חתומים- פרק שני ( חתומה)*אזהרה*

*אזהרה *
פרק שני ~*^*~ טוב אני מזהירה מראש יש קטע קצת- סוטה לא סוטה כמו חמישים גוונים של אפור אבל קצת, סוטה לא לברוח תבינו בהמשך למה זה ככה.

פרק שני- חתומה
עכשיו

היא הלכה באפלה מוחלטת, בביטחון מושלם, שיער הארגמן שלה ריחף מעל כתפיה ועיני הטופז שלה נצצו באפלה. המטרה שלה הייתה כמה רגעים ממנה, עיניה ראו אותה היטב, היא ידעה שהוא שם. היא הרגישה בו, הוא יצא לעשן מחוץ לבר, ישב לו ועישן כאילו הכול בסדר, היא החלה לרוץ קדימה במהירות שכנראה פעם לא יכלה לחשוב שתגיע אליה. היא הוציא סכין מעוגל מחגורת רגלה, מניפה אותו קדימה, הסתתרה מאחורי גבו.
"ממון שהודיע שהוא לא צריך יותר את החוב שלך." לחשה באוזנו של האיש, היא שמעה איך בשנייה שהסכין התחדד על צווארו, לבו החל לפעום כמו משוגע, ללא מעצורים. "אני אחזיר לו הכול! אני נשבע!" צעק האיש והסכין התקרב עוד לגרונו. "כנראה הייתה צריך להחזיר את החוב עוד מזמן," לחשה בקול ארסי, משייפת את גרונו, דם ניתז לאורך כול החנייה והיא התרוממה, מקלידה בטלפון שלה הודעה כועסת לממון.

"שוב כועסת ג'ינג'ית?" זה היה לוק, מתקרב יחד עם טטיאנה. לוריאן החליקה את הסכין שלה לחגורת רגלה, מהדקת אותו ומביטה בכעס לעבר לוק שרק התקרב בחשד. "לא כועסת, נמאס לי להרוג אנושיים, זה תמיד אותו דבר." לחשה בכעס מוחלט, היא רק ניסתה להסתיר את כמות הכעס בפני לוק, הוא אהב לעצבן אותה. טטיאנה הייתה טירונית, כול המשפחה שלה נרצחה על ידי אביה וכנראה ממון מצא בה משהו יותר נחמד מהמבט הזה שלה. היא הסתירה את פניה תחת כובע גרב שחור ולא השמיע ציוץ."אז פשוט קחי את המשימות שלנו, כרגע חיסלנו איש זאב בגודל שש מטר, זה היה ענק! אם טטיאנה לא הייתה אני חושב שהייתי מת מזמן!" הוא שיבח את טטיאנה ונתן לה מין אגרוף ידידתו בכתף והיא ניסתה לחייך כאות תודה אבל עדיין החיוך שלה היה מלא בעצב.
"מה אתה צריך?" קיצרה תהליכים, היא הקפה אותו והלכה לתוך הבר, מסתירה את חגורת הנשק שלה מתחת לשמלה שחורה קצרה. "רק טובה קטנה!" לחש לוק, הוא רץ לעברה מעביר לה רשימה שחורה קטנה. לוריאן ישר זיהתה את הכתב המסולסל של ממון, הרשימות השחורות. היא מתה עליהן.
"אין סיכוי שאני אצליח להרוג אותו, את יכולה להחליף אותי?" שאל בלחש, לוק עם כמה שהיה סנוב הוא היה גם פחדן לא קטן כול מטרה שעלתה על הגבולות שלו גרמה לו לקפוץ שש מטרה אחורה.
"מי המטרה?" אמרה בהתענויות, ממשיכה ללכת לבר, נעלי העקב של מגפיה השמיעו רעש שקטע את הדממה, זוג עגיליה נצצו בחשכה מוחלטת ותלתלי הארגמן שלה גלשו מכתפיה כמין גלימה, רק קול גרונו הצרוד של לוק נשמע מעבר לתקתוק נעליה. "המטרה היא הוא," לחש והעביר לה מין תיק שחור הוא העביר לה את כול המסמכים וברח יחד עם טטיאנה, שפשוט העביר מבט אחרון בלוריאן, מין מבט של חקירה אחרונה ורצה עם לוק.

הנערה הזאת סקרנה את לוריאן, היא הופיע לתוך ביתה יחד עם ממון, כולה בדם, שקטה לא מוציאה מילה מיותר, לא מזיזה עף- עף, בדיוק כמוה בשנותיה הראשונות. היא החזיקה את התיק בידיה ופתחה את דלת הבר, נכנסת וישר מרגישה אך העיניים מופנות אליה, היא התיישבה בקצה אחד והזמינה מהברמן לשתות היא הכניסה את כמה הפרטים הבסיסים בתוך הטלפון השחור הקטן שנח על הבר,ופתחה את התיק מקווה לקרוא לעומק אבל משהו הופיע מול פניה והיא אהבה את מבטו.
"אני יכול להזמין אותך לשתות?" שאל, הוא הביט בה במבט ארסי מלא בתעוזה, הוא לא חש פחד ממנה, היא אהבה את זה.
"כמו שאתה רואה אני כבר עם שתייה," אמרה ונופפה בידה בכוס בידה.
"בואי נקל אחד על השני, את רוצה לשבת איתי או ללכת מכאן?" שאל ישירות, לוריאן הרימה גבה בפלאה, ונשמע עמוק, הוא נראה צעיר בערך בשנות העשרים לחיו, טירון. לחשה לעצמה לוריאן אבל הוא נראה לא רע, יחסית לטירון. היא התרוממה מהכיסא והורתה לו להוביל.

הוא גרר אותה לבית רב קומות, לוריאן הורידה את חגורת הנשק שלה וזרקה אותה לתיק בזמן שהוא לחץ על כפתור המעלית. שניהם הרגישו במין מתח בניהם, ואז היא החלה לעשות צעד.
"אז מאיפה כול התעוזה לגשת אלי ככה?" שאלה בטון הכי מתעניין שיש לה, הוא הסתובב ונישק אותה, מצמיד את גופה אליו וגורר אותה לדירה שלו. מרים אותה על השולחן בחדר הראשון שראה ומצמיד אתה לגופו, לוריאן סובבה את זרועותיה סביב צווארו. רשמית היא הייתה קטנה ממנו, עוד לא מעלו לה שמונה-עשרה כשהיא נרצחה, אבל היא לא אהבה שאנשים צעירים הרשו לעצמם לגעת בה, משהו בבחור הזה היה שונה. הוא הצמיד אותה אליו מנשק אותה בגסות ומרים אותה בקלילות, לוריאן הורידה את הג'קט שלו, ונישקה אותו בחזרה, מנסה להקל על כול הכעס והשנאה שיש בליבה. היא הביטה בזוג עיניים ירוקות פראיות, שרק שידרו משהו אטום, הוא הרים אותה מנשק אותה קלות והכניס אותה לחדר שינה, בעודה ממשיכה להביט בעיניים הירוקות האלה.

היא התעוררה בחצות, הוא כבר לא היה שם, היא התרוממה הידקה את השמלה סביב גופה בכעס. הוא ברח. אמרה לעצמה מעבירה רשימת קללות בראשה, היא התרוממה, השמלה נפלה על הקרקע, והיא אספה את שיערה. איך הוא ברח מהדירה של עצמו, תהתה, נכנסת למקלחת ופתחה את המים, בעודה מחפשת מגבת מצאה כמה תמונות של משפחה זרה, הוא לא הופיע בתמונות. כנראה פרצו לדירה שגרו בה. היא נשמע בכבדות והחלה לחפש אחר כול החפצים שלה, לא מוצאת את התיק. היא בלעה את רוקה בכעס בליתי נשלט לקחה את השמלה שלה הדקה אותה על גופה והרימה את הטלפון שלה יוצאת מהבית לא משאירה אחריה דבר, אף לא שיערת ארגמן אחת. טורקת את הדלת ומהדקת את חגורת הנשק על רגלה. אני אמצא אותו ואני ארצח אותו. אמרה לעצמה בכעס בליתי נשלט.

*ארגמן זה צבע אדום לכול השואלים, יש לה שיער אדום לא ג'ינג'י רגיל.