חתומים -פרק עשירי

אז הבטחתי לקאס שלי פרק חדש! :) אז קאס הפרק הזה שלך, אוהבת אותך !!!!

חתומים פרק עשירי- חוב השטן
אשלי
הם התקדמו במהירות, אשלי כמעט איבדה את הקצב, היא הביטה בנער שהתקדם במהירות ובטטיאנה, הם נראו כמו זוג, טטיאנה הייתה רזה וגבוה, בעלת עור חיוור, עיניים בהירות ושיערה קצר ויפיפה, הנער לעומתה היה שזוף, עיניו כהות במין גוון שחור עמוק. שיערו היה כהה ופרוע לכול כיוון. הוא לא דפק חשבון ועיניו הביטו בממון העצבני קצת בחשש. הוא הסתיר משהו.
לעומתם אשלי הייתה נמוכה מעט, היא לא הייתה רזה כמו טטיאנה ולא גבוה וחטובה כמו לוריאן. היא הייתה בקושי מטר שישים וחמש, שיערה היה כחול ארוך וגלי, עיניה כחולת עמוקות וכהות ועל שפתיה הבשרניות הונח עגיל כסוף. היא רצה ושיערה קפץ על כתפיה, הנער הביט בה לרגע ולחש לטטיאנה שתמשיך ללכת ועצר את אשלי.
"לאין את חושבת שאת הולכת?" עצר אותה הנער מביט בעיניה הכחולות, היא לא היית הנותנת לו יותר מעשרים, הוא היה בשנות העשרים מינוס, פלוס. הוא סובב את מבטו, בוחן בזה שהם התרחקו מספיק.
"אני רוצה לעזור," אמרה אשלי בבלבול והסיטה את מבטה, והנער לא הרפה ממפרק ידיה.
"לא, את נשארת כאן, זה מסוכן." אמר הנער ואשלי הפעם עצרה אותו בעצמה.
"מסוכן? אני נולדת ברחובות, אני יודעת מה זה מסוכן. אל תנסה להגן עלי." אמרה אשלי מסיטה את ידיו של הנער והמשיכה לרוץ קדימה, רואה שהנער מתחיל לדאוג.

ניק
הוא הסיט כמה משיערות פניה, רואה שהיא איבדה את ההכרה לחלוטין. היה שם רק שני שדים, הם החלו להירדם משעמום. ניק הוציא את הצינור מידיה של לוריאן בעדינות, מביט בשדים שהחלו להירדם ולא שמו לב, הוא הדביק סתם דבק אטום. "תחזיקי מעמד עוד קצת." ביקש ניק, הוא לא הבין למה, אבל הוא לא רצה להרוג משהי חפה מפשע, היא ניסתה להיות נחמדה אליו, הוא ניצל אותה וגרר אותה לכיוון המלכודת. זה העסיק את מחשבותיו. לרגע דלת המחסן התפרצה לשניים, דמות גדולה לעצבנית נכנסה למחסן ואתו עוד שלושה דמויות קצת יותר מפוחדת. ניק הסתיר אל גופה של לוריאן, והדמות העצבנית החלה בדהירות מהירות לכיוונה. "מה אתם חושבים שאתם עושים לילדה שלי?!" צעק השד, להבות שחורות יצאו מפיו ועיניו כאילו עליו בלהבות.
ניק מיהר להוציא את הסרט הדבר מידיה של לוריאן, מוריד את העליונות מעליו וכיסה מהר את גופה החשוף.
"אתה מנסה להסתיר אותה, חושב שאתה חכם ממני?!" צעק השד ושני השדים רצו בכישלון גמור לעבר השד, הוא תפס את ראשיהם וניפץ אותם כמו זוג אבטיחים, ידיו של השד היו מלאות בדם והוא הסיט את מבטו לכיוון ניק. ניק זז אחורנית, הוא רצה למות, אך ידעה שברגע שהוא ימות לוצפר יקבל חדר ריק בגופו. הוא התרחק בחשש יודע היטב שהשד יחסל אותו ללא בעיה.
"אתה חושב שתצא מזה שלם?!" צעק ולרגע הוא הרגיש רעד אדמה בכול המחסן, ניק בלעה את רוקו ושלושת הדמויות האחרות מיהרו לתוך המחסן, מנקים את השטח.
"אני לא מנסה להתגרות בך, רק לעזור." ענה ניק והשד צחק בצחוק מלא לעג.
"אל תנסה לעבוד עלי, נער, אני רימיתי מספיק בחיי כדי לגלות רמאים אחרים." השיב השד בנימת טינה.
"תעשה כרצונך." אמר ניק והתקדם לעברו, אך לרגע יד קפואה החזיקה את ידו. דמותה של לוריאן התרוממה מעלה, היא נעמדה וגרה את גופה לצדו של ניק.
"אל תגעו בו, הוא חשוב הגוף של לוציפר." אמרה לוריאן וניק מיהר לתפוס בגופה המרושש הדם, הוא החזיק במותניה ולוריאן השעינה את ראשה על כתפו.
"מנצל כול הזדמנות לגעת בי, אה?" לחשה באוזנו לוריאן וניק הסיט את פניו לעברה לוחש באוזנה, "בכול רגע ארור."

לוריאן
כמה צינורות העבירו ללוריאן את דמה בחזרה, ממון הניח ספל תה על יד מיטתה והזיז כמה שיערות מעל ראשה. "חומד," לחש על פניה ונישק מהר את מצחה.
"למה פתאום נהייתה כזה רגיש?" שאלה לוריאן וממון נהיה מופתע.
"חומד, את האוצר שלי, הילדה שתמיד אהבתי." אמר ממון והחזיק בידיה הקרות של לוריאן.
"תיקרא לניק," אמרה לוריאן מביטה ממון הכועס.
"לא, אני לא מוכן שהזוהמה הזאת תלכלך לך את הריפוד, אין סיכוי שאכניס אותו לחדר שלך, אין לו זכות לגעת בילדה שלי." מה הוא יעשה שיגלה שהוא עשה יותר מסתם לגעת? תהתה לוריאן ובמעט עצבים נתנה לו דחיפה קלה.
ניק נכנס חדרה, כולם כבר גורשו על ידי אשלי. ניק עמד בקצה החדר, מביט בלוריאן שהתיישבה בקושי. "מה אתה מנסה לעשות? אתה ניסתה להרוג אותי, מה הייתה המטרה של העזרה הזאת?" תהתה לוריאן, מביטה בעיניו הירוקות של ניק, שרק נהיו יותר ויותר אטומות ואפלות.
"אני לא רוצה להטריח אותך עכשיו, רק אלך למחסן ואקשור את עצמי בשביל לא לגרום לצרות." השיב ניק מפנה את גבו ולוריאן צעקה לרגע שיחזור. היא התרוממה מחזיקה בקושי את מיכל דמה והתחלה ללכת לכיוון הארון. "את משוגעת? תחזרי למיטה." הוראה לה ניק ולוריאן הסיטה את ידיו ממנה. "תיקח מצעים, ותישן בסלון." אמרה וניק תפס את גופה והרים אותה כנסיכה, משכיב אותה על המיטה והיא נתנה לו כאפה כאות כעס. היא אהבה את מגע ידיו על רגליה החשופות. הוא לקח כמה סדינים ונעלם בסלון.

היכטה רעדה, ג'ק החזיק אותה במותניה, מחייך ולוחש לה באוזנה כמה משפטים מהשיר. היכטה התנדנד מהיר יותר, והקצב התגבר. לוריאן הורידה את ידיה מצווארו, מתקדמת בקצב אטי לכיוון הסיפון. היא עמדה שם מחכה, תוהה. לרגע חולף כול הדמויות בסיפון נעלמו. היא התקדמה, באטיות מבחינה בדמות מוכרת, דמות שהסיטה את הסיפון. מבט מבולבל הציף את פניה, ליבה פעם בפחד שרק גבר. משהו החזיק את גרונה. "לא!" לחשה בקול, עיניה ראו דמות מוכרת. ניק חנק אותה, הפיל אותה ארצה, חונק אותה ודמעה חמקה מעיניה. היא הייתה חלשה אז, היא לא יכלה לזוז.

"לא!" צעקה בקול ועיניה נפתחו. ניק זינק מהסלון והעיר אותה. "אל תיגע בי!" צעקה לוריאן, רואה דם נוזל מאפו.
"לא התכוונתי להפחיד אותך," אמר בקול אדיש, והתרחק.
"לא, אני מצטערת." אמרה, ניק הסיט את מבטו ולוריאן הוציאה ממגירה כמה מגבוני נייר.
"בוא רגע." לחשה והתרוממה, ניק הביט בעיניה של לוריאן שניגבה את דמו והסיט מהר את מבטו כשהיא הבחינה בעיניו.
"שוב פוזל על החזה שלי?" אמרה לוריאן, וניק הסיט את מבטו כאילו היה חף מפשע.
"לא בעיה שלי שהם הביטו בי," הגן על עצמו ניק ולוריאן החזיקה את לחייו בכוח.
"מקווה שהמראה מוצאה חן בעינייך, גידלתי אותם במו ידי." אמרה לוריאן בהרמת גבה, נותנת לו עוד כמה פיסות נייר כדי לעצור את הדימום.
"עכשיו לך לישון," ציוותה עליו וניק הרים לעברה גבה באי רצון והתקרב לעברה, מעביר את ידיו על כתפייה. "אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר. שוב לא רציתי להבהיל אותך." אמר ולוריאן הרגישה את ליבה פועם בחוזקה. מה יש לי ממנו, תהתה לוריאן, ועצרה אותו לרגע. היא תפסה את פניו בידה תוהה מה מסתתר בעיניו שכל כך הפנטו אותה. הוא קפאה, לא מבין דבר. "מתי מחתמו אותך?" תהתה לוריאן, מביטה בניק שהיה מופתע יותר מתמיד. "לפני ארבע שנים…" אמר ולוריאן לא ידע מי היה בחלומה, אבל הוא היה דומה לניק. היא שחררה את פניו וניק החזיק את מפרק ידיה מעביר כמה שיערות ארגמן מאחורי אוזנה, מביט בעיני הטופז ונישק את מצחה. לוריאן, החזיקה את ידו, לא מבינה איזה רגשות הציפו את גופה כעת.
היא החזיקה את צווארו ונישקה את שפתיו, נשיקה ארוכה ורגועה, הוא הצמיד את ידיו הגסות על פניה ונישק אותה נשיקה ארוכה. נתנתק ממנה לבסוף מצמיד את מצחו לשלה, מביט בה במבט מלא בלבול.
"הנפש התאומה של השטן והשטן מתאימים בצורה מדהימה." ממון נשען על משקוף הדלת, זעם הציף את פניו.