ועכשיו בתאבון מוגבר הם מרגישים כשירים להתמודד עם לויתנים אמיתיים, זכרים שמקרינים יותר עצמה וגודל. ובכן, אין בעיה, אבשי עומד ניצב בחזית הסירה כמו קפיטן אחאב ובאצבעו מורה 500 מטר קדימה משם נשמע קול ריסוס עז ונראה קו הגב של לויתן ארך מידות רכוב על המים. המנוע פוצח בשאגה ואנחנו מנתרים קדימה ומגיעים בזמן לראות זנב דמוי פרפר מתנפנף רגע מעלה לפני שהוא שוקע לאטו במעמקים ונעלם לבלי שוב. המפרץ מכאן ועד לאיים הסוגרים עליו מתמלא קוי גב ועננות ריסוס, אבל משאתה מנסה להתקרב לאחד מהם הוא מתאדה לאטו לתוך הים כמו פטה מורגנה ולך תחפש אותו בסיבוב.
אולי אילו כיבינו מנוע והזדחלנו לאטנו בכוח משוטים בזוית הנכונה היה אחד הענקים מתרצה לסבול את נוכחותנו ואפילו מחייך אל פני המצלמות. אלא שלכך נחוצה סבלנות אין קץ וזמן שאיננו נמדד ב 60 דולר לתייר לסיור בן שעתיים. אם אתה קמצן אל תצפה לראות יותר מזנבו של דג, לא בצלחת ולא בטבע.
היום, כמה שנים אחרי (2007) כותב האינטרנט שהלוויתנים האלה סובלים חרפת רעב ונצפים פרטים במצב של תת תזונה. פעם נהגו לחרוש באפם את הקרקעית ולהיזון מבעלי חיים שהוטרדו מרבצם. עכשיו עברו להיזון מבעלי חי הצפים במים. זה כמו ידיעת העתיד, הקפיצה הזו של 10 שנים בין כתיבה לכתיבה.
מרגע שהסכנו עם עובדות החיים, אנחנו מזכירים להגאי את הבטחותיו של הקפיטן בנוגע לדולפינים ויתר בעלי החי הזוטרים של המפרץ. דולפינים אין ושום הבטחה לא תגרום להם להימצא במקום שלא התחייבו אליו ואילו את האחרים יש לנסוע כדי לפגוש.
שוב נעה המצערת והסירה נבעטת קדימה והאויר הקר מחפש לחדור מבעד כל הסדקים. אפילו אבשי מתישב על ספסל ואינו בטוח אם עליו להתכנס להתכוצות בסגנון צב כמוני או להמשיך בהפגנת כושר עמידות. שני הצעירים יושבים כמו פסלונים על החרטום המורם וסובלים באדישות את הפסדי האנרגיה. להם אין בעיה לחדש אותה.
אינני יודע איך גילה מגיבה, אבל לה יש עתודות שומן ובכלל, בלילה תמיד חם לה אפילו באמצע החורף, אז שתהנה.
פעם כשהייתי קטן וטיפש כולל עד לפני 3 שעות חלמתי, שתהיה לי סירה והייתי יוצא לשייט בה בחלומותי הוירטואליים ונהנה למראה המפרש הנמתח עם הרוח. מי שמצלם אותי כרגע מבין, שלפניו שברו של חלום.
הסירה מאיטה כמעט לידי עצירה ואני מותח צואר מתוך שריון הקלקר ומתבונן כמו כולם שמאלה. הגענו לקטע שבו המפרץ הולך ונסגר ולידינו, בריחוק של מטר או שניים משפת הסירה צפה במהופך על גבה חבילה של חרטומים וסנפירי רגליים ושולחת בנו מבט אדיש. אלה צריכים להיות כלבי ים, אבל הם מתנהגים כמו לוטרות והעיקר כרוכים אלה באלה כאשר החלק המרכזי של הגוף עלום מן העין ולך תספור לפי הקצוות כמה בעלי חיים מחוברים פה.
ממשיכים עוד כמה מאות מטרים ועוצרים בתחנה הבאה. כאן אנחנו על קרקע מוצקה יותר. מצוף כחול מתנודד לו באמצע המפרץ ועל שוליו העגולים והצרים מרוחה לה משפחת כלבי ים גרעינית, אבא, שתי אמא ושני גורים. הצעיר ביותר הוא גם הנרגש ביותר, מטפס על גופותיהם החלקלקים של כולם בנסיון להעלים מן העין את הסירה המטרטרת והיצורים שמציצים בו כאילו היה תמונה בטלויזיה. אבל ככל שהוא ממהר להסתובב תוך שהוא דורך על גוויות עדיין הסירה נשארת כל הזמן מולו והעיקר, שאף אחד בחבורה לא שותף לחרדתו.
לא טרטור המנוע ולא תקתוק המצלמות אינם מניבים מצד המשפחה הנוחרת כל תגובה של רספקט כלפי צורות החיים העילאיות. אנחנו מתרחקים עוד חצי ק"מ משם לעבר חוף חולי של דיונה אמיתית, שתקוע בניצב לכיוון החתירה שלנו. ההגאי ושני הצעירים שיודעים את מקומם מושכים את החרטום במעלה החול כדי שאנחנו הזקנים נוכל לרדת בלי להרטיב גפיים.
החול בתולי לגמרי ושרשרת עקבות שבסופה שריון נטוש משחזרת עלילת דרמה קטנה. סימני הליכה של סרטן נפסקים במקום שהם נפגשים עם טביעות רגלו המשולשת של עוף. רק אחד משני רעבים יוצא בטבע שבע. אבשי מוצא לא רחוק משם מעין מחבת של הטבע שאיננה לא עצם ולא אבן. מביאים את הממצא לפני ההגאי שפוסק כהרף עין, שזה שלדו של דג מנטה, אשר כידוע מורכב כולו מסחוס.
עוקפים את הדיונה מצד ימין ומזעיפים טורים כלפי אי שטוח, שכולו שורות שורות של עופות מים, שקנאים וקורמורנים. הרעש מחריד אותם למנוסה ובתוך שניות אנחנו טובלים בהלמות כנפיים ורשרוש נוצות וגם כמה פליטות קצה בעת שהקורמורנים, שהם פחדנים מדופלמים נסים על נפשם ומקצת מהשקנאים שהושפעו מהם מצטרפים למטס. הקורמורנים מחפשים להם מפלט במים וכאשר חרטום הסירה מתקדם לעברם הם צוללים בזה אחר זה פנימה כמו מסדר של צוללנים. כבר הזכרנו כמדומני, שבמרכז אמריקה אוהבים עד מאד סצנות ספקטקולריות מעין זו של הטרדה המונית ואם עדיין לא הגענו לזה אל דאגה הסיפור בוא יבוא.

חוזרים לחוף אחרי שעתיים, עשירים בחוויות ועניים בשלושים דולר לנפש ועוד כמה מטבעות לטיפ. בתור מחוות פרידה אבשי מציע לחגוג צהרים על פירות ים. אומרים שלום למלון ויושבים בחדר צר שמכיל שני שולחנות בביתה של גברת שקוראת לעצמה מסעדה ומתאכזרים לצלחת פראונים ברוטב שום. הסוסים ממתינים עמוסים בחפצינו תחת קרני השמש הצורבת.
סעור המוחות בין גילה לאבשי הוליד שינוי בלוח התוכניות אצל שני הצדדים. הוא יצטרף לרכבת ההר המפורסמת שחוצה את קניון הנחושת ואילו אנחנו נדרים עד לשפיץ שבקצה של באחה שם שוכן ישוב בשם קאבו סאן לוקאס. השבח לאל שנתן כל כך הרבה קדושים נוצריים בשביל לצייד בשמות את הישובים למיניהם.