חתיכות זכוכית בפארק-הקדמה

הימים חולפים כמו האנשים, הם נשארים איתי לרגע קצר, לשנייה אחת, ואז נעלמים לנצח. אני כבר זקנה וראיתי הרבה, ראיתי איך כולם משתנים כולל אותי. לפעמים אני נזכרת בדברים שהייתי עושה פעם, באנשים שהכרתי, ובעצמי. בנערה התמימה שהייתי שלא תחזור להיות תמימה עוד.
אנשים היו חיים בפשטות, ויש כאלה שאומרים שהחיים היו קלים יותר, ובמובנים רבים החיים באמת היו קלים יותר אבל לא לכולם. השנים שאחרי כל מלחמה היו שנים של ערים רדופות ברוחות, ערים שבהם ריח המוות שרר בכל פינה בעיר והצללים של הצד המפסיד התחבאו בין הסמטאות. בזמנים ההם היו הרבה שערוריות שכיום, גם אם הן קורות, לא משנות לאף אחד.
אני זוכרת איך טיילתי לי בין רחובות מנהטן, מסתכל על כל האנשים בעיניים הצעירות והשיפוטיות שלי שלא הבינו מה הן באמת רואות. אני עוד רואה בחלומותיי את משפחתי, אבל אני גם רואה את כל הסבל שגמרתי ונגרם לי. את כל הדברים הקטנים שיכולתי לתקן, אבל ביהירותי לא חשבתי שנחוץ להם שם תיקון.
מדי יום אני רואה בעיני רוחי את הדירה הקטנה שלי ברחוב שבו גרו הרבה אנשים מפוקפקים, אבל אני לא התייחסתי אליהם. לא נקפתי אצבע בכדי לעזור לאנשים ששכבו מתחת לאף שלי וזעקו לעזרה.
כשאני חושבת על העבר שלי אני אומרת לעצמי 'הייתי נוראית' ומדי פעם אני צוחקת לי בשקט על טיפשותי. אך אחד לא יאמר לכם שהייתי כזאת, כל מכריי ראו בי גיבורה, האישה הקדושה שממש לא הייתי כי אנשים לא הכירו אותי באמת. אולי פרט לאדם או שניים.
חלמתי על היום בו אני אשב, ואספר מה באמת קרה. אראה לאנשים עד כמה אנוכית הייתי ואיזה בן אדם נורא הייתי. פנטזתי על היום בו אכתוב ספר קטן, הספר שלי.
אמי תמיד אמרה שיהיה לנו סופר במשפחה, אני מניחה שזאת תהיה אני.