חתומים-פרק אחד עשרה

פרק אחד עשרה- תאומי נפש

לוריאן
לוריאן התרחקה מניק, מעבירה את ידיה על שפתיה בבושה. ניק הביט במבטו האטום בממון, הוא חידד את מבטו הזועם, מתקרב לעבר ניק, הוא ידע את סודו.
"מהרגע שחתמת על החוזה ידעת שהצינוק של השטן הוא בעצם אתה, נכון?" שאל ממון בטון ארסי, ניק השפיל את מבטו. עיניו הביטו בלוריאן והוא קפא.
"לא רצית שהם יגלו את זה?" המשיך ממון והתקרב, עיניו פגשו בעיניו של ניק, הוא עצר. ידו של ממון עבר על שרירי בטנו וקעקוע מחוספס הופיע באופן מידי. הקעקוע היה כמה משולשים מחוברים, כאשר כמה אותיות מחברות בניהם. לוריאן קפאה. "אני נולדתי כצינוק, אבא שלי היה השטן." הודה ניק וליבה של לוריאן קפא.
"הדם שלך היה דרוש כדי להעיר אותו." הוסיף ממון בלחש מלא בטינה.
אשלי
היא לא רצתה להישאר בבית של לוריאן יותר, היא לקחה כמה מבגדיה ודחפה אותם לתיק בד הפשוט שנח לציד הקיר. היא טרקה את הדלת החלה ללכת לכיוון המקום המוכר, המקום האהוב והמוכר הרחובות בשכונות העוני.
"אשלי!" בוני יצאה מאחת הסמטאות וחיבקה את אשלי חזק.
"איפה היית?! דאגתי כל כך!" אמרה בוני, היא המשיכה את חיבוקה ולרגע קול מוכר קטע את מחשבותיהן. "אשלי?" הן הסתובבו ואשלי כמעט קיבלה התקף לב. ג'ונתן עמד מולה, הוא נראה בדיוק אותו דבר, עיניו החומות, שיערו הבהיר. בדיוק אותו דבר. אשלי נשכה את שפתה התחתונה, רואה שג'ונתן אפילו לא מתקרב לעברה להגיד שלום.
"לא ראיתי אותך שבעות." אמר, עיניה הכחולות של אשלי נהיו אפלות יותר, כאב לה שהיא לא יכלה פשוט שוב ונשק אותו כמו מקודם, בלי דאגות. הוא תמיד היה מסומם ושחכך את שמו לפעמים. אבל עד לפני חצי שנה, שפגש את אשלי, מאז הכול השתנה.
"אני לא יכולה להישאר הרבה." בוני כבר הלכה, היא ידעה שהשיחה הזאת לא עניינה, היא נישקה את לחיה של אשלי והמשיכה לצעוד בחצאית מיני שלה, מנסה למצוא את הדרך שלה לפנימייה.
"מה קורה אש? את נעלמת לי, כשאני הכי צריך אותך ועכשיו את רוצה לברוח ממני? " ג'ונתן סגר עליה, הוא התקרב לעברה והיא רק זזה אחורנית.
"ג'ונתן, זה לא קשור אלייך." החלה להגיד אשלי, היא הרגישה איך דמעות חמקו מעיניה. ג'ונתן התקרב, ניגב את דמעותיה בידו ונישק את שפתיה בעדינות, אשלי התנתקה ממנו מיד, חוק מספר שתיים, בלי מערכת זוגית.
"אני לא יכולה להיות איתך." אמרה ישירות, קולה היה אטום, קר, היא הביטה בעיניו החומות שדהו.
"מה קרה לך פתאום?" אמר ג'ונתן מחזיק את ידה והיא החליקה אותה ממנו.
"בבקשה תפסיק, אתה הופך את זה לקשה מה שזה!" צעקה עליו אשלי וחיבקה את גופה. ג'ונתן הביט בה במבט מלא בלבול וכאב.
"אש, את לא מבינה מה את עושה, אני אוהב אותך, את האדם היחידי שיש לי. מה קרה לך? אני חיפשתי אותך בכול מקום!" אשלי נשברה. ג'ונתן הגיע מבית טוב, משפחה עשירה. חיים דבש. הוא תמיד התלונן על החיים הקרים והקודרים בביתו ולעיטים קרובות ברח. ג'ונתן היה האדם הראשון שאשלי שדדה, וגם הוא היה הראשון שתפס אותה. מאז הם היו ביחד חצי שנה. הם שינו אחד את השני, אהבו ושינו.
"אנחנו שונים מידי." שיקרה אשלי, לא יכולה להביט בעיניו החומות שהחלו לצרוב, היא כבר בכתה, היא לא יכלה לעצור את הדמעות שהיו בעיניה.
להביט בג'ונתן היה מכה מתחת לחגורה, הוא היה האדם היחיד שבאמת כאב לה לאזוב, את חייה הקודמים היא לא אהבה אבל הוא היה היתרון היחיד מזה.
"אבל-" החל להגיד ג'ונתן ולרגע יד גסה הסתובבה סביב אשלי, אשלי הביטה במבט מפוחד בדמות החשוכה שחיבקה את כתפייה.
"אשלי, הכול בסדר?" אשלי קפאה, הדמעות הפסיקו לזלוג מעיניה והיא הביטה בעיניים שחורות עמוקות שכעת קיבלו גוון אפור מאור הירח.
"אשלי מי זה?" ג'ונתן התנתק ממנה והחל להציג את מבטו המבולבל, הוא מצמץ במין ספק ואז הכול נהיה לו ברור.
"אני חבר שלה, " ענה הנער ואשלי הסיטה את גופה ממנו, כאילו הייתה נגד הרעיון.
"את רצינית איתי? התחלת לצאת עם משהו שיש לו יותר שרירים משכל?!" צעק ג'ונתן וזרק את התיק הכבד מגבו. "חבל שניסיתי לחפש אותך." ירה בכעס בלתי ניפס, אשלי הרגישה דמעות הרצות על מורד פניה, נותנת לג'ונתן ללכת.

"מה אתה עושה?!" צעקה אשלי והדמעות חנקו אותה. מתיקו של ג'ונתן יצאו אלפי תמונות של אשלי, מחייכת ויפה כל כך. 'נעלמה- כול המוצא יקבל פרס הולם, אנא צרו קשר.' הדמעות חנקו אותה, היא אהבה אותו יותר מכול מי שאהבה בחייה, הוא היה הדבר היחידי שהחזיק אותה כחתומה. היא כל כך התגעגע אליו. "עוזר לך להציל את החוזה שלך!" ענה הנער, הוא הפנה את מבטו לתיקו של ג'ונתן והוציא גיחוך.
"איזה רומנטיקן, הוא חיפש אחריך." פלט בזלזול הנער, הוא העיף כמה שיערות מפניו והתיישב על פח אשפה מעשן ומביט באשלי.
"מי אתה בכלל?! אני לא ביקשתי ממך עזרה!" היא הרגישה כאב, היא כל כך אהבה אתו.
"תאמיני לי אני מבין מה זה. כשאני התחלתי כחתום, היית צריך לקורע עם הארוסה שלי, האישה היחידה שאהבתי. הייתי צריך אחר כך להרוג אותה, כי מכרה את נשמתה לממון תמורת אהבתי, לעולם לא תחשבי שמי שאהבת תמיד שיקר עלייך. אף פעם לא חשבתי שהתאהבתי בה כי ממון דרש מקופידון להשליך עלי חץ ארור." הוא סיים, אשלי תהתה אם הוא שיקר לה, טון דבריו היה כל כך כנה. הדמעות של אשלי המשיכו לרדת על פניה, אך היא לא רצתה לכעוס עליו.
"אני אשלי," אמרה אשלי והתיישבה על הקרקע, אוספת את המודעות מהרצפה.
"אני לוקאס, לוק." אמר וחייך לעברה חיוך קצר. הוא החלה להוביל אותה חזרה לביתה של לוריאן, בשתיקה מביכה שלא הסתיימה.
***
ניק
היא ישבה על מיטתה, ממון הלך וניק נישאר איתה. "אתה ידעת כול הזמן?" שאלה אותו, לא יכולה להביט בעיניו.
"לא, אני רק יודע שאת חשובה לי." אמר ניק, הוא הביט בעיני הטופז של לוריאן מנסה לגעת בידה, אך היא הזיזה אותה והתרוממה, ניק קם גם, מסובב את שיערה בידו ומקרב את פניה לחזה שלו. לוריאן התנגדה בהתחלה, אך כעבור כמה דקות נרגע. "אני שונאת אותך," לחשה על החזה שלו והוא נישק את ראשה.
"מה אתה עושה?" לחשה לוריאן מביטה בעיניו הירוקות של ניק, הוא עטף את פניה בידיו ונישק אותה, משחק בשפתיה ומקרב אותה עליו. היא התנתקה ממנו, נזכרת שאסור לה להתקרב אליו. "לא התכוונתי." שיקר ניק, הוא התכוון אפילו ליותר. הוא רצה לקחת אותה אליו, שהיא תהיה שייכת לו, משהו בתוכו היה צריך אותה, הוא היה צריך יותר משפתייה, הוא היה צריך את כול כולה. ניק סובב את מבטו, הוא ידע שאם הוא רק יתקרב לעבר לוריאן, וטיפת דמה תיגע בשפתיו זאת תהיה הפעם הראשונה שלוציפר יפתח את המנעולים ליציאה לחופשי. ניק הלך אחורנית נושך את שפתו התחתונה.
העתיד שלו היה קבוע מראש, כול חיו היו קבועים מראש. הוא לא ידע מה הרגיש כלפי לוריאן, הוא לא הכיר אותה, אבל הוא לא יכול היה לחשוב על חיו בלידה. לרגע כאב חד תפס אתו, הוא נפל ארצה. לוריאן, התקרבה מביטה בניק הנלחם עם עצמו.
"מה קרה?!" שאלה אותו בפחד, ניק פתח מעט את עיניו, הן היו אדומות כדם. על בטנו החשופה החל להסתלסל קעקוע חותם השטן. הוא התקפל מכאבים, מרגיש איך כמה מילים הדהדו בתוך גופו. היא שלי, היא שלי. הוא נתן לקול הפנימי לצאת החוצה. עיניו נפתחו ושקט שרר.
הוא התרומם, עיניו היו אדומות.
"את שלי," לחש ניק כשלוריאן הייתה קרובה עליו. הוא העביר את ידיו בשערה והיא נלחמה בו.
"אל תיגע בי!" צעקו לעברו, מכה את ידיו. "ניק, מה עובר עלייך?!" צעקה לוריאן מתנתקת מאחיזתו.
"ניק מזמן לא כאן."