אחרת פרק 15

. ישבתי בפינה ונתתי לדמעות לזרום. הוא צדק בכל מילה ומילה וזה צרב אני, אני לא רציתי להודות שכל ההרגשה הנעימה הזאת היא רק פנטזיה ושככל שאפגש איתו ככה היא תגדל אבל כשהיא תנפץ, זה יהיה גם ניפוץ הלב שלי אבל, אבל לא רציתי לחשוב על זה טוב?! רציתי להמשיך בזה כי זה היה נעים וכבר הרבה זמן לא הרגשתי תחושה נפלאה כל כך ,"אליס את פה?" קטע דניאל את המחשבות שלי שתקתי "אליס, את יודעת היטב שאני צודק" הוא אמר המשכתי לשתוק "נו, יש לך מחר תערוכה זה לא לעניין כל הדבר הזה" השתיקה שלי המשיכה "את רוצה שאני אזמין משטרה שתוציא אותך בכוח או שנוותר על זה?" ואני יצאתי מהמחבוא שלי והוא הסתכל עליי במעט רחמים "אני…. אני מצטער" הוא אמר מתקרב עליי "אני לא רוצה לדבר איתך" אמרתי והלכתי לעבר החדר שלנו ודניאל הלך אחריי כשהייתי כבר מול הדלת הוא חיבק אותי חיבוק חם מאחורה "דיי, אני מצטער אל תתעצבני עליי בבקשה" הוא לחש ואני רציתי ללכת מהאחיזה שלו אבל במקום זה אני רק שתקתי ונשארתי קפואה במקום "אני אקח את זה בתור התנצלות" אמר דניאל ונישק אותי בראש "אני עדיין לא מדברת איתך" אמרתי אבל חיוך קטן בכל זאת עלה "זה בסדר, כל עוד אני בתערוכה שלך אני מסכים להכל" אמר וגם חייך. נפלתי על המיטה שלי ועצמתי עיניים "לילה טוב מותק" הוא אמר ואני השבתי "לילה טוב " ונרדמתי. "אולי כדאי שנעיר אותה?" שמעתי קול "למה? כשהיא שותקת היא הכי מתוקה" אמר קול אחר וכולם צחקו "תסתמו" אמרתי וקמתי בעייפות "הנסיכה הנרדמת התעוררה. אני מצטערת לומר לך שהנסיך על הסוס הלבן בפקקים אז תצטרכי להסתפק בינתיים בי" אמר פיטר "מה השעה?" שאלתי כשקורי השינה הקשו עליי לפקוח עיניים "4, ב7 וחצי אנחנו כבר צריכים לנסוע לגלריה" אמר מקסים "מה?! לא יכולתם להעיר אותי קודם?!" צעקתי וקמתי ממיטתי במהירות "אמרת לך שזה יעיר אותה" אמר דניאל למקסים מקסים הביט בשעונו ואמר "טוב, אוכל לסמוך עלייך הפעם שתגיע בזמן או להישאר?" שאל מקסים את דניאל "תראה, גם אם יהיה לי התקף לב הילדה הזאת תגרור אותי לתערוכה" אמר דניאל "טוב ביי" אמר מקסים "נתראה בתערוכה מאמי" אמר פיטר והלך משם ביחד עם אביו. "אתה מת ברגע הראשון שנגיע לישראל" אמרתי לו "אז פיטר ראה אותך בפיג'מה עם חתלתולים קטנים עלייה וכשאת נראת כאילו לא ישנת 50 שנה זה לא כזה סיפור" אמר דניאל והתחיל מעט לצחוק "אני עדיין שונאת אותך" עניתי לו במבט נזעם "גם אני אוהב אותך מאמי" והתחיל לצחוק , הלכתי להתקלח . המים החמים עיסו את הגוף הכואב שלי ונסיתי לעשות סדר בראש המבולגן מדי שלי. אני חשבתי על מייק ותחושת גועל עלתה אבל כשחשבתי על אמיר תחושה נעימה ובלתי נסבלת עלתה. זה לא אמור להיות ככה, אני אמורה להתאהב בפיטר שהוא מתוק וכנראה אוהב אותי למה אני לעזאזל מתאהבת באמיר?! והדמעות הציפו אותי, "את מטומטמת" אמרתי לעצמי בעוד הדמעות זולגות מעיניי "את ממש ממש מטומטמת" אמרתי לעצמי והדמעות המשיכו לזלוג "מה את חושבת שיקרה? לא תסבירי לי!" המשכתי לומר בעוד הדמעות זולגות. בסופו של דבר יצאתי ודניאל הסתכל עליי מעט מודאג "מה קרה?" הוא שאל "כלום, אני בסדר" אמרתי וחייכתי חיוך מזויף "יש לך תערוכה היום! הראשונה בחיים שלך! יאללה שמחה!" הוא אמר מנסה להלהיב אותי "טוב , טוב אני שמחה" אמרתי משחקת אותה מתלהבת. הייתי כבר לבושה ומאורגנת וחכיתי שיגיעה השעה שנלך. הציפורניים שלי היו קצוצות יתר על מידה והשעון לא זז, נשמע צלצול פתאומי בדלת. פתחתי את הדלת ומולי עמד פיטר מגונדר ביחד עם אביו "את נראת מדהים!" אמר פיטר בוחן אותי "תודה, גם אתה" עניתי והכנסתי אותם לתוך הבית. "דניאל! צא כבר!" צעק מקסים "טוב טוב!" צעק דניאל ויצא סוף סוף , "היא בחרה לך את הבגדים נכון?" אמר מקסים , מצביע עליי ובוחן את בגדיו של דניאל "ברור שאני בחרתי לו, הרי לבן אדם אין בכלל חוש אופנה" אמרתי מבקרת את דניאל "להזכירך אני זה שמסיע אותך אז תדברי אליי בנימוס" אמר דניאל "מה שתגיד" אמרתי באדישות מופגנת ויצאנו יחד. נכנסנו למכונית שלו, מקסים יושב ליד דניאל ואני ליד פיטר . "את מתרגשת?" הוא שאל "כן, יותר מדי" אמרתי "את לא נראת ככה, משהו קרה?" הוא שאל בדאגה "כלום, אני בסדר" עניתי וחייכתי עליו "טוב, אם תרצי לדבר אני פה" הוא אמר וחייך. הגענו בסופו של דבר לגלריה. עשרות אנשים עמדו שם הלב שלי דפק במהירות והרגשתי איך אני רועדת ועמדתי לברוח משם "הם יאהבו אותך את תראי" לחש לי פיטר "אני שאפיל את עצמי! תסתכל כמה ציירים מדהימים יש פה! ואני סתם עלובה" אמרתי עצובה מעט "אליס, את ציירת נפלאה! אני צריך לחרוט על היד שלי את זה כדי שתביני?" הוא אמר וגרם לי לחייך "טוב, אבל אתה הולך איתי למקרה שאתעלף" אמרתי והחזקתי את היד שלו חזק חזק. "הנה הציירת שלנו!" אמר דניאל וראיתי שהוא מעט לחוץ "שלום לך! אני אריק!" אמר לי גבר בעל שיער אפור ארוך וחייך עליי "היי! אני מעריצה ענקית של הציורים שלך" אמרתי נבוכה, "אני חושב שאני גם אתחיל להיות מעריץ של הציורים שלך. הם מרהיבים" הוא אמר ואני התאפקתי לא לצרוח ולא לקפוץ במקום הצייר הכי אהוב עליי אמר שהציורים שלי מרהיבים! או יה! "תודה!" אמרתי בקול צפצפני ומתרגש "טוב, הלכתי להמשיך להסתכל בציורייך היפים" הוא אמר והתרחק משם, "אני לא מרגיש את היד שלי" אמר פיטר נגלה שמחצתי את היד שלו כמעט עד שנשברה "סליחה! פשוט מהתרגשות והכל! אתה בסדר?" שאלתי ושחררתי את ידו "בסדר, התערוכה שלך מגיעה לך הנחות" הוא אמר וליטף את ידו . הסתובבתי שם והסתכלתי על האנשים "ציורים מדהימים!" "חתיכת כישרון יחסית לבת 18" "אחד התערוכות היותר מרשימות שראיתי!" "היא עוד תצליח בענק אני מתערב איתך!" "קטנה זו גדולה תהיה" "מושלם זה לא תיאור מספק לציורים האלו" אמרו האנשים בשיחות. הסתובבתי עם חיוך ענקי והייתי מאושרת כל כך ומוחמאת כל האמנים הכי נחשבים אוהבים את הציורים שלי, הם המקצועיים שלמדו באוניברסיטאות והמכללות הכי נחשבות מתלהבים מהקשקושים של ילדה שסתם הייתה משועממת בכמה שיעורים אבל החליטה ללכת על זה ואפילו לא למדה אף פעם ציור באופן מקצועי .
"אני רשמית בגן עדן או בחלום" לחשתי לדניאל "את צודקת. את בגן עדן של ציורים" הוא אמר וחייך עליי את החיוך המתוק שלו . זה חיוך אבל לא כמו של אמיר, חבל שהוא לא פה חשבתי לעצמי אך השתדלתי למחוק את המחשבה הזאת, אסור לי לחשוב עליו ובטח שלא בצורה כזאת! . המשכתי להסתובב שם ולשמוע את כל המחמאות והחיוך שלי רק גדל וגדל . האנשים התחילו לצערי להתפזר לאט לאט ואני עמדתי בעצמי ללכת אבל פיטר סימן לי להתקרב "אני צריך לדבר איתך" הוא אמר רציני , הוא הסמיק ורעד מעט "קרה משהו?" שאלתי מודאגת "כן, אני חושב שאני….. קצת כאילו… מרגיש…." אמר מגמגם ונהיה אדום ואדום יותר "פיטר מה אתה רוצה להגיד לי?" שאלתי חושבת למה הוא כזה נבוך "אליס" הוא תפס את ידיי ולחץ חזק "אני… אני חושב… ש…"