חתומים- פרק שתיים עשרה

פרק שתיים עשרה-הזדהות

גופה נח על ריצפת השיש הקרה, עיניה היו ללא חיים. ניק הביט בה, היא הייתה חיוורת. ניק לא הבין למה היא איננה מתעוררת. עיניו עברו על פניה החיוורות, שיער הארגמן היה כעת מפוזר על פני הרצפה הלבנה. עיניה, עיני הטופז הבהירות, איבדו את הברק שתמיד נשאו. ניק הביט בדמותה, נוגע בכתפה, מזיז קלות את גופה. היא לא התעוררה. הוא מנסה למצוא בעזרת אצבעותיו את דופק ליבה ואפילו מעט.
כעבור כמה ניסיונות הצליח לאתר דופק הוא לחץ על החזה שלה בעצמה ומנשים אותה.

"מה את עושה?!" לוק נכנס לבית, מבחין שניק מנסה להחיות את לוריאן.
"לוריאן, קומי לעזאזל אתך!" צעק ניק, לוק עדיין הביט בגופתה של לוריאן. היא הייתה עדיין קפואה, כאילו היא לא חלק מהעולם הזה. עיניו של ניק סטו לעבר מבטה, ליבו לא הפסיק לפעום, הוא רצה להחיות אותה יותר מכול דבר בעולם הזה, הוא לא הבין מה עבר עליו, הוא לא רצה לראות את חייו בילדיה. הוא הביט בדמותה של לוריאן שהייתה מתה, מעט הדופק נשאר בליבה לא עזר כי היא לא הסכימה להתעורר.

"קומי!" צעק לעברה נותן אגרוף במרכז בחזה שלה, לפתע היא התעוררה כאילו מסיוט. היא החלה להשתעל בחוזקה ונשימותיה לא היו סדירות, ניק ליפף את זרועותיו סביב גופה, מצמיד אותה אליו והרגיש הקלה בלבו. ליבו החל להאט את קצב פעימותיו, אבל עדיין לא הצליח להירגע. הוא הביט בפניה והיא הייתה חיוורת כל כך, קרה, עיני הטופז שלה חזרו לקבל את אותו ברק שאפיין אותן.
"מה קרה לך?" שאל אותה והיא העבירה את אצבעותיו לאחור מפניה. "אל תיגע בי." ירתה לוריאן מתרחקת מניק, עיניה התמלאו בדמעות. היא לעולם לא בכתה כך, היא הרגישה כאילו חלק ממנה נעלם.

"צא מהבית שלי, צא מכאן." אמרה מנגבת את דמעותיה. אשלי נכנסה לחדרה של לוריאן, היא עברה על פניו במבט מלא שנאה מוכרת.

היא עמדה מול יצור ענק, היצור אכל משהו, לוריאן לא ראתה מה היצור אוכל, אך עיניו האדומות כאילו זהרו בחלל החשוך, לוריאן השתתקה כשפני היצור עלו לעברה, זאת הייתה היא, עיניה היו אדומות, זהרו בחלל חשוך, משפתיה נטף דם ובפיה היו חלקי בשר נע. מי הייתה הדמות? בידיה של לוריאן השתלשל רצועות בשר חי, היא הביטה בדמות המוכרת ששכבה על הרצפה. זאת הייתה ג'סיקה. שיערה הבלונדיני היה מלא בדם עיניה ואף עורה היה לבן, חיוור, מת. החלל החל להתמלא בדם וגופה ללא חיים.

לוריאן פקחה את עיניה, היא לא הרגישה דבר. אור זהיר חלף בחדרה והיא הרגישה כיצד גופה רועד מקור. היא לא הרגישה קור מהיום בו היא נמצאה מתה. היא לא הרגישה דבר אחד מהתחושות האלה או אחרות מהיום הזה, מה קרה שעכשיו היא מרגישה קור עז בכול גופה?

היא החליפה בגדים במהירות, כאילו ניסתה להיפטר מתחושה הזאת, מתחושה ריקה בגופה. לא זעם, לא אכזבה, לא כעס. היא לא חשה דבר. היא פתחה את הארון שלה, מחפשת מה כדאי לה ללבוש, איזה לבוש ימשוך הכי הרבה צומת הלב, מה יהיה הדבר שהכי יחמיא לה. היא הוציאה שמלה ירוקה- כחולה צמודה. שיערה היה מפוזר על כתפייה והיא שמה אודם אדום על שפתייה העבות. עיני הטופז שלה היו נוצצות תחת איפור גס שלא היה מתאים לה.

"לאן את הולכת?" שאלה אשלי, אחרי שלוריאן הלכה להוציא כמה שטרות מכיס מכנסיה המושלכים.
"אני חייבת לצאת." אמרה לוריאן במהירות, דוחפת כמה שטרות מקומטים לחזייה שלה. לוריאן הרגישה מין תחושה משונה העוברת בכול גופה, היא לא הבינה איזה תחושה מילאה אותה כעת, אך אחרי שהשטן בתוך ניק אחז בגופה היא איבדה הכול, היא הרגישה לרגע שחלק מנשמתה הלך, משהו מתוכה נגנב, היא אינה מבינה מה נלקח ממנה, אך היא הרגישה מן תחושת כאב בתוכה כזו שהיא לא הרגישה זמן ארוך.

"את לא חושבת שזה היה טיפשי לצאת מהבית כשחצי מהשדים בעיר מחפשים אחרייך?" אשלי התרוממה לעברה, ולוריאן רק סלסלה כמה טלטלים מאחורי אוזנה, עיני הטופז שלה הפכו לצבע ארגמן כשהביטה באשלי.

"זה לא עניינך!" צעקה במין כעס לא מובן, אשלי הלכה לאחור, גופה רעד למראה עיניה של לוריאן.

"לא התכוונתי!" אשלי אמרה.
"תירגעי," הוסיפה אשלי והלכה במהירות לכיוון חדרה, נעלה את עצמה שם. לוריאן החזיקה בקצות שמלתה, היא הרגישה דמעות דם חולפות על מורדת לחייה, דמעותיה שתפו את צבע הארגמן מעיניה. 'מה עובר עלי?' תהתה לוריאן, היא העבירה את אצבעותיה וניגבה את הדמעות מעיניה. 'מה יש לי?' תהתה שוב.

היא יצאה מהבית, מצמידה בדרך את החגורה לרגליה ומכניסה את הסכין לחגורה. היא הרגישה רוח קרה נושבת על כתפייה. היה לה קר. בפעם הראשונה היא באמת לבשה את מעיל עור שלה מקור, עיניה היו ממוקדות, היא לא ידעה מה היא אמורה למצוא אבל היא חיפשה משהוא, היא חיפשה מישהו אשר יסיח את דעתה.

היא הלכה למועדון הקרוב, נכנסה והמוני האנשים במועדון פשוט הובילו אותה יותר ויותר פנימה, הצפיפות, היא הרגישה מין הרגשה שלא חוותה מיום מותה. התחושות הפסימיות נעלמו מגופה. היא לא חשה כעס ולא חשה עצבים תמידיים שתמיד היו בה. משהו בלילה הזה היה שקט.

היא נתנה לגופה להשתחרר ורקדה. היא הזיזה את גופה ונהנתה מכול תחושה שחוותה. היא החלה ללכת לכיוון הבר, הברמן חייך לכיוונה והיא הזמינה משקה אחד מהיר. היא שתתה כמה שוטים והרגישה תחושת חום שהציפה את גופה. ראשה הסתובב אך היא המשיכה לשתות. מרגישה רצון להשתחרר, משהו בליבה רצה כל כך להשתחרר.

לוריאן הוציאה כמה שטרות, היא הרגישה כל כך שתויה ואינה הבינה למה. היא החלה לבכות היא התחילה לבכות על העולם שהתאכזר אליה, עד שהבינה את גורלה, עד שמצאה את העתיד העלוב שעמד בפניה. הגיע מישהו שפתח את הדלת הזאת, נתן לה איזה תקווה, היא בכתה ולא הבינה למה. הברמן ניגש לעברה, מבטו היה מלא חמלה מוכרת.

"למה בחורה יפה כל כך בוכה?" תהה הברמן וחייך לעברה, עיניו היו אפורות בהירות היא המשיכה לבכות והרגישה כל כך עלובה פתאום. היא בכתה כי היא הבינה שכול הרגשות שיש בה כעת הן רגשות ותשוקות אשר נגררות מהחוזה ומהיעוד שנכתב לה. כול הרגשות קפצו כעת. הברמן עזב לדקה את עבודתו והסתובב לעברה, המון נערים הביטו בה. הדמעות שזלגו מעיניה לא היו רגילות לה.

"אני באמת לא מבינה." אמרה לעברו והדמעות המשיכו לזלוג. הוא הושיט לעברה טישו פרחוני כזה, כאילו היה מזומן, כאילו התפקיד של הברמן הזה היה לשרת בנות מסכנות אשר בוכות על גורלן המר, היא הפסיקה לבכות לכמה שניות, היא ניגבה את הדמעות מעיניה. מרגישה מין כאב לא מוסבר.

"מה את לא מבינה?" תהה הברמן וקולו נשמע כל כך מוכר, היא הביטה שנית מתרכזת בדמות אשר חייכה לעברה. עיניו היו אפורות בהירות, שיערו כהה הוא נראה מוכר כל כך, היא לא הבינה למה אבל היא הכירה אותו. היא התרוממה, הניחה כמה שטרות והחלה ללכת אחורנית לא מבינה מה קרה לה.

היא הרגישה שהקרקע מתמוטטת תחת רגליה. היא הוציאה את הטלפון הקטן מכיסה, מנסה לחייג לממון, ללוק, לטטיאנה. אף אחד לא ענה לה. היא יצאה מהמועדון מרגישה איך היא נופלת ארצה. דמות מוכר תפסה את פניה והצמידה אותה לקרקע.

"חשבת שתברחי ממני?" תהה השד, איך לא זיהתה אותו? במשך שלוש עשורים ברחה ממנו, כבר שכחה את מראה של השד שניסה להרוג אותה מהרגע הראשון.

"לעזאזל, טוב לראות אותך." אמרה בקול ארסי תחת ידו.

"רצו שמועות שנהיית חלשה, באתי לבקר. לראות אם השמועות נכונות." אמר בחיוך מצמיד אתה לקרקע וחונק אותה בעזרת ידיו הגדולות.

"נו, הן נכונות?" תהתה לוריאן, עיניה היו מחודדות במטרה היא הרימה את ראשה, כך שהיא הצליחה לבעוט בגופו של העזאזל, הוא התגלגל מכאב קצר והחזיק בכתפיה מוריד אותה ארצה, גופה נשבר תחת הקרקע, עיניה כאילו יצאו ממקומן, היא הרגישה כאב שחנק אותה. שמלתה הייתה מלא בדם.

"תעזוב, תעזוב," לחשה והעזאזל החל לצחוק.

"אני לא מאמין שבכית!" אמר בצחוק מתגלגל, עיניו נהיו לבנות כשהביט בה, הוא העביר את ידיו על גרונה, הוא ידע, הוא ידע שעובר על לוריאן משהו והוא רצה לנצל זאת לטובתו.

"נשים זה עם מוזר, לא תדע אף פעם מה יש לנו בשרוול." אמר לוריאן והוציאה את הסכין מחגורת רגלה, משיפת את גרונו. הוא התרומם מחזיק בגרונו, דם ניתז על פניה של לוריאן והעזאזל החל בצחוק התגלגל שלו.

"חושבת ששריטה קטנה תעצור אותי?" שאל בטון תוהה, לוריאן הביטה במרכז גופה, סכין מטבח היה תקוע במרכז גופה היא התמוטטה ארצה מרגישה כאב בגוף גופה. מה קרה לה? למה נהייתה חלשה כל כך? איך לא הבחינה שסכין היה נעוץ בגופה? היא הרגישה זוג ידיים האוחזות את גופה. עיניה ראו בקושי רב, אך היא הצליחה לראות משהו אחד. עיניים ירוקות פראיות משכו אותה להוציאו את הסכין מגופה.

"אף אחד לא נוגע באישה שלי."