חתומים- פרק חמישי

הבטחתי פרק ארוך! אז קבלו פרק ארוך! מקווה שזה ימצא חן בעיניכם, עבדתי עליו מלא! גם מלא מחשבה, הפרק מוקדש לקטניס אוורדין ודנה, אתן תמיד מעלות לי חיוך מהתגובות החמימות שלכן!^^
* כשאני מפרידה בכוכביות זה סימן לשינוי נקודת מבט!

פרק חמישי- שבוי

לוריאן התרומה מרסיסי שולחן הזכוכית, חוקרת בשנייה מכאב. "נבלה," חרכה בשיניה, מתרומות וליקקה את קצות שפתי,שהתמלאו בדם מרסי הזכוכית.
"אתמול לא קראת לי ככה." הזכיר לה, מתקדם בצעדים קטנים. מבטו היה כל כך אטום וחסר רגש, היא בלעה את רוקה. מביטה הנער שהתקבלה באדישות אליה. "מי אתה?" שאלה לוריאן, מבינה בעיני התכלת של אשלי, היא שיחקה עם העגיל שעל שפתייה ממתח ופחד, מהדקת את גופה לדלת כניסה.
"לא היית צריכה לשאול את זה לפני שנתת לי אתמול-" לוריאן קטע אותו מהר בזריקת סכין לכיוונו, היא עמדה ישר וללא מאמץ חתכה חלק משיערו השחור.
הוא גיחך על חשבונה, כשהיא הרגישה זעם העולה בעורקיה הנער הזה עצבן אותה ולא מהמחשבה שהוא כבר הכיר את גופה, אלא מהעובדה שהוא הרשה לעצמו להתבדח על חשבונה.

"מה אתה צריך מהבית שלי?" חקרה אותו לוריאן, שוכחת לרגע שאשלי שם.
"אותך," ענה בפשטות, משלים את המעגל שהם הלכו בו.
"אתה מקווה לקנות אותי בזה שאתה גילת איפה אני גרה? אני לא שוכבת עם אותו גבר פעמיים." הוא הרים לעברה גבה במין הפתעה וגיחך.
"אל תדאגי, זה לא משהו אישי את חלק מהמשימה שלי."לוריאן הבחינה כעת.
הוא הסתובב ודרך ג'קאט העור שלו השתוללה חתימה, ניקולס בכתב מחובר מושלם.
"אתה חתום!"אמרה לוריאן בהפתעה עוצרת את הסיבוב שהם החלו להתהלך בו והביטה בו בכעס. איך לא ראתה את החתימה הזו על צווארו קודם? את החתימה שלה לוריאן הסתירה תחת קעקוע מסולסל של שמש מתחת לחזה. היא לא נתנה למראה האנושי שלה לרדת בגלל מותה.
"איך את יודעת שאני חתום?"שאל מבוהל, מעביר את אצבעותיו על צווארו. לוריאן העלתה את חולצתה והראתה בפניו את הקעקוע שלה, קעקוע מסולסל מלא בדיו מתוך הקעקוע השחור זהרו שתי מילים 'לוריאן לילי' הכתב היה מהיר ללא מחשבה בקושי הבינו את השם הכתוב.
"את חתומה."הוא הביט בה כלא מאמין ועצר לרגע מביט בה.
" מי החותם שלך?"שאל ישירות בטון שרמז לה שהיא חייבת לענות.
"ממון, שלך?"
"לוציפר." לוריאן קפאה, השטן בכבודו ובעצמו החתים אתו. למה השטן חושק במותה?

היא הניחה את הסכין שלה, מבינה שאין טעם להמשיך את ההגנה הזאת, אם הוא חתום הוא לא יכול למות.
"למה את לא תוקפת?" תהה, מוציא מהג'קט שלו רובה ארוך וישן, מזכיר קצת רובה ציידים.
"אין טעם לנסות להרוג אותך, חתומים לא-" זה היה מאוחר מידי, הוא ירה לעברה כדור בחזה, הדם התפשט והיא הביטה בו במבט מופתע. "חתומים לא מתים." לחשה והוא התקרב אליה.

היא תהתה איפה היא, ואז נזכרה. נשף הסיום. לוריאן נכנסה לאולם שהיה במרכז היכטה, מביטה ארצה ומנסה לא לבלוט, אבל שמלתה השחורה והמרשימה לא יכלה להשתלב בהמון הנערות. שיער הארגמן המסודר לתסרוקת יפיפה, עיני הטופז המאופרות בצורה מושלמת, אף שפתיה הלבביות הודגשו באודם עמוק כהה, היא לא יכלה שלא למשוך שומת לב.
היא התקדמה מחייכת בשלמות וג'ק ניגש לעברה, מביט בעיניה. ג'ק היה החבר הראשון שלה, הוא נישק את שפתייה, לוחש באוזנה בשקט:" את מושלמת," מעביר את ידיו על מותניה וגרר את גופה לעבר רחבת הריקודים.
שירים איטיים התנגנו ברצף, היא סובבה את זרועותיה סביב צווארו, ונישקה את פניו לאט, אודם כהה הכתים את עורו והיא חייכה במין צחוק תמים. "את סימנת אותי?" תהה מחייך בחיוך וניסה בעזרת ידו לנגב את סימן הנשיקה, היא העבירה אגודל על פניו ונישקה את שפיו בעדינות כדי לא למרוח אודם על שפתיו.
"אם יש עלי אודם, אני הורג אותך." אמר וחייך, גומות לחיו גרמו לה להבין כמה היא אהבה אותו. שיערו הבהיר, שהיה כעת מסודר לאחור. עיניו החומות שנצצו תחת האורות החולפים. "אנחנו תמיד נהיה יחד," הבינה והצמידה את מצחה לפניו.

"לוריאן!" היא התעוררה, רואה זוג עיניים כחולות מול פניה. אשלי נבהלה.
"איך התעוררת מהר כל כך?" תהה ניק, מחייך בזדוניות. משך המוות תמיד היה כפחות משנייה, שנייה של מוות, שנייה של זיכרון מחייה האנושיים.
"עוד שנייה תבין לבד." היא התרוממה במהירות, לא משקיע להוציא את הכדור מליבה. לוריאן הצמידה את גופו לקיר, היא הייתה ותיקה ממנו, היה ברור לה שניק טירון, הארי הוא לא היה יורה בה אם היה יודע מה הרגשה של לקום מחדש.
"מה את עושה?" תהה בקול חנוק היא העבירה את ידיה על חולצתו במין תהיה. "חושבת על דרך יצירתית להרוג אותך בפעם הראשונה, זאת הפעם הראשונה שלך, נכון?" היא הביטה בעיניו הירוקות, עיניים פראיות ואטומות בו זמנית. היא הצמידה ידה ללבו, הלב, המקום היותר כואב, היותר רגיש. היא חדרה לבית החזה שלו והוא החל להשתעל בדם. "לא נעים, נכון?" שאלה, בעודה מחזיקה את הלב שלו בידיה החשופות, לבו דפק בתוך ידה, לב קטן. היא מחצה אותו ועזבה את גופתו כך שנפל על גבו ולא לכלך את הפרקט.

אשלי נצמדה לצידה של לוריאן, מביטה בנער המת. " הוא מתה?" תהתה אשלי ולוריאן פשוט הביטה בה במבט מלא שמחה. "תעזרי לי לקשור אותו. " אמרה מהר לוריאן, מוציאה את הכדור מלבה בחריקת שיניים. וממהרת להוריד אותו למקלט, בתקווה שהוא לא התעורר מהר כמוה.
***
ניק היה ביער, אנה נצמדה אליו מחכה בסבלנות למשהו, ניק חיכה גם.
"הם באים," לחש ללא קול, מראה לאחותו בעזרת שלושה אצבעות שתזוז קדימה. אנה זזה ללא קול קדימה, לאט, עוברת מעץ לעץ ללא בעיה. הוא עמד כמה מטרים מהם. ניק הוציא את האקדח של אביו, יורה ישירות בראשו של הזאב הגדול והאפור. אנה קפצה במקומה ונתנה לניק מין אגרוף בכתף לאות הצלחה. "עשינו את זה ועוד בלי אבא!" אמרה אנה והביטה באיש השמנמן, הזאב נעלם ואיש שמנמן החליף אותו. אנה קפאה מביטה בניק שהיה אדיש למראה. הוא הוציא מכיסו בקבוקון בבנזין שופך את כול תכולתו על הגבר השמנמן, זורק מצית על גופתו ומחזיק את גבה של אנה, והוראה לה ללכת.

הוא התעורר מכאבים בלתי נסבלים. "לעזאזל איתך!" קילל ניק, הנערה הביטה בו, זאת הייתה הנערה בעלתי עיני הטופז. היא הוציא משהו הנראה כמו ערכת עזרה ראשונה ומחט. הוא היה קשור על הכיסא, רואה איך בית החזה שלו חשוף. "מה עשית לי?" תהה מרגיש כאב לא מוסבר, הוא חרק את שיניו בכאב לא יכול לסת, כאב שאף פעם לא חווה כמוהו.
"אתה הייתה מת יותר משלוש שעות, כבר התנדבתי לעשות לך הנשמה." התלוצצה הנערה על חשבונו, הוא כעס כל כך, הוא כעס מסיבה לא מוסברת.
"תרגע, עוד כמה רגעים זה ירגע." אמרה והתקרבה, הוא זז בתוקפנות ולא נתן לה לגעת בו.
"אל תזוז! או שאתה רוצה לקבל אינפלציה?" היא כעסה מחזיקה את כתפו בכוח לא יאמן. היא הרגיע אותו משהו במבטה, משהו בשער הארגמן המתולתל גרם לו לתהות האם היא מתה, איך יכולה לא להיות לא אנושית? בשנייה ראשונה שראה אותה הוא רק חשב עד כמה מהר היה טוב לחסל אותה, מבלי לזכור את שמה.
"את מסתדרת?" זאת הייתה הנערה בעלת השער הכחול, היא אספה את שיערה לקוקו גבוה, נותנת לשערה הגלי לרדת למורד גבה, עיניה היו מבוהלות, היא נראתה בערך בשנות העשרים לחייה. איך הן מתו בגיל צעיר כזה? ממה שיניהן מתו? תהה בלבו ומבין בהחלט על מה חיו נלקחו.
"כן, אני רק צריכה שתביאי לי תחבושת מהערכה." אמרה הנערה בעלת עיניה הטופז וסימנה לה ללכת מהר והיא הלכה כלא מבינה.
"תשים את זה בין השיניים." לחשה לעברו, שמה בין שיניו מגבת לחה. הוא ללא היסוס הקשיב לה ושתק. "רואים שאתה טירון בעניין הזה, בחיים לא הייתה מנסה להרוג חתום אחר, ההרגשה אחרי המוות היא הרגשה גרוע מהמוות עצמו." אמרה בקול רגוע. היא החלה לתפור את החור בבית החזה שלו והוא חרק את שיניו בחוזקה מכאב לא יאמן.

"זהו," אמרה והוציאה את המגבת מפיו, זורקת אותה על הרצפה, ניק היה מותש, זעה קרה עטפה את גופו, היה לו כל כך הרבה מה לומר לה. "ניק, אני מבינה שאתה כנראה חדש בעניין, אבל אתה יודע במקרה למה השטן הזמין אותי?" שאלה, והוא ניזכר בשמה, לוריאן.
"לא, " הוא ענה בנימוס, מתיישב בנוח על הכיסא, מצפה ממנה שתשחרר אותו ותיתן לו ללכת.
היא התחילה ללכת לכיוון היציאה וסגרה את האור.
"רגע! לוריאן! מה איתי?!" צעק לעברה ניק, והוא השמיע צחוק מתגלגל מהיר כזה וצעקה : "אתה השבוי שלי!"