חתומים – שמונה+ תשע (פרק כפול!)

אוקי! פרק כפול!! אני כל כך גאה בפרק הזה בתקווה שתגיבו! תביעו את דעתכם, אני רוצה לגיד תודה לכול הקוראים והקוראות המקסימים והמקסימות, אני ממש ממש מעריכה את זה ומצפה שבכול פרק תהיה לכם הפתעה!! אני לא אחפור כרגיל, רק אומרת תגיבו הנשמה שלי יצאה מהפרק הזה!

פרק שמיני-בגידת החטוף

-לוריאן-
לוריאן עצרה את נשימתה, עיניה הביטו בניק שלא נראה עייף אפילו לא בשנייה. הוא הביט בעיניה ועיניו נהיו ירוקות כמו מקודם. "מה עבר עלייך?" צעקה לוריאן בכעס, היא הביטה בניק מנסה להבין מי רצח את ג'ק.
"אתה ירית בג'ק?" תהתה לוריאן, מרגישה איך ליבה פועם בחוזקה, ניק העביר את ידיו על פניה של לוריאן, מנגב את הדם שניתז על פנייה. היא הסיטה את ידו בכעס מביטה בו בעיני הטופז שלה. "מה נראה לך שאתה עושה?" לחשה לוריאן, מבחינה בדמעות שזלגו על לחייה. היא ניגבה אותך מהר בעזרת קצות אצבעותיה, בולעת את רוקה מבושה.
"לא, אבל אני מכיר את החתום שהרג אותו." החל להגיד ניק ולרגע לוריאן התחילה לתהות כמה אמת הוא באמת סיפר שלו. היא התרחקה ממנו והוא הביט בה במבט מלא רחמים. "מה עשית ניק?" שאלה לוריאן וניק רק התקרב לעברה, החיוך הגס על פניו ירד והוא התקרב לעבר לוריאן, בעודה מתרחקת באותה מידה. עיניה הביטו ישירות בניק וידיה גיששו אחרי הסכין שלה, אך לרגע ניק הוציא מכיס חליפתו סכין מעוגל ונשימתה נאנקה. היא הביטה ישירות, לא מבינה למה הפחד הציף אותה. היא נהייתה מבולבלת, ניק החזיר את הסכין לכיסו ורק התקרב עוד לעבר לוריאן.
"מה אתה צריך?" שאלה לוריאן בעוד ניק הביט בה במבט אדיש ואטום.
"אני צריך להרוג אותך, או להביא אותך לחותם שלי." אמר ניק, מוציא מכיס חליפתו רובה ישן מכוון אותו לכיונה.
"יש לי את המסמך שלך," הזכירה לו לוריאן וניק השמיע גיחוך מחוספס, הוא לא ניקנה על השטות הזאת, רק חיכה להזדמנות לקחת אותה אתו בלי בעיה.

מישהו טפס בגרונה, לוריאן הסתובב בפחד וראתה זוג עיניים אדומת בוהקות. "את הולכת איתנו. " אמר חתום הנוסף בעוד לוריאן ניסתה לאבק בחתום, ניק התקרב וירה בליבה. "נסי רק לא להתעורר בקרוב." אמר באדישות ועיניה נעצמו.

-אשלי-
אשלי אספה את שערה לזנב סוס מאחורי ראשה, היא החליפה כמה מבטים במראה, שמה פס עבה מעל עיניה הכחולות ואודם בצבע טבעי על שפתייה. היא שרה את השיר האהוב עליה, מחליקה כמה מקצבות הכחולות על כתפייה.
"את שרה מדהים!" אשלי הסתובבה בפחד כשנערה נמוכה ובלונדינית הופיעה מול פניה. היא החליקה לבית דרך החלון בחייכה. "לוריאן כאן?" תהתה הנערה ויצאה מחדרה של אשלי. "לא, לא ראיתי אותה כבר מאתמול…"אמרה אשלי בטון מופתע, נזכרת בעובדה שלוריאן לא הופיע כבר יותר מעשרים וארבע שעות הטרידה את אשלי, אבל אחרי המופע שהיא עשתה עם ניק, היא לא הייתה כל כך בטוחה שהיא צריכה לדאוג.
לוריאן גרמה לאשלי להיות בטוחה במה שהיא אומרת, היא לא פחדה מזה שניק יברח כי היא הבינה שלוריאן יודעת איך להגן על עצמה, אפילו מעט דאגה כלפי ניק התעוררה בליבה, היא נזכרה איך לוריאן הצמיד את ניק בגרונו, הוציא את ליבו בידיה החשופות וגררה אותו למחסן, אשלי עמדה אז דום, היא פשוט קפאה, לא יכולה לעשות כלום, רק אחרי רגע החלה להבין הכול, וכרגע היא הייתה בטוח שלוריאן לא צריכה עזרה בדבר.
" אותך לא ראיתי כאן קודם." הנערה הבלונדינית הסתובבה במין תהייה מביטה בעיניה הכחולות של אשלי, "אני האחיינית של לוריאן, אשלי נעים להכיר." אשלי חייכה חיוך רחב והנערה הבלונדינית הסתובבה מציגה את עצמה בנימוס. "ג'סיקה , אני גרה בבית ממול, בדיוק דלת מולכם. אני לומדת בבית ספר האזורי אם את צריכה משהו." ג'יסקה חייכה לעבר אשלי, לוקחת גומייה משולחנה של אשלי ואספה את שערה הארוך.
"אני צריכה קצת עזרה," לחשה אשלי מביטה בג'סיקה שהסתובבה בתהייה. "אין לי מושג איפה הבית ספר אשמח שתובילי אותי." ג'סיקה הנהנה בשמחה ושיניהן החלו ללכת לכיוון בית הספר.
התיכון היה ענק ממדים, חושיה של אשלי התחדדו אחרי שחתמה על החוזה. הראיה שלה השתפרה, השמיעה שלה התחדדה, אף חוש הריח שלה התפתח, לצערה, לאורך זרועותיה הייתה חתימתה המסולסלת שעקפה את כול ידה ונראתה כמין קעקוע. היא לבשה חולצה עם הדפס מוזר של איזה להקה לא מוכרת ומכנסי ג'ינס כהים. שערה הכחול גלש על כתפייה בעודה הולכת בבית הספר, סופרת את כול המבטים שבחנו אתה. "אגב, רק שתדעי השער שלך מגניב ברמות!" אמרה ג'סיקה בחיוך מביטה בשערה המסולסל של אשלי קצת בקנאה. היא סדרה חלק ממנו אל מאחורי אוזנה וחייכה כאות תודה.
"אגב, באיזה כיתה את?"שאלה ג'סיקה והחלה לאותת כמה ברכות שלום לחברותיה,
" י'ב שש." אמרה אשלי וג'סיקה הובילה אותי לכיתה. בכיתה כבר התיישבו כמה חבורות הם הביטו באשלי בתהייה בעודה מתהלכת לכיתה. היא לא למדה מאז תחילת השנה וכבר עבר יותר מחצי שנה. היא התיישבה לצד נערה בעלת שיער קצר וקצוות כחולים, עיניה היו עסוקים במין הודעה ארוכה בטלפון קטן ושחור. אשלי לא נתנה לזה להעסיק את מחשבותיה. היא הוציאה את הטלפון שממון נתן לה ושמע כמה שירים שהורידה אליו. נרגעת ופתאום משהו הניח זוג ידיים על שולחנה.
"הי," אמרה אשלי מורידה אחת מהאזניות.
"חדשה?" שאלה הנערה, היא הייתה בעלת זוג עיניים שחורות וכהות. שיער שחור ארוך ונמשים לאורך כול פנייה.
"כן, אשלי לילי." הציגה את עצמה אשלי. משתמשת בשם משפחתה של לוריאן, כמו שהיה רשום בתעודות המזויפות שנתנו לה.
"אנה מרי," אמרה הנערה בחיוך כאילו ציפתה לעוד משהו.
" יש לך קעקוע ממש מגניב!" אמרה אחרי רגע והסתלקה, אשלי הרימה את קצבות חולצתה, מביטה בחתימה הארוכה שלה 'אשלי אלכסנדרה ממסון- עתיד שיבוא.' היא תמיד הוסיפה את המשפט הזה לחתימה שלה, כמין תקווה שיבוא משהוא בעתיד. הנערה שהתיישבה לצידה פתאום תפסה במפרק ידה, פניה היו מלאות בתקווה כשראתה את אשלי מולה. "בואי מהר לפני שהמורה יגיע." אמרה הנערה גוררת את שאשלי אחריה.
"קוראים לי טטיאנה, אני חתומה בדיוק כמוך." אמרה טטיאנה בזמן שגררה את אשלי רחוק מתחום הכיתות. היא לבסוף הוציא אותה למין מחששה, מוציא סיגריה מכיס מכנסה והביטה באשלי ולחשה:" הרגל מזמן מלא בדיכאון. כול חתום עובר את זה. אני בעשור הראשון שלי כחתומה. את טירונית כמוני." אמרה טטינאנה מוציאה שחטא מריאותיה. "אז, למה הבאת אותי לכאן?" תהתה אשלי עדיין עם אותו מבט מופתע, מביטה בטטיאנה ולרגע נער גבוהה ושזוף קפץ ללא בעיה מעבר לגדר, בתנופה קלה הוא הגיע לעברם לוקח את הסיגריה משפתיה של טטיאנה ולוקח שכטה ארוכה לריאותיו. מוציא מריאותיו עשן שנראה כמו גולגולת וחייך כאות רצון מהתוצאה, טטיאנה לקחה את הסיגריה משפתיו והוא השמיע גיחוך קל. "מי זאת?" שאל הנער, עיניו היו שחורות עמוקות והוא הביט באשלי כמין אויבת. "לוק, היא החתומה של לוריאן." הנער מהר שינה את הבעת פניו.
"החתומה של לוריאן? את יודעת איפה היא? מאתמול אנחנו לא יכולים לצור אתה קשר." אמר הנער ומבטו נראה מודאג. הוא הביט בעיניה הכחולות של אשלי, והחל להגיד משהו בלחש לטטיאנה.
"חשבו שלוריאן החזיקה חתום בשאבי, זה נכון?" אמרה טטיאנה בלי אפילו לטרוח לדאוג בזה שלוק ביקש שלא תגיד. אשלי לא ידעה עם להשיב אבל היא לא יכלה לשבת בדממה לגבי היעדרותה של לוריאן, זה הרגה אותה. "כן, היא החזיקה שבוי אחד ואתמול הם יצאו ביחד. " הודתה אשלי והם החליפו מבטים בניהם וטטיאנה אמרה לעברה בטון אדיש. "זה בדיוק כמו שחשבת, אנחנו חייבים להציל אותה."
לוריאן
היא הייתה תלויה על תקרת המחסן, ניק נכנס לחדר ועם טריקת הדלת עיניה של לוריאן נפתחו כמין סערה. "איזה אירוניה, אותך אני קשרתי על הכיסא בנוח." אמרה לוריאן מתחילה לתהות אם דם יזרום לידיה. ניק הוריד את החליפה מגופו, הוא לבש כעת רק גופייה שחורה שנצמדה על שרירי בטנו ומכנס מחויט שלא התאים לו, עיניו היו אטומות, בדיוק כמו ביום שהוא פגש אותה.
"זה לא משהו אישי," אמר והיא הרגישה את ידיו הגסות על מותנייה. "תדע לך שאני לא נקנית על הגברים שעושים את עצמם קשוחים, זה לא קונה אותי." לחשה בכעס כשהרגישה איך ניק מישש את גופה בכישלון כדי למצוא נשק. הוא החל לחחש את גבה במין מבט מלא תהיה ולרגע הפסיק.
"מה אתה מנסה לגלות?" תהתה לוריאן, רואה איך ניק פותח את שמלתה השחורה ומחליק אותה מעל גופה. "בודק איפה יש לך נשק. " הודה ניק, וקרע את שמלתה, כשהבחין שלא יוכל להוריד את השמלה מבלי להוריד את הכתפיות. "איך אתה חושב שאני אברח?!" צעקה לוריאן מרגישה חשופה מולו.
"אל תדאגי, אין כאן משהו שלא ראיתי לפני זה." ציטט אותה בטון מלא שעשוע מורד את השמלה מגופה ומשמש את גופה כאילו חיפש נשק לעומק, יותר מידי לעומק.
"תהיה בטוח ששם לא שמתי נשק!" אמרה לוריאן כשניק העביר את ידיו על מותניה החשופות, מוריד את ידיו יותר מטה, הוא התרחק ולרגע דלתות המחסן נפתחו.
"תלביש אותה, אני לא מנהל כאן מפעל זנות." עמד שם איש בשנות השלושים לחיו, עיניו היו אדומות כדם ושיערו לבן וחיוך דק נמתח בין שפתיו, "ברוכה הבאה, חומד."

פרק תשיעי- מפתח לשער
לוריאן
לוריאן ניסתה להתאפס על עצמה. הם עמדו שם אולי שישה אנשים, וכולם הביטו בגופה החשוף של לוריאן, סומק הציף את פניה, היא הביטה באיש המתקרב לעברה וניסתה לזוז אחורנית, ניסתה הניף את גופה לאחור, בכישלון מוחץ. "מעניין, מעניין מאוד, קעקוע חמוד, חתימה חמודה. חומד." קרץ לעברה השד, מעביר את ידיו על צלעותיה. "תגיד לכול השדים יש משהו עם המילה 'חומד'?" תהתה לוריאן, מגישה את ידיו עולות לכיוון החזה שלה היא כעסה, זעם עלה בכול גופה היא לא יכלה לשלוט בעצה. לרגע ידיו עוצרו והיא ניסתה לנשום בצורה סדירה, הוא חייך בחיוך שובב. הוא תפס את פניה בחוזקה ועיניו כאילו הערו.
"חומד, אל תשכחי שממון למד משהוא איך להיות שד, לא בעיה שלי שהוא הפך לקמצן גדול." לחש השד באוזנה ושחרר את פניה.
"אבל עדיין יש לו טעם טוב, את חטובה, יפה לא הטעם שלי כמובן, אבל רוב הבחורות של ממון כאלה. אלגנטיות, תמיד קנאתי בו באפשרות להתאפק עם החתומים שלו." אמר ואחד מהשדים הגיע מהר, נותן לו מין ג'ל אלכוהולי לניקוי ידיים. "תודה, ג'ן." אמר בחיוך והפנה את מבטו לניק.
"ניק, חומד. אני עדיין צריך את העזרה שלך. לוציפר לא יכול לצאת ללא מפתח. תביא לי שתי צינורות דקים ושולחן לבן, לא בג' אלא לבן!" הוראה לו השד והביט בלוריאן.
"אני מצטער חומד, את חייבת למות." אמר השד מביט בה במבט מלא רחמים מזויפים ולוריאן הביטה בו בתדהמה. יש רק שתי דרכים להרוג חתום. אחת לקרוע את החוזה, השנייה לא הייתה אופציה אפשרית. היא לא ידעה איך לעשות את זה, אבל לרגע היא תהתה מה אפשרי ומה לא אפשרי. הם עומדים לרוקן אתה מדם, עד הטיפה האחרונה.
***
החתומים של ממון
הם נכנסו למין בית ענק באמצע רחוב שקט, הנער מיהר לחדר ענקי ופתח את כול דלתות הארון שהיו בחדר, כול הארונות היו מלאים בספרים ובנשק כבד.
"אני מקווה שאת טובה בצייד." ירה הנער לעבר אשלי, והרים את הטלפון הקטן שלו, מחייג מהר מסר ארוך ומוכר. שם את השיחה על רמקול בזמן שחשב על מה לקחת אתו ולמה לשאיר כאן.
"כן, חומד?" ענה ממון, לא במהירות עוצר לרגע ואומר כמה מחירים לכמה לקוחות.
"ממון, לוריאן נעלמה." ירק הנער ותהה אם לקחת רובה עם כמה כניסות לכדורם או עדיף ללכת על קלסיקה. ממון עצר לרגע הכול וצעקת 'מה' ארוכה שקטע את קו הטלפון. "מה אמרת?!" ממש יכלו להרגיש את הכעס והעוינות בקולו של ממון, טון קולו הוחלף לטון נמוך ומחוספס, עמוק וכועס במיוחד. אשלי החלה לתאר במוחה דמות בלהבות אשר מחפשת את ילדיה בכעס רב.
"חטפו אותה!" חיממה אותו עוד יותר טטיאנה, בחיוך שובב. נהמות זועמות נשמעו מעבר לטון ושיחת הטלפון נקטעה. "לוריאן החתומה האהובה עליו" הבהיר מהר הנער, ורעש מצמרר נשמע מכיוון החדר כניסה.
הם רצו וראו את ממון, ממדי גופו עלו על המידות רגילים שלו, הוא לא היה יותר שמן וקרח אלא גבר גדול, שריר וכועס. הוא נהיה אדום מכעס, אף הקרחת שלו החזיקה אור ורדרד. עיניו היו אדומות כלהבות ושפתיו התעוותו מכעס. "מי לקח אותה?!" צעק ממון בכעס והיה נדמה שהאדמה רועדת. אשלי התחבאה מאחורי הנער, והוא הסתיר אותה מעט כאילו הבין את הפחד שבה, מבטו היה אדיש כמו מבטה של טטיאנה, אך בגופם עברה צמרמורת עוקצנית. "אנחנו חושבים שהם לקחו אותה, היא תגלה הכול…" אגרוף עצבני שבר את הקיר, ממון לא נראה כמו אותו איש שמנמן וקרח, מבוהל מכול מילה קטנה ועכבר קטן. הוא היה עצבני, ולא סתם.
"אף אחד לא נוגע לי בילדה!" צעק והביט באשלי המפוחדת.
"אנחנו נציל אותה." לחש בטון כועס והפנה אותם אחריו, "אנחנו לא צריכים נשק כשיש לנו מכונת הרג פרטית." אמרה טטיאנה במין שמחה מביטה בממון הנסער.
ניק
הם השכיבו את לוריאן על גבה וקשרו אותה היטב, כאילו הייתה יכולה לברוח אחרי שלושה כדורים בכול האיברים החיוניים בגוף. הם חיברו שתי צינורות דקים לעורקה הראשי והשמו שתי דלים לשתי הצינורות בנפרד, כאילו ציפו למלא אותם. והלכו משאירים את לוריאן קשורה ואת ניק ללא מעשה.
"מה אתם רוצים לעשות לי?" לוריאן הייתה ללא כוחות, עיני הטופז שלה חיפשו מענה, אך ידיה הקשורות לא יכלו אפילו לעלות על גובה החוט הקצר. שפתיה המלאות נהיו כחולות ופנייה חיוורות. "אני לא יודע," הודה ניק, מביט בשיער הארגמן שלה, כאילו לא הבחין בהבדל בין צבע דמה לצבע שערה. היא הייתה יפיפה, נחה על השולחן כמו גופה, עורה החל להכחיל והיא החל לאבד את ההכרה. "למה אתה עוזר להם?" שאלה בקושי רב, ניק הביט בעיניה רק מנסה להוציא מילה מיותרת, הוא לא ידעה למה אבל הוא רצה לעזור לה, היא עוררה בו רגשות אשם.
"הם רוצים בעזרת בדם שלך למצוא את הצינוק של לוציפר ולוציפר צריך גוף, אני החתום שלו." הודה ניק, מחזיק בידיה הקרות והחיוורות. "מה? מה אני קשורה? לשד הזה היו עוד שישה זונות פרטיות לשאוב מהן דם." ענתה לוריאן לא מתייחסת לעובדה שהגוף של ניק היה התלבושת החדשה של השטן, מנסה להצחיק את עצמה לכמה שיותר זמן, אולי ליבה יפעל. "כן, אבל רק אתה נפש התאומה של השטן. "