חתומים- פרק ארבע עשרה

פרק ארבע עשרה- החלק שלה

אשלי שמעה את השיר האהוב עליה, היא הרגישה ללא פחד, היא הייתה מעל מאות מטרים מהקרקע, היא הייתה על גג ביתה של לוריאן, לוריאן לא חזרה והיא הרגישה מאוימת. משהו בטוח קרה… תהתה. היא הרגישה דמעות יורד לחייה, היא הביטה בפיסת נייר שהייתה בכיס מכנסייה. ג'ונתן. דמעות עלו על לחייה שוב. היא כל כך כעסה. היא העבירה בין שפתיה את בקבוק אלכוהולי וניפצה אותו. היא הרגישה כאב לא מוכר. היא כל כך רצתה להתכסות בין זרועותיו של ג'ונתן, היא רצתה כל כך לנשק את שפתיו ולחוש את ריח בגדיו. למה החוזה הזה אסר עליה? למה היא לא יכלה להתפנק ממגע עורו?

היא הביטה בדמותה דרך רסיסי הזכוכית, דמותה הסיטה את שומת ליבה, עין אחת הייתה כחולה כרגיל ועין שנייה הייתה אדומה כשחלק הלובן בעיניה היה שחור לחלוטין. היא העבירה את ידיה כלא מבינה על פניה ועצרה את נשימתה. "מה קורה לי?!" צעקה והרגישה כל כך אבודה היא רצתה לקפוץ מהגג, היא רצתה להתנפץ, היא הרגישה שכול חייה איבדו את משמעותיים. היא עמדה על סף הגג והרגישה שדמעות חנקו את גרונה. מה היה לי? תהתה אשלי מרגישה את קצות שיערה עפים על פניה היא החלה לרוץ קדימה, מרגישה אדרנלין שכל כך רצתה. היא הרגישה מין יד אשר דחפה את גופה לכיוון ההפוך.

"זה היה חסר טעם." אמרה לה דמות, היא הבטה בה במבט מלא שנאה.
"מי אתה בכלל שתגיד לי מה חסר טעם?!" יללה אשלי והדמות נהייתה מופתע עיניו היו שחורות לחלוטין ודמות נוספת הופיעה לצדו, עיניה היו אדומות כדם והן כאילו זהרו מתוך מסכת מלכה כועסת. הוא זרק לעברה מין מסכת עור שחורה. "דומה למורה שלה. " פלטה הדמות, פני הדמות היו מכוסות תחת מסכה שחורה ארוכה, היא לא ידעה שזה הוא, אך משמו המקועקע על חזהו הבינה במי מדובר. היא התרחקה ולא רצתה לציית לו. "לך להזדיין." קללו לעברו אשלי וזרקה את המסכה הפשוטה על הקרקע. לוק הרים אותה והצמיד אותה לפניה בכוח. המסכה התחילה להתלבש על פניה של אשלי, רק עין אחת נשארה מפניה, עין שחורה –אדומה.

"תוריד את זה ממני!" צעקה אשלי ולוק זרק לעברה סכין בצורת משולש וגלימה אדומה ארוכה.
"לוריאן בצרה, אולי תשימי את האגו שלך בצד ותבואי?" אשלי רצתה לפרוץ בבכי, אך הרגישה רצון לעשו משהו שונה, היא רק רצתה להתחיל בקריעת גרונות.
***
לוריאן הרגישה רטטת בגופה, עיניה היו עדיין אדומות, היא כאילו שקעה, שקעה מתחת לאוקיינוסים רבים כל כך. היא הרגישה מין אור הקושר אותה, היא הרגישה מין אור אפל ולא מוכר אשר מנסה להעיר אותה. היא פקחה את עיניה ולא הייתה היא שוב.
עמדו שם יותר מעשרות שדים, מולה עמדו אשר החתומים המוכרים שלה. לוק זרק לעברה מבלי להביט את המסכה שלה. היא תפסה אותה מבלי להזיז עפעף, עיניה היו ממוקדות בשד הארור, עיניה כאילו הביטו בדמות של העזאזל, בדמות שפעם הייתה חלק מחברתה. היא הצמידה את מסכת העור לפניה, היא התהדקה לפניה התחתונות והיא קשרה את שיער הארגמן שלה.

ניק שכב על הקרקע, הוא דימם ועיניו הירוקות חלפו על דמותה של לוריאן, היא התקדמה צעד אחר צעד, האדמה רעדה מתחת תקתוק העקבים שלה, היא התקדמה כאילו משהו שלט בגופה, עיניה האדומות בערו מתוך גופה ושאר החתומים היו לא פחות מאיימים. תמיד כינו אותם 'שלושת החטאים'.
לוריאן התקדמה שמלתה הירוקה-כחולה כאילו נצבעה באדום עז מצבע דמה, היא עמדה על פני ניק, ששכב ללא הכרה, הוא עצם את עיניו ולוריאן כאילו קבלה את כול כוחותיה מחדש. השדים החלו להתלחש בניהם.

"אל תרכלו מאחורי גבי כמו זקנות." החלה להגיד לוריאן, היא הלכה במין מעגל, חיוך נמתח בין שפתיה, עיניה כאילו היו מלאות באושר מכך שסוף סוף תצליח לעבוד במנוח. אשלי התחילה ללכת לכיוונה, אך לוק עצר בעדה, היא אומנם לא ראתה את פניו מבע המסכה, אך היא ידעה היטב כי כעת חיוך נפרוס על שפתיו.

לורן עמדה במקומה, כמה שדים רצו לעברה, איתם כול ההדר החל להגיע, כאילו היו הגל הבאה לשטוף את חוף.
לוריאן אפילו לא זזה ממקומה, היא הוציאה את הסכין המסולסל מחגורת רגליה הדם שנטף מידיה כיסה את להבת הסכין, להבת הסכין התארכה בכמה סנטימטרים מדמה של לוריאן, היא סובבה את הסכין על ידיה. היא חייכה בחיוך מתוק, מביטה בחן בדמותה של העזאזל, המתחבא מאחורי כמה שדים קטנים ועלובים.

"אתה מפחד?" החיוך לא ירד משפתיה, השדים עברו על פניה אך לוריאן אפילו לא השקיע להזיז את הסכין כדי לגרום להם למות, הם פשוט זזו בצור המרושלת ולוריאן בקלילות קרע את גרונם, כאילו היו חלק מארוחת הבוקר שלה.
"זה כול מה שיש לך?!" תהתה בטון מלא בוז, העזאזל העביר את מבטו לעברה במין טינה, הוא עקף את השדים שלו במיון כעס לא מוכר והתקדם לעברה.
"אל תחושי מעלי." החל להגיד, היא חייכה לעברו, רק היא ידעה על חיוכה. היא התגעגע למסכה הזאת.
דמותו של העזאזל החלה להיעלם באופן מפתיע, לוריאן הסתובבה, לא מבינה איך דמותו חוזרת לגיהינום.
"בסוף כולכם תבואו אלי!" צעק השד ולוריאן הבחינה בניק אשר ממלמל חירשת קללה עתיקה.
***
הם התרכזו במין אולם. הדבר היחיד שהפריד אותם זה מזה היה צבע גלימתם.
"אז הישיבה מתחילה, ישיבה מספר שמונה מאות עשרים ושמונה, מועצה נגד החתומים. " החל להגיד הזקן, בזקנו הייתה מפותלת צמה ארוכה מחרוזי זהב. הוא התרומם. האזור היה משותק. רק אלק וקריסטל התלחשו בניהם.
"שקט!" צעק הזקן וקריסטל השתתקה, אלק העיף מבט כועס בה והם הקשיבו בדממה להולך לבוא.
"החתום העונה לשם 'ניק ואנה', הוא המטרה של כול הציידים ושל כול יצור אפשרי, כולל אותכם קריסטל ואלק. אתם אומנם לא ציידים, אך כחלק מהמבצר שלנו אתם עונים על שם אבירי הלילה, אתם כחלק מאתנו חייבים לצוד את החתום, ילד השטן." אלק הוציא גיחוך מחוספס מגרונו וקריסטל הביטה בו בעיניה הזהובות, כולה מבולבלת. מסובבת כמה שיערות בצבע טורקיז, אשר ירדו על כתפייה.
היא התרוממה. שמלת המשי שלה גלשה על גופה. כמה חותמי ירח נשארו על כול מפרק בגופה, עד כמה לילות וכוחה יתאפס. היא החלה לצאת מהמבצר, הגלימה השחורה לא החמיאה לה, אך היא לא נתנה לה להרוס את מצב רוחה.

אלק הלך בעקבותיה מחזיק בשתי דפים. "קחי," אמר לה, נותן לה דף עם שתי תמונות, היו לו עיניים ירוקות גסות, הייתה לו לסט גסה ועצמות לחיים גסות, עיניו היו כל כך חיות, היה קשה לקריסטל להאמין שהוא מת. שיערו היה כהה כפחם ועיניו בלטו בצורה מדהימה מתוך צל שערו. קריסטל חייכה לעצמה, אני אוהבת מטרות מלאות חן. אמרה לעצמה חיוך כובש.

"כאילו חסר לנו מה לעשות, לרדוף אחרי חתומים." אמרה בלגלוג אחרי רגע ואלק תפס את מפרק ידה.
"אל תזלזלי בחתומים, אחד מהם בסוף ירצח אותנו." אמר אלק ושיחרר את מפרק ידה קולו הבהיר לה בברור שאסור לה לזלזל בחתומים. היא העיפה את הקפוצ'ון של גלימתה על פניה והלכה בעקבות הצל של אלק, הוא הבהיר לה מספיק פעמים שאינו מעניין בקשר אתה, אך היא רק הרגישה דמעות הצורבות בעיניה, חוזרת למערה שלה, עד לירח המלאה, בו תקבל את שיא כוחותיה כמכשפת ירח.

היא שמה על כתפיה קשת כבדה מעץ מגוף והלכה עם שמלתה ביער.
"כמה זמן לקח לך לבוא לכאן?" עיניה של קריסטל הביטו בדמותו של לוק, הוא נראה עצבני.
"משהו מת, למה אתה בבית שלי?" אמרה קריסטל מביטה בלוק שהוריד את המסכה מפניו. פלג גופו העליון היה חשוף והוא חייך לעבר קריסטל חיוך רחב.
" אני צריך שתעזרי לי." אמר לעברה לוק, מאחוריו היו כמה חתומים אחרים, קריסטל הכירה אותם. הם היו שלושת החטאים. הנערה בעלת השיער הארגמן חייכה בחיוך ארסי לעברה, קריסטל אף פעם לא סבלה אותה. מבטיהם נצלבו, לוריאן הרימה גבה במבט כועס והיא חיבקה דמות גדולה ושרירית מאחוריה. הייתה שם דמות חדשה, נערה בעלת עין אדומה ושחורה.
"יש לכם כאן חתום יוצא דופן," לחשה קריסטל ומשכה את הנערה לעברה היא בלעה את רוקה מפחד וקריסטל לא הבינה למה פחדה ממנה.

"אף פעם לא ראיתי עיניים כאלה," אמרה קריסטל מושכת את המסכה מפניה. היא בלעה את רוקה. העין השנייה הייתה כחולה ככה בעוד עין אחת הייתה חצי שחורה חצי אדומה. היא התנתקה מהנערה והביטה בלוק. לוק הנהן מהר וגרר אותה בזרועותיה.
"זה לא הזמן להתפעל, יש לנו משהו על סף מוות. כדי לך לתפל בו, כי אם הוא יאבד את ההכרה השטן ישתלט על הגוף שלו." קריסטל הביטה בנער, אותו נער בעל עיניים ירוקות פראיות. היא לא ידעה מה עליה לעשות.