חשופה- פרק רביעי

"זה מהמורה. היא…אה, היא…שולחת לך".

מפגרת אחת. סתומה. מגיע לך להינטש שוב.
חמש שנים שהיא לא מראה סימן חיים, לא מרימה טלפון אחד אפילו. רק: "אני חיה והכול בסדר", זה כל מה שביקשתי לי. כבר מזמן וויתרתי על ה"סליחה" ממנה. חמש שנים, וכל מה שאני מסוגלת להגיד לה זה: "המורה שולחת לך את זה…"
לוזרית.
* * * * * * * *
אני שולחת את היד בהיסוס ולוקחת ממנה את הספל.
אני לא מוצאת מילים להגיד לה, אז "תודה רבה" רשמי כזה יוצא לי. ופתאום כשאני לוקחת את הצלחת מידה השנייה, אני שוכחת שהיד שנשלחת אליה אחזה בכיסוי עד עכשיו. והוא נשמט למטה וחושף את חצי מגופי.
ידי האחת אוחזת בספל תה, וידי השנייה אוחזת בצלחת עם עוגה, ולפחות אחד משדיי ויתר בטני וחלק לא מבוטל מאזור המפשעה גלוי לעיניה. אני נשארת כך כמה שניות מביכות, עד שהיא מתכופפת אליי ובמקום לקחת לרגע משהו מידיי, היא בוחרת להרים את שולי הבד ולכסות אותי בעצמה. היא מחייכת רק לשנייה קצרצרה אחת, ושבה מייד להרצין. אבל בשבילי השנייה הזו מספיקה. כל הגוף שלי באותו רגע כאילו נהייה קשקשים-קשקשים. אנחנו מביטות עוד רגע ארוך אחת אל השנייה, רוצות לומר זו לזו אלפי מילים בצרורות ארוכים, אך שותקות אלפי שתיקות ברצף מתמשך.
היא מתרוממת ונעמדת שוב מעליי, ואז ללא שהות נוספת היא מסתובבת והולכת אל פינת המטבחון.

אל הבימה הקטנה מוכנסת מיטת נוער מעץ.
שני גברים מבין הציירים בכיתה מניחים אותה ממש במרכז, בדיוק על פי ההוראות המדויקות של פנינה. על המיטה נפרסת סמיכת פוך גדולה, אותה היא דואגת לבלגן כך שזה יראה טבעי! ושתי כריות פוך מצופות מונחות על השמיכה.
"בואי, מירי מותק. נסדר אותך בשכיבה בתנוחה מעניינת לקראת התרגיל העיקרי".

בשעה שאני שרועה על המיטה, גופי נמצא על גבי חלק מן השמיכה,נותנת לה להניח אותי על פי ראות עיניה, אני מתבוננת אל ענת העסוקה בלהכין את הבד הלבן על כן הציור.
* * * * * * * *
בן-יהודה, 15 .
לילה סתווי לפני חמש שנים.

סינדי לאופר מקפיצה אותי בסלון, girls just want to have fun ואני באמת רק רוצה קצת פאן. עם הבקבוק ביד והאגן שלא מפסיק לזוז, מבקשת לחגוג את הדקות האחרונות של יום הולדתי, בטרם אהיה בת-23 ויום.
מוקדם יותר באותו הערב, אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אותה מעולם בעבר. ההערות הציניות מצד אימי לא הצליחו לקלקל לה את השמחה. השתיקה המלאכותית של אבא והמבטים שלו אליה, לא עצרו את שטף הדיבור ואת פרצי הצחוק הספונטניים שלה. הם הבטיחו לי שניהם שיחזיקו מעמד וינסו להיות תרבותיים ככל שניתן. הם הבטיחו שאת הערב המיוחד שלי-הם לא יקלקלו עם ההתנהגות החשוכה שלהם. אז הבטיחו, so fucking what? …
נכון. היו כמה רגעים שהמבט שלה זעק: "את רואה? אני נורא משתדלת, באמת. אבל כמה? כמה אפשר לספוג?" ואני מצידי השבתי לה מבט מתחנן ומרגיע של-יהיה בסדר, רק עוד קצת.
באותו ערב, במהלך הארוחה החגיגית, אני מקבלת החלטה משמעותית ביותר בכל הנוגע אלינו. אני בוחרת לחיות את חיי עם בת זוגתי, אהבת חיי הגדולה. אני מגניבה לעברה מבט מאוהב לחלוטין, ושפתיי לוחשות אליה בלי קול: "אני רוצה אותך".
אני מצליחה סוף-סוף להקים אותה מהספה ולגרום לה לזוז קצת, לוקחת שלוק ארוך מתוך הבקבוק ומניחה אותו בצד. היא עוד מנסה להפסיק אותי, נלחמת כמעט בזרועותיי, אבל אז באה נשיקה שמחברת אותנו בגוף ובנפש. אני מדביקה אותה אל הקיר תוך כדי הנשיקה, וידי כבר חודרת מבעד לתחתונים שלה וחשה היטב איך הם רטובים וחמימים. היא אוחזת את לחיי בשתי ידיה ומרביצה לי עוד נשיקה, בה הלשון אינה יודעת שובה. העניינים מתחממים והשיר ברקע מתחלף, וכבר חולצתה המשובצת נזרקת אחורה והחזייה פשוט מורמת, חושפת לפניי שדיים מגורים שפטמותיהם זקורות כהוגן. אני מרימה את זרועותיי ומאפשרת לה להסיר ממני את חולצתי שלי, וידיי מסירות בעצמן את אבזם החזייה. היא ממהרת לטעום את פטמותיי ולנגוס בהן, ומחרמנת אותי בממדים שכבר קשה לי להתאפק. אני מתחילה לדחוק אותה אל חדר השינה, פותחת את רוכסן מכנסיה תוך כדי תזוזתה אחורה, וכשהיא כבר נמצאת על גבה על המיטה, אני חולצת בקושי את מגפיה אחת-אחת. המכנסיים מועפים ואני גוערת מעליה, היא נותרה כעת בתחתוניה בלבד(אם לא מונים את הגרביים)ואני מצמידה את גופי אל גופה. אני מלקקת את צווארה. הלשון עוברת בחושניות בלקלוקים גדולים לאורכו, כשהיא משתפת פעולה איתי ומרימה אותו גבוה. היא נאנחת בעינוג, ואז ידיה פותחות את כפתורי המכנסיים שלי ומתחילות להסיר אותם. אני מסייעת לה בחולצי את נעליי, ובהרימי את ישבני ואת שתי רגליי גבוה, כך שיהיה באפשרותה להשיל מכנס-מכנס. אנחנו מתגלגלות על המיטה הלוך וחזור, פעם אני מעליה ופעם היא מעליי, עד שבאחת הפעמים כשגופי רוכן מעליה אני לוחשת לה: "יש לי הפתעה, תעצמי את העיניים!" היא דווקא פוקחת אותן מופתעת, ואני סוגרת אותן עם אצבעותיי. "תישארי ככה!"
אני יורדת ממנה ומן המיטה, וניגשת בהתרגשות עצומה אל ארון הקיר. ליבי הולם במהירות שיא. אני פותחת את דלתות הארון, ותוחבת את ידי אל מתחת לערימת חפצים שנמצאת על המדף האמצעי. "חשבתי שדווקא את זאת שחוגגת יומולדת", היא אומרת לי בחצי צחוק. אני שבה אליה וההפתעה מוסתרת בתוך בד מגולגל. "זאת הפתעה לרגל ביסוס מערכת היחסים שלנו", אני לוחשת ישר אל תוך אוזנה, והשפתיים מתחברות אל שפתיה. "מה זה? נו, גלי לי כבר…" אך בתגובה אני שולפת אותו מתוך הבד, ומעבירה אותו בחושניות איטית ובליטוף על פניה. הוא משרך את דרכו על פני אפה ומסביב לעיניה מטפס אל מצחה, ויורד וחולף על שפתיה. היא מלקקת אותו בלשונה, ואני מותחת מעט את שפתיה ומגלישה את האיבר הזקור שבידיי, אל תוך פיה. ידי האחת אוחזת בו וממשיכה להחדיר אותו אל פיה בתנועות רכות, מחדירה ומוציאה חליפות. ידי השנייה מותחת את גומי תחתוניה בתנועות מתואמות, היא מרימה את ישבנה ועוזרת לי להסיר אותם. אני נשכבת כשפניי סמוכות אל מפשעתה, מניחה לרגע את האיבר הנחשק בצד וידיי מפשקות את רגליה. היא מנסה להתרומם לרגע ולומר לי משהו, אך אני משתיקה אותה והודפת את גופה לשכיבה. אצבעותיי נוגעות בכוס הרטוב שלה. אני שואפת את ריחה המגורה והמגרה עמוק אל תוכי, וכבר היא מתחילה לנוע בחוסר מנוחה ולהיאנח. אני קרבה אליה ולשוני נשלחת ומלקקת בתנועות קצביות את הקרום הלוהט, הנוזלים שלה מבעבעים ותנודותיה גועשות והיא נושמת נשימות כבדות ועמוקות, ומיבבת ונאנקת, וחורקת שיניים ואצבעות ידיה חורצות בבלוריתי. שפתיי יונקות את הבלוטה הנפוחה, ואני שומעת אותה עוצרת את נשימתה ככל שהדגדגן נשאב. שואבת ומשחררת, שואבת ומשחררת, ומירי מיללת וצעקותיה מתגברות. ואז, אני נוטלת את האיבר הזקור, כשאני אוחזת בשורשו, וממששת עם הכיפה את הדגדגן בזהירות ובהתרגשות רבה. אני מתרוממת אליה ומנשקת אותה נשיקה בשרנית עם מלוא הלשון. "מירי שלי, יפה, אני הולכת לזיין אותך על אמת בפעם הראשונה. את מוכנה לזה?" היא לוחשת לי בקול מתחנן: "כן, יותר מתמיד!" ובתגובה, יד ימין שלי מחדירה אותו אל תוך החריץ הרטוב, הלוהט והחלקלק. היא מפשקת את רגליה עוד, ומרימה אותן ועוזרת לי להחדיר אותו יותר בקלות. בתחילה אני מחדירה חלק קטן, שולפת ומחדירה יותר עמוק ומגבירה את הקצב. אני מזיינת אותה וכולי רטובה לגמרי, נאנחת יחד איתה ואוהבת אותה וחושקת בה, יותר מאי פעם. "עוד, ענת,כן. עוד, עוד. תזייני אותי חזק. תזייני אותי עמוק. תחדירי אותו, אני רוצה אותך בתוכי…"

"ענת! ענת, מה קורה לך היום? למה עוד לא התחלת לצייר כלום?"
אני נושכת את שפתיי ואינני מסוגלת להביט אל פנינה. הדמעות זולגות מעיניי ללא הרף, ואני ממהרת להליטן בשתי ידיי. מה שנכון נכון! הבד שלפניי עודו לבן לחלוטין. אף לא כתם צבע אחד.
וממולי, זו מירי השרועה עירומה על גבי מיטת הנוער, מביטה ישירות אליי.
__________________________________________________________