חתומים- פרק ששלוש עשרה

פרק שלוש עשרה- הזיכרון שלה

עיניה של לוריאן הביטו לעבר הרקיע, צבע השמיים היה כהה כל כך, היא הזדהתה תמיד עם הצבעים הכהים. שחור תמיד בלע את כול מה שהיה בסביבתו.
עיני הטופז נעצמו לאט, היא הבחינה בזוג ידיים אשר חיבקו את גופה, הרימו אותה כאילו הייתה קלה כנוצה. זוג ידיים עברו בשערה ופניה גלשו לחזה שלו. היא הבחינה בפעימות קטנות. עיניה נעצמו סופית.
כמה היא חיכתה לרגע כזה, לרגע של שקט מוחלט, לדממה, ברגע כזה הזיכרונות מתחילים לצוף, היא החלה לעצום את עיניה.

לפני ארבעים שנה, כאשר רק התחילה, ליבה היה מלא בשנאה. אז לא היה בה את אותו הביטחון שיש בה כעת. היא תמיד הסתירה את פניה תחת חצי מסכת עור אשר הסתירה את החלק התחתון של פניה. היא בלטה בעזרת עיניה האדומות, עיניים שתמיד היו מלאות בשנאה. עיניה תאמו לצבע הארגמן של שיערה, עורה חיוור, מת.
"השנאה, התאווה. " ככה כינו אותה. כמה אז ידיה היו מוכתמות בדם, בדם אנושי, בדם לא אנושי, היא חוותה הכול. היא הלכה בשמלתה הקצרה, עם הסכין המעוגל שלה, ציפורניה היו תמיד מוגדשות בלק כהות, מבט מת בעיניה האדומות ושער ארגמן סוער רגשות.

כמה צלילים, כמה צלילים היא רצתה לשמוע, אך היא הייתה שקוע בתעלות גופה, היא הייתה שקוע במחשבותיה. עמוק בתוך זיכרונותיה.

לפני שלושים וחמש שנה

"בבקשה תחוסי עלי!" לוריאן הוציאה את סכינה מאחת הגופות וסובבה את הסכין בצורה מושלמת סביב ידה, הסכין נראה כמו צמיד זהב ענק, אשר נצץ על ידה. היא סובבה אותו כמה פעמים ועוצר ממגע ידה הקטן, היא הצמידה את הנער לקיר. בלי רגש קרעה את גרונו.
הדם שטף את המסכה שלה, היא פשוט הוציאה את מגפי העקב שלה מבשר הגופות, מהגופות אשר נקרעו תחת עקביה המושלמים, שממון קנה עבורה.
היא החלה ללכת. שמעה יללת פחד, יללת פחד של ילדה קטנה, היא העבירה את עיניה הצידה, עיניה כמו שתי פנסי רחוב האירו בצבע אדום עז. שערה היה אסופים לזנב סוס מאחורי ראשנה, המוני תלתלים החליקו על פלג גבה התחתון וכמה אחדים החליקו לעבר פניה.

"כמו תמיד חסרת רחמים." פלט העזאזל. לוריאן ניגבה את הסכין במגבת קטנה שהייתה צמודה לחגורת רגלה. היא הייתה אדישה למחזה.
הודעה קטנה הסיטה את שומת ליבה. היא קראה את ההודעה , בינתיים עיניה חזרו להיות בצבע טופז מושלם. 'קורבן הבאה שלך הוא העזאזל.' לוריאן הוציאה את הסכין מחגורת רגלה והעזאזל, כהרגלו, החל בפרוט חיו הפרטים. היא התקרבה לעברו והעזאזל הביט בה בעיניו האפורות. הוא לא הבין מה הולך לעברו, עיניה האדומות חזרו להאיר, כאילו שוב שנאה וכעס הציף אותה. מספר דמעות דם ירדו מעיניה האדומות והיא הביטה בדמות של העזאזל, לא יודעת מה עומד בגורלה.

היא הסיטה את ידיה אחורנית, הוא החזיק בגופה ובעט בה כאילו הייתה עוד בובה קטנה למשחק. כשגופה נגע בקרקע וכביש רעד תחת הנחיתה של גופתה, כאילו האוויר נשבר תחת גופה. היא התרוממה.
נער בגלימה אדומה הציל אותה אז. לוק הביט בדמותו של העזאזל תחת מסכה שחורה אשר הציגה זוג עיניים שחורות לחלוטין. כול חתום קיבל את התהליך שונה, עיניו הכהות של לוק הפכו בין רגע לכהות מתמיד, עניו כאילו בלעו את כול מעט הצבע שהיה בהן.
אז לוריאן לא הכירה את לוק, הם היו זרים זה לזה. אך מבלי לדעת, שניהם היו אדישים למוות. אחרי חמש שנים כחתומה לוריאן למדה רק כמה דברים: אחד מהם, הוא דרך הישרדות. השני, הוא עד קשה לקבל אותה. היא הייתה חבוקה תחת גופו של לוק מרגישה מעט טעם מתחתי בפיה. דם הציף את כל גרונה, היא השעינה את ראשה בחזה השרירי שלו והוא רק נישק את קדקוד ראשה. מביט בעיניה האדומות אשר דהו.

"הכול בסדר, יום יבוא והכאב יעבור, בסופו של דבר כולנו נמות. " אמר לעברה בטון חיובי, דמעות ירדו במורד עיניה, החליפות את צבע עיניה האדום לצבע טופז עדין.
***
הודעה קצרה קטע אז את טטיאנה. היא הוציאה את הטלפון הקטן מכיסה, מבחינה שאף אחד לא יבחין וקראה מהר את ההודעה. 'טניה, אני צריך אותך.' היא כתבה כמה שורות נוספות למבחן שלה, מורידה את הטלפון חזרה לכיס מכנסיה, ויוצאת מהכיתה.

היא יצאה למחששה, מעשנת כמה סיגריות, אחת אחרי השנייה, כשהמוות לא רודף אחרייך, אתה לא מפחד לחיות את הרגע. אמרה לעצמה טינה, מעבירה כמה קצבות משיערה לאחורי אוזנה.
"נו איך עבר לך המבחן?" תהה, טינה חייכה לעברו הוא החזיר חיוך קטנה לעברה ומיהר לחבק אותה. טטיאנה הורידה את הסיגריה מידיה דרכה עליה ונישקה אותו. הצמידה את מצחו למצחה, עיניהם נצלבו. היא חיבקה אותו חיבוק אוהב, היא אהבה את הריח הזה שלו, היא אהבה את כול כולו. במשך שנה היא הסתירה את הקשר שלהם, במשך שנה התנהגה בקור רוח, במשך שנה שלמה היא הייתה כצל של עצמה,כשהוא לא היה לצידה. כעת היא נתנה לרגשותיה לצאת ממנה.
"אם יתפסו אותנו," לחש נבוך, ונישק את צווארה, מעביר את ידיו הגסות על קצות שיערה, טטיאנה לא שמה לב לשום מילה היציאה מפיו, היא רק נשכה את שפתו התחתונה ואז קברה את פניה בחזהו השרירי.
"אבא שלך כבר ידאג לנסות להרוג אותי בפעם המאה." אמרה בלגלוג. היא אהבה אותו מכול מי שהכירה בחייה, היא לא יכלה לנשום בילידיו לא היה אכפת לה לוותר על חיי הנצח שלה למענו.
הוא נישק את שפתיה נשיקה ארוכה והיא הרגישה מין כאב חד בצלעותיה. היא התנתקה ממנו, ריאותיה שרפו. "טינה?" לחש לעברה אדם היא הביטה בו ועיניה נהיו שחורות. "לך מכאן, בבקשה." בכתה לעברו טטיאנה, היא הוציאה צעקות מכאב ומעיניה זלגו דמעות דם.
"אהבה, כמה היא חסרה לי." פלט לוק, טינה הסיטה את מבטה רואה את אדם רק הביט בדמות של לוק כאל אויב וותיק. "אדם?ציידים? חשבתי שאת מסוגלת ליותר." פלט את שמו כמין קללה, הוא החזיק בידו מין מסמך זהוב שהחל לטפטף דם, טטיאנה צעקה מכאב, היא הרגישה איך ריאותיה נשרפו. היא הורידה את חולצה מבחינה, בחתימתה המסולסלת אשר שרפה את ריאותיה.
"זאת בעיה שלי, אל תפגע בה." החל להגן עליה אדם, טטיאנה החזיקה בקצות חולצתו.
"לך בבקשה," דמעות המשיכו לרדת על מורד פניה. היא תמיד הייתה קרה, היא תמיד הייתה ילדה קשה גם כי אם תחייה ואדם ימות, היא לא תוכל יותר. לוק תפס את פניה של טטיאנה, הצמיד את גרונה לקיר הבניין, היא הרגישה כאילו היא עומדת למות, אך דבר לא עצר בעדה להוביל את קצות אצבעותיה לעבר אדם וללחוש כמה מילות אהבה אחרונות.

"לך," לחשה לבסוף והרגישה איך גרונה מאבד את האחיזה למציאות. היא הוציאה כמה דמעות ודם ניתז על פניה. גרונו של אדם נקרע לחלקיקים. נערה אדמונית, היא זכרה רק נערה אדמונית, בעלת מסכה אשר קרעה את גרונו. היא הסיטה את מבטה. "לא, לא, לא!" צעקת כאב חדה יצאה מגופה היא נלחמה עם לוק, אך לרגע הכול נהיה ריק, גופה התמוטט.

היא התעוררה מהסיוט, דמעות הציפו את פניה. היא נגבה אותן מהר. מאז עברו רק חמש שנים. אדם, היא בחיים לא תשכח את דמותו.
היא התרוממה, לוק נכנס לחדרה. "תלבשי," אמר לה, הוא היה לבוש רק במכנסי ג'ינס כהות ופלג גופו העליון היה חשוף לכול הצופים. מבט מלא שנאה הציף את טטיאנה. היא הוציאה חולצה כהה גדולה מהארון, מכנס קצר וכמה חגורות נשק.
"לבשי מסכה וגלימה. המשחק מתחיל היום." אמר לוק, טטיאנה הוציא מסכת עור של מלכת הקלפים ממגירת השולחן שלה והידקה גלימה אדומה על כתפיה. היא הבחינה במסכה של לוריאן. מסכת עור שחורה, אשר חשפה את חלקו העליון של פניה. לוק הכניס את המסכה לתיק, יחד עם כמה חגורות פשוטות.
"אנחנו ניקח את הטירונית של לוריאן. " אמר מהר, נשען על חלון חדרה, מחייך חיוך ממזרי וקפץ מחלון הבניין. טטיאנה אף פעם לא הבינה מאיפה הגיע כול האומץ שלו, מול לוריאן הוא היה פחדן לא קטנה אך כשזה היה צרוך בכוח הוא היה כתף נאמנה. לוק הוריד את המסכה על פניו, מסכה שחורה הבנויה מהמוני פתחים אשר אפשרו לו לנשום, המסכה הייתה אטומה לחלוטין, רק פתח אחד לזוג עיניים שחורות לחלוטין, בלי אף חלק לבן בהן.