חשופה- פרק ראשון

משהו מציק לי, ולא ברור לי מה ולמה.
אני משלימה את החנייה בנסיעה זהירה לאחור ומחכה להרגיש את מפגש הגלגלים עם המעקה. המנוע כבה ואני מקדישה עוד רגע להתבוננות במראה העליונה, מסיטה קווצת שיערות הצידה ומסתכלת אל עצמי פנימה. "מה את דואגת? מה צריך להיות שונה הפעם משאר הפעמים? את הרי מהממת". עצם זה שזו פעם ראשונה במקום הזה, ועצם העובדה שאלה לא אותם האנשים אליהם התרגלתי, לא באמת אמורה לשנות. הרי גם הכיתה הקבועה הייתה פעם זרה לי, וגם אצלם הייתה לי הפעם הראשונה. ומלבד זאת הרי גם ככה אני מחליפה בכל מיני מקומות, ובכל פעם כזו עליי להתמודד מחדש עם החששות.
ובכל זאת-היום התחושה היא אחרת
כשקול הצפצוף הכפול של הנעילה האוטומטית מהדהד מאחוריי, אני מתקדמת בתוך חצר המכללה ומחפשת את בניין המגמה לאמנות .
* * * * *
"היא התיישבה גם היא וליטפה את פניו ואמרה: זה בסדר, אני מבינה, נסחפנו קצת, והם ישבו כך, זה מול זו, ישיבה מזרחית, והוא ראה איך בטנה מתקפלת מעל…" קשה לי להפסיק את הקריאה. אני מסמנת את העמוד בו נעצרתי סקרנית, ומכניסה את ספרה של יעל הדיה, 'תאונות', אל תוך התיק. שתי לגימות אחרונות מתה התפוחים מותירות מתיקות חמימה בגרוני, בשעה שאני יורדת במדרגות הקומה העליונה של הקפיטריה, ושמה פעמיי אל כיתת הציור.
רוב האנשים כבר מאורגנים לתחילת השיעור, מי פחות ומי יותר, כשאני רק ניצבת מול כן הציור ומחפשת את הזווית הנוחה לי ביותר אל מול הבימה הנמוכה, עליה יתייצב מודל הרישום להיום. "הכול בסדר?" נשמע קולה הרך של פנינה מאחורי גבי, בשעה שידה מונחת על כתפי הימנית.
"כן. סליחה על האיחור, הייתי שקועה בקריאה ולא שמתי לב לשעה". "טוב, כי עוד מעט אני ארצה להתחיל". כשפנינה עוברת ממני הלאה ומברכת לשלום תלמידים נוספים, אני מהדקת את בלוק הציור אל הכן בעזרת תופסני הברזל, ולאחר מכן מתחילה להכין את החומרים עימם אעבוד.
* * * * *
כשנכנסנו, פנינה ואני, לאחר שהציגה את עצמה והבטיחה לי, שהכיתה שלה היא מכניסת אורחים ומקצועית למדי, היה חדר ההלבשה הקטנטן קפוא. היא התנצלה מייד והבטיחה לי שבתוך זמן קצר המקום יתחמם די הצורך. "אל תדאגי מותק, הכיתה עצמה מוסקת בהסקה מרכזית וחם ונעים בפנים. את כבר תרגישי", הוסיפה בטרם תשאיר אותי לבדי להתכונן.
עכשיו אני יושבת מוכנה, מחליקה את כף ידי על אחת מרגליי לוודא שהיא מגולחת כמו שצריך. עטיתי עליי את הבד האדום, אותו הניחה פנינה עבורי על הקולב, והוא מכסה היטב את כל גופי. התחושה המשונה שוב ושוב מנקרת בי, ועדיין איני מוצאת לה כל הסבר הגיוני.
שלוש דפיקות נשמעות היטב על הדלת, ומשיבות אותי מייד בחזרה אל המציאות של כאן ועכשיו, לאחר שנדמה כי שקעתי בהרהורים מרחיקי לכת בתוך עצמי. "מירי, את מוכנה? עטפת את עצמך בבד שהשארתי על הקולב משמאל?" "כן, את יכולה להיכנס, זה בסדר". ברגע שהיא פותחת מעט את הדלת מחלחל פנימה חום נעים מן ההסקה המרכזית. היא מחייכת אלי מבעד משקפיה ומזמינה אותי להיכנס בעקבותיה אל הכיתה.
אני יושבת על כיסא עץ גבה רגליים, כזה הנמצא בדרך כלל בסמוך לדלפק הברמן, והבד הרחב עודו מכסה את גופי. פנינה מכוונת עליי את אלומות האור של שני פנסים המחוברים אל הקיר, משני צידי הבימה. לאחר שמצאה את מינוני האור הנכונים, היא מתעסקת בכיוונה של מנורה נוספת הניצבת למטה, ואשר אמורה להאיר חלקים במרכז גופי. אני מתבוננת בכלליות על התלמידים והתלמידות הנמצאים מול כני הציור שלהם, ותוהה עם עצמי-כיצד יראה אותי כל אחד מהם.
"רבותיי, אם כולכם מוכנים-אני מעוניינת להתחיל את השיעור בעוד מספר רגעים. אנחנו מתחילים כהרגלינו ברישומים מהירים, רצוי בעפרונות רישום למי שיש,אז נא להכין קודם כל ערימה של ניירות רישום שיהיו מוכנים להחלפה מיידית. למי שמעוניין בדפים-אני אחלק לכם".
אני מסירה את הבד האדום מגופי ונותרת עירומה לחלוטין.
הרגע הזה הוא תמיד הקשה ביותר, אפילו בכיתת האמנים בפרישמן בה אני רגילה לעבוד.
אני לוקחת נשימה עמוקה ועוצמת את עיניי לשתי שניות ארוכות, בכדי להיכנס אל מצב של ריכוז מוחלט. ברגע שאני מוכנה, מכוונת אותי פנינה למצב אותו היא מעוניינת בתור התחלה, תוך שהיא מתרחקת לאחור ומתבוננת, מקמטת את פניה בחשיבה, שבה ומזיזה לי את רגל שמאל מעט קדימה ומסיטה את קצוות שיערי הארוך הצידה, ושוב הולכת אחורה ומתבוננת.
* * * * *
"והיה לה תחת קצת מוזר,שטוח, כמעט בלתי נראה, וכשעמדה ניסתה תמיד להבליט אותו, משעינה את כפות ידיה על מותניה ומטה את גבה לאחור".
המשפט הזה שנמצא הרחק בין דפי הספר, המתאר את מהלך חיזורו של יונתן אחר נירה, שב וחוזר אליי ומעלה חיוך על פניי, בשעה שאני בוררת את שפופרות צבעי האקרילי עימן ארצה לעבוד על הבד. ככה זה, תמיד כשספר מוצא חן בעיניי, אני נשאבת אליו כליל וחיה אותו במשך עשרים וארבע שעות ביממה, עד לסיום קריאתו.
אני מסדרת אותן זו לצד זו על גבי לוח עץ הניצב על השולחן לידי, ומרחיקה מעט את צנצנת הזכוכית בה מלאתי מים לדילול הצבע. הכנתי בסמוך אליי גם שני עפרונות רישום רכים ומחודדים די צרכם, וגירי פיחם שחורים ועפרונות רישום צבעוניים. בתוך צנצנת המים מוכנים כבר שלושה מכחולים בעוביים שונים.
"או.קי, אנחנו מתחילים לצייר עכשיו!", אני שומעת את פנינה בעודי מארגנת לעצמי את הלוח הקטן יותר, אותו אני מניחה על ברכיי ביושבי לרשום. "אני מזכירה לכולם, לא להתעכב על הפרטים הקטנים. את זה נעשה בתרגיל הבא. עכשיו תנסו לתפוס את הרגע, את המצב ואת הייחודיות שבו".
אני מסיימת להדק את ניירות הרישום אל הלוח שעליי, ובוררת את אחד מעפרונות הרישום עימו אתחיל, כשכף ידה הרכה מונחת פתאום על כתפי. "אם היית מישהו אחר הייתי מודאגת מכך שעוד לא התחלת. אבל אני סומכת עלייך שתספיקי משהו בזמן הקצרצר שנותר לתנוחה הראשונה". היא קורצת ומתעכבת אצל שכני, כשאני מרימה את ראשי אל כיוון הבמה לראשונה. דבריה של פנינה מכניסים אותי ללחץ. אני מבינה שנותר לי זמן קצר מאוד, שבו עלי להחליט במהירות איזה איבר בגוף הבחורה שלמולי, יקבל עדיפות ראשונה. אני סוקרת את גופה מאלף ועד טף בזריזות, בלא להיכנס לפרטיו, וידיי כבר מציירות את עיגוליות כתפה הימנית המתחברת אל קימורו היורד מטה. זריזות הרישום מספיקה לי כדי להכהות את חלקו השמאלי של הגוף,על פי היטל האור הנראה לעין. עוד העיפרון הגס עסוק בלהכהות את החלקים הללו, נשמעת הקריאה הסמכותית, הקוראת לכולנו לעצור כאן ולהחליף את הדף.
__________________________________________________________