טיול במרכז אמריקה 10

עם בוקר יוצאים לרחוב רגועים ונינוחים וזו לא העיר האנונימית מקסיקו סיטי. כל אדם שאתה פוגש ברחוב מרגיש עצמו בעל מניות במקום. מטפסים מעלה בקטע כביש תלול אל הבניין הראשון ברשימה שנקרא אלהונדיגה. בשנת 1810 פרץ באזור מרד נגד שלטון ספרד ונאמני שלטון שהחזיקו בבנין זה נקצרו בידי המורדים. כאשר בא יומם של המורדים גם הם הובאו לכאן לצרכי דיש, שבסיומו הוקעו גולגלות ארבעה מהם על ארבע זוויות הבנין לשם סמליות (ונותרו תקועות משך 10 שנים). למי שמצוי בחדשות אצלנו, זו הוכחה ניצחת, שבעורקי הספרדים זורמת מידה מסוימת של דם מזרח תיכוני.
שמה של העיר- "מקום של צפרדעים" בשפה הטראסקנית. הבעיה של העיר איננה צפרדעים, אלא התלילות הרבה בשל היותה פרושה על צלע הר. יצאתי בבוקר כשיר ותקין ואחרי 50 מטר של טיפוס אלפיני במעלה רחוב התנדפו להן כל המידות הטובות שיצאו אתי. תוך קיטור עז אני בוחר להידרדר למטה עד שמגיעים למדרחוב מרכזי ושם ממהרים להשתקע בכסא באמצע הרחוב ולהמתין לארוחת בקר בצל סוככים. רוח קרה מנשבת מדי פעם ושמש לוהטת מכה ממעל, שניהם מטרידים כל אחד בדרכו. אוכלים את הביצה הכפולה צמודה לממרח הפריחולס ומתנחמים בכוס מיץ תפוזים אמיתי. קצת בעיה להגדיר למלצר מיץ תפוזים אמיתי. אתה אומר לו נרנחה נרנחה פעמיים תוך הדגשת הסיומת, כלומר שיבין שאנחנו לא רוצים זיוף, אבל מה שתקבל תלוי בעולם המושגים שלו או במה שיש במטבח.
גואנחטו היא דוגמא ייחודית מתומצתת לעיר בסגנון בניה ספרדי, מה שקורין קולוניאלי. המרכז זרוע בניני ציבור מרשימים, ארוגים ברשת רחובות צרה ותלולה להדהים. כל מוסד מתמתח מעלה ככל יכולתו כנשען על כתפי קודמיו ושולח מטה קורי מדרגות מהודרים שיוליכו את המבט אל חזיתו המהממת. כיכרות מעוצבות מצוידות בספסלים ממתינות למטפס הבלתי מאומן, שאיננו רגיל לאוויר פסגות. האוכלוסיה ממלאת תפקיד משמעותי בתפאורה. פנסיונרים משרכים דרכם עם שחר ובידיהם סל קניות לתוכו ילקטו את לחמניות הבוקר מהפאנדריה, את נתח הבשר מהקרניסריה ואת הירקות מהפריה שהוא השוק העירוני. שוליות זבנים משפשפים את המדרכה שלפני החנות בטקס יומי בלתי משתנה ומשלחים לאוויר הרחוב אדים חריפים של חומרי חיטוי. כדור השמש דואה לאטו בין קרעי עננים, שהודפת הרוח ורואה כי אין כל חדש מתחת. בשיטתיות קצבית הוא מלבה והולך את האש בתנורים כהכנה לשעת הצהריים.
יוצאים מהמסעדה וצועדים למרכז תיירות, מרחק קטן במורד הרחוב. גילה ואני מתיישבים מול הפקיד והוא נתבע לספק לנו תכנית ביקורים בעיר. השיחה מתנהלת באנגלית ועל כן אני חופשי לבהות לי בנינוחות קדימה ולהניח לענן המילים לרחף מעלי. בין היתר אני מהרהר בשאלה מדוע כסאות בארץ הזו שומרים על עקרונות שנטבעו עוד מתקופת האינקויזיציה ולא איבדו כהוא זה מחומרתם. השיחה גולשת לעניני עסקים והפקיד צמוד עתה לטלפון באיתור נהג שיענה על דרישותיה של גילה. הנהג שזרק אותנו לפתחו של מלון לא נכון, שוב ערער את אמוננו בטבע האדם ומעתה גילה תשים את כספה רק על נהג עם המלצות. המועמד המאושר יצטרך להגיע בחמש ומחצה בבוקר בעוד יומיים לפתח מלוננו הדל ולנייד את מטעננו ואותנו לשדה התעופה של לאון.
עד שיענה הנהג אנחנו נשלחים לבקר כנסיה מקומית כלשהי ולשוב לפקיד. נעים בשטח ונתקלים בטלפון ציבורי ועל כן מחליטים להתקשר לחברת אארומקסיקו כדי לאשר את הטיסה של מחרתיים. קנינו כרטיס שיחות במקסיקו סיטי, אבל לא הצלחנו להתקשר משם והעניין נעשה דוחק. אני שונא לדבר ספרדית בטלפון, אוצר המילים שלי הדלדל מחוסר שימוש, הקו לא טוב ובסופו של דבר אינני אלא מרכזת, שמעבירה חילופי דוח שיח בין גילה לפקידים. מכריז על מרד וגילה בעל כורחה מתמנה לדוברת הטיול, בתנאי כמובן שמישהו מעבר לקו מדבר אנגלית.
השיחה מטלטלת בין פקידים מבועתים, שזורקים אחד למשנהו את הצורך לשוחח אנגלית עם לקוח, עד שגילה נופלת על דובר דמוי אנגלית של ממש. הקשר ביניהם מתחמם והם מאשרים בחדוה רבה את הטיסה הקרובה ובהזדמנות גם את יתר הטיסות הצפויות לנו בחברה, אחת לאחת. חוזרים לפקיד התיירות וגם הוא מצא נהג, לשם כך יש קרובים, כך שאפשר להתחיל בטיול.
מתישבים באוטובוס מקומי, שמופעל ע"י העיריה ודוהרים בעצלתיים אל מוזיאון הגוויות. המנוע גונח בבכי קורע לב כשהוא מטפס בתלילות לראש גבעה, ששמה את מעלה הקסטל בכיס הקטן. משלימים רגלית את הטיפוס ומגיעים בברכיים כושלות אל פתח המוזיאון.
קבורה במרכז אמריקה איננה עניין חד פעמי. יש להמשיך ולשלם עבור המקום ועבור אחזקת סביבת הקבר ומכאן נגזרים מנהגי קבורה ייחודיים. חלקת קבר היא לעתים קרובות אתר קבוצתי של משפחה או של אגוד מקצועי וכדומה כי בכך התשלום מובטח יותר. קבר שלא שולם יפונה בלא סנטימנטים וימסר לבעל אמצעים מבוסס יותר. בהסכמי עבודה אצלנו הנושא נשמט משום מה.
עניים נקברים בשולי בית הקברות ואת עצמותיהם מפנים כאשר נוצר צורך במקום. משבאו לפנות גוויות של עניים התגלה, שבגלל מינרלים שבקרקע הגוויות נשתמרו ולא נרקבו גם לאחר מאה שנים של בדידות, כולל פריטי לבוש, נעליים, קישוטים, עור ושערות. זו כמובן סיבה למוזיאון, שישתף את הארץ והעולם בחוויה המקומית. מסתכלים בעיון רב בתלבושות ישנות, כלי עבודה ופריטים שמולבשים על גוויות ומרגישים כמו פתולוג בממלכתו. אני קורא את כותרות ההסבר והנה אחד השחקנים, שמוצגים כאן נפטר על פי הכתוב מקרינה רדיואקטיבית בעבודת כריה. אני מזנק מהמקום כנשוך נחש ועוזב את החדר, מכיוון שרדיואקטיביות איננה תכונה שפסה עם המוות. משפחות מקסיקאיות מביאות לכאן את ילדיהן הרכים, כדי שיהנו וילמדו קצת על המוות מכלי ראשון.
יוצאים מבלי לקנות מזכרות וחוזרים עתה בירידה אל התחנה בכיוון ההפוך. הפעם עובר האוטובוס במערכת המנהרות של העיר. בגלל המבנה ההררי והדרכים הצרות נחפרה מערכת מנהרות, שמאפשרת גישה למקומות מרכזיים בעיר מתחת לפני האדמה. מתחנת האוטובוס אתה מטפס במדרגות תלולות מדי ויוצא לאוויר העולם בנקודות העיקריות.
אם תתהה מאין תקציב לחפירת מנהרות ובכן העיר סבלה שטפונות חוזרים ונחפרו תעלות ומנהרות והורמו דייקים שלא ממש מנעו נזקים ממש עד כמעט מחיקת העיר. בסופו הוקם סכר ב 1960 והמנהרות הוסבו לתחבורה.
רמזים מהבטן מזכירים את השעה. שואלים בפתח מסעדה על תפריט היום והמלצר הראשי שולח אותנו להמתין עד שעה שתיים. לא נעים, אבל הגבירים המעטים המגהקים עדיין את ארוחתם יחושו נעלבים בחברת בני מיננו, אנו האוכלים על פי מנת היום.
קופצים בינתיים לבקר באולם התיאטרון המקומי, שהוא בניין חובה בכל ישוב ספרדי שחושב עצמו לעיר. התפארת ששופכים על המקום מזכירה את היכל האמנויות במקסיקו סיטי. אריגי קטיפה אדומים ועמודים יווניים, תאים אקסקלוסיביים מוגנים ע"י דלתות כפולות ויציעים אנכיים בסגנון לה סקאלה. גילה מטפסת לתאים בקומה השניה בעוד אני משתהה לי באולם המראות, שהוא אולם הכניסה ומאזין בחצי אוזן להסברים מלומדים, שאינם שווים להטריד את הזכרון.
אופי הרחוב הופך את פניו מרגע שהמון תלמידי בתיה"ס מציף את החוצות. האקלים האנושי מתרענן עם שממוצע הגילים צונח והמדרכות משנסות מתניים לעמוד בשחיקה המוגברת. במקסיקו משתוללת אופנת הלבוש האחיד, והבנות נראות נשיות לא פחות, גם אם לא רואים לא טבור חשוף ולא חזה מגולה ולא מפסק אחוריים. בכלל, הצעירים הם חלק מההרמוניה הסביבתית ולא פצע ממוגל, כמו שמאבחנים לעתים קרובות את הפרחחיאדה הישראלית. הם לא אנטי חברה, אלא שואפים להתמזג בה ובדרך כלל אינך נתקל בתופעות של הרס לשמו.
עכשיו, שתשומת לבי התעוררה אנו באמת אחים לחברה קצת פחות מהודקת מעמדית. המקופחים יורשים את המטופחים.
המטרה הבאה של גילה ובן לוויתה נמצאת מחוץ לעיר. אלה מכרות הכסף, שבתקופות מסוימות נחשבו לעשירים בעולם ואמורה להיות שם גם אחת הכנסיות היפות במקסיקו. גילה מבררת עד מתי אפשר להגיע ומקבלת המלצה להימנע היום מאחר שהשעה סמוכה מדי לארבע. הפסדנו, אבל מאחר שלא ראינו כלום, איננו יודעים מה הפסדנו והעצבות לא ממש חונקת את גרוננו.
במקום זה צועדים לנו לעבר הרכבל ועולים לגבעת סן מיגל, עליה מתנוסס פסל הזכרון אל פיפילה. זה שמו של מורד אינדיאני צעיר שפרץ את הדלתות לבניין אלהונדיגה בעת המרד של 1810. הוא קשר לגבו טבלת אבן זחל לשער תחת אש תותחים, מרח בזפת והבעיר. מין טנק של איש אחד. העיר פרושה תחתינו ומולנו כולה מתהדרת בצבעים, כל בית וצבעו הוא. הבתים טובלים בצבע אחיד מכף רגל ועד ראש והצבע כבד ואטום ומרוכז בלא שום הקלת ראש.
הדממה שריחפה במלון בליל אמש נשברת לעת ערב בגלל פלישה של כתת בי"ס, שהגיעה מחוץ לעיר. את הלילה הזה אנחנו עוברים רק בנדיבותם של אטמי אזניים. להקה מצווחת טועה בדלת שלנו ומנערת אותה בעוז עד שאני פולט מתוך גרוני שאגת אימים, שמזעזעת את אמות הסיפים. אני נשמע מסוכן להחריד מאחורי דלת סגורה, אבל זה מונע כל טעות נוספת ואפילו גילה מתנהגת בנימוסיות מופלגת כל אותו ערב.