חשופה- פרק שלישי

זה שוב השקט הזה, המופר רק על ידי רחש העפרונות, הנעים במהירות כדי להנציח את גופי העירום על הנייר. כל אחד מהם רואה אותי מזווית שונה, ועל כן אני כבר יודעת מניסיוני כמה שונה איראה בכל רישום ורישום.
וישנה ענת, הרואה אותי מזווית אחרת לגמרי מכל יתר הציירים בחדר.
הבטתי אליה מבט קצר וחד, בטרם אתיישב עם גבי אליה. הבטתי, ושם נלכדו מבטינו לכמה שניות ארוכות. ניסיתי לחמוק, אך היא לכדה אותי ולא נתנה לי לברוח. מבטה מאשים ויורה אש ותמרות עשן. ואני השפלתי את מבטי אשמה וסובבתי את גבי.
עכשיו אני מטרה לחיציה, ובהחלט מרגישה איך הם נורים אליי וננעצים עמוק בבשרי. בטח היא תהפוך את הרישום הזה על פיו, ותעשה אותי למכשפה רעת לב ובעלת קרניים.
מה אני הולכת לעשות בזמן הקרוב? איך אוכל להתמודד עם המבטים הנוקבים שלה? ומה אם היא תחליט לעמת אותי עם אירועי העבר?
אני הולכת ומאבדת את הריכוז, ונדמה לי שעוד רגע אתחיל לזוז ולהרוס בכך הרבה רישומים. כל הביטחון העצמי הולך ונעלם. פתאום העירום חושף אותי לחלוטין, והופך לעירום פנימי לגמרי. זה לא הגב העליון והתחתון, ולא הישבן שלי והברכיים המקופלות מעט, שמוצגים לפניהם. אלא זו מערכת בשר עם כלי דם העוברים בתנועה מתמדת. אף פעם לפני כן לא הרגשתי חשופה כל כך.
* * * * * * * *
איך היא מעיזה? מאיפה החוצפה הזאת להופיע לי לפתע פתאום במקדש הפרטי שלי, וללכלך אותו עם היופי הזה שלה שכמעט הספקתי לשכוח?
היא קמה ממקומה ולא מעיזה להסתכל אליי, היא עוד לא הפנימה כנראה שעכשיו היא במגרש שלי, והפעם, היא לא תעזוב לפני שאני אקבל כמה תשובות לשאלות מהותיות ביותר.
פנינה ניגשת עם גיטרה אקוסטית, ובונה אותה כך שהיא ניצבת עם הפנים אלינו, הכיסא לפניה ורגל אחת מונחת עליו. הגיטרה מונחת בידיה ונתמכת בברך המכופפת על הכסא .
אני סוקרת את העירום שלה, מבוהן רגל שמאל ועד האונה הימנית במוח. מתבוננת בו וכמהה, ומתחשק לי לעשות משהו אחר. עיניה שוב ושוב מתחמקות ממבטי שמנסה ללכוד אותן, והיא נראית לי חסרת ריכוז. אני מתחילה לרשום במהירות, ונותנת דגש הפעם לברך המכופפת . שדיה נתלים להם כמו צמד ענבלים מרשימים בעיצובם. אני מציירת אותם והמגע רך ונמרח. היד מתלבטת, או שמא הלב הוא זה שאיננו בטוח איזה נופך לתת לרישום הזה. צד אחד בתוכי דוחף אותי לכער אותה בכוונה. לרשום בגסות מוקצנת, ולתת פורקן לתסכול שהיא הכניסה לי אל החדר הזה בלי שום הכנה מוקדמת. צד אחר הולך שבי אחר האמת, והאמת היא שמירי יושבת אצלי מבוססת היטב בתוך חדרי הלב.
היא זזה פתאום.
משנה לגמרי את תנוחת היד ומכעיסה את כל האנשים סביבי.
פנינה ניגשת ומנסה לברר מדוע זזה. מירי מתנצלת ומוחה דמעה בולטת מעיניה בגב כף היד. היא שבה אל התנוחה המדויקת, אבל נראית מפוזרת לגמרי וחסרת יציבות.

"טוב, אנחנו ניקח רבע שעה הפסקה עכשיו, וכשנחזור לעבוד זה כבר יהיה עבודה בצבעים על בד".
היא עוטה על עצמה בד רחב ומתכסה בו.
אני קמה ממקומי לעשות קצת סדר בניירות ולחלץ עצמות, ונגשת להכין לעצמי ספל קפה בפינת המטבחון. פנינה כבר שם, מכינה לדוגמנית שלה משהו חם לשתות.
"תעשי לי טובה ענת, תביאי בבקשה את ספל התה הזה למירי, הדוגמנית שלנו. הנה, הכנתי לה גם פרוסת עוגת-גבינה על צלחת. ו…את יודעת מה? תשאלי אותה ככה בדיסקרטיות אם הכול אצלה בסדר, טוב? היא נראית לי קצת במצוקה. הנה, קחי!"
ידיי נשלחות מעצמן ונוטלות מפנינה את הספל ואת הצלחת, ורגליי אינן שומעות לקולו הפוקד של ליבי, המצווה עליהן לעצור.
* * * * * * * *
אני ישובה ישיבה מזרחית על גבי הרצפה המחוממת, אוחזת היטב בשולי הבד. מסתכלת בתנועה הזורמת בחלל הכיתה, אבל אינני באמת שם. מבטי ממוקד בנקודה שולית ברצפה , והמחשבות נודדות אל דירה שכורה בלב העיר, בלילה סתווי לפני חמש שנים.
ענת, אפופה בתחושת עונג, מרחפת לה בריקוד בתוך הסלון. היא מנסה להקים אותי לריקוד משותף איתה, אבל לי אין מצב רוח לחגיגות.
הלילה, ולמרבה הצער זה יצא דווקא ביום הולדתה, הבנתי בביטחון מלא מבחינתי- לאיזה כיוון הולכת מערכת היחסים שלנו.
בארוחה המשותפת במסעדה העמדתי פנים וזייפתי השתתפות מלאה באושרה. לא נתתי לה ולו לרגע, להרגיש את מה שעובר עליי. בתוך תוכי רתחתי, אבל שמתי קיר יצוק היטב סביב ליבי כדי לשחק אותה שמחה ועליזה.
הדיסק שלצליליו היא רוקדת מקפיץ במיוחד, וקשה מאוד לעמוד בפיתוי ולא להזיז את האגן. ככה היא מצליחה פתאום למשוך אותי מן הספה, ולהצמיד אותי אל גופה, ושתינו רוקדות קצבי-קצבי אבל מתואם ורומנטי. ענת לוקחת עוד לגימה מתוך הבקבוק, מניחה אותו הצידה ואוחזת אותי בשתי זרועותיה, ומהדקת את החיבוק ואת שפתיה אל שפתיי. הנשיקה הארוטית שלה מאלצת אותי לשתף איתה פעולה. אני רוצה לפרוק את התסכול ולהגיד לה את האמת, אני מנסה להדוף אותה מעליי, אבל היא מחרמנת אותי קשות כשידה כבר מטיילת לה אל בין רגליי, ומצליחה להתגנב אל תוך הרווח, שבין המכנס והבטן התחתונה.

אני מרימה את מבטי, והנה היא ניצבת ממש מעליי אוחזת בידיה ספל תה וצלחת עם פרוסת עוגה.
אני מסתכלת אליה בהפתעה מוחלטת. מרוב שהייתי שקועה במחשבות לא הבחנתי בה מתקרבת אליי, וכך היא תפסה אותי בלתי מוכנה. לאחר מספר שניות של מבוכה הדדית היא פותחת את פיה.
____________________________________________________________