חשופה- פרק חמישי

כל התלמידים בכיתה עסוקים בלציר אותי.
כולם מלבד ענת.
הבדים על שלל גודלם ניצבים על גבי הכנים הפשוטים, על השולחנות צנצנות זכוכית מלאות מים בכל מיני צבעים. חלקן מכילות חומרי דילול בעלי ריחות חריפים למדי. שפופרות הצבעים והמכחולים מלכלכים את ידי האמנים, מכתימים את בגדיהם ואת פניהם, ונותנים תחושה כללית של כאוס צבעוני למדי. אני מרגישה איך הם מביטים בי בעניין רב, איך הן לוכדות את המראה שלי שאותו הן רוצות להנציח.
אני שוכבת על הצד, והשמיכה מכסה חלקים אחדים מאבריי. חלקים אחרים ניתנים לפירוש האמן.
במקרה, מן הזווית שלה נראית לי ענת בבירור. והיא יושבת בסמוך אל כן הציור, משחקת בין אצבעותיה במכחול יבש ובוהה. ספק בוהה בחלל, ספק מסתכלת אליי. משהו בתוכי זז בחוסר נוחות. המבטים שלה מזדחלים על גופי כמו תולעים ארוכות, מזדחלים ומחלחלים ונוברים בכיסי נשמתי, מחפשים פתרונות לשאלות רבות. לעתים אלה הזדחלויות ארוטיות, הגורמות לי לריגושים ומצמררות את גופי. אני מרגישה את המבט מנשק דרכו על בטני, דרך אזור חלציי הוא זוחל וחודר אל כל סדק וחריץ הנקלע לדרכו.
לעיתים המבט נושך ונוגס בגופי נתחים חיים. עמוק פנימה אני מדממת ומתפללת שהיא תחדל. ככל שהמבטים חודרים אני חסרת מנוח, נעה בגלים הנה והנה, נלחמת עם עצמי שלא אזוז. רחש המכחולים על הבדים, ותנועת הנוזלים אשר בצנצנות, וכן דבור כזה או אחר בין התלמידים, הכול-הכול מתעמעם ואט-אט נמוג כאיננו. אין קול, יש רק תחושה. ובתחושה אנחנו, ענת ואני, ניצבות זו מול זו לעימות הבלתי נמנע. "למה הלכת ממני ונעלמת בלי להשאיר עקבות? למה לא כתבת לי לפחות מכתב שיסביר את הסיבה ללכתך?אהבתי אותך יותר מכל דבר בעולם הזה. רציתי לחיות איתך כל החיים. לא הגיע לי לפחות הסבר?" את כל אלה אני מרגישה וחווה היטב בכל אבריי. כל השאלות נורות אליי ומצפות למענה.
בבואי לענות לה, הולכת התחושה ונחלשת, הולכת ודועכת ומותירה אותה עם סימני השאלה הבלתי פתורים. הקולות חוזרים וממלאים את חלל הכיתה כמקודם.
פנינה ניגשת אל ענת.
היא שולפת אותה מתוך החלום, מנערת אותה ומתבוננת אתה ארוכות אל הבד הלבן שלה, המחכה למגע.
ענת נראית לי אבודה. ואני רק חפצה להתנער ממשכבי ולברוח מכאן מהר.
* * * * * * * * * * *
די!
זה לא קרה לי. כף רגלה של מירי מעולם לא דרכה בכיתה הזאת.
על המיטה שעל הבמה מולי, שוכבת דוגמנית עירום. נקודה. אני לא מכירה אותה. היא זרה לי, וככה צריך להיות. ואני אמנית. ציירת מוכשרת. חביבת המורה, שטוענת שעוד אגיע רחוק.
וככזו, אני מתכננת את הציור שלי על הבד. אני אומדת אותה בסימון, מעריכה מידות ומחליטה.
גוש בעל גוון כחלחל כהה, משפריץ את עצמו על הפלטה. עוד גוש צהבהב משהו מצטרף אליו. שיערות המכחול מתקשקשות תחילה בגוש הכחלחל, יוצרות גוש כזה שני על הפלטה. אחר כך המכחול מתקשקש בגוש הצהבהב , ומעביר ממנו אל תוך הגוש הכחלחל החדש. גוש חדש נולד. הגוש הירקרק. מעט שחור נמרח אל הפלטה, וממנו מצורף גוש פצפון אל הגוש הירקרק. עכשיו הגוש הירקרק הוא ירקרק-שחרחר, מן גרסה כהה יותר. עם זה אני יוצאת אל המלחמה.
המכחול כבר ספוג בגוון הנכון, ואני מתרחקת טיפה ומתבוננת אל הדוגמנית השוכבת. אני רוצה לתפוס את השיער הארוך הפזור על כתפה, ממנו מרומזת פטמת השד השמאלי. אני קרבה אל הבד, ובשנייה אחת ידי מציירת בקו גס ורציף את מבנה השכיבה שלה. אני נסוגה, ובוחנת את דמות האישה היפה למדי, פזורת השיער ומרומזת הפטמה.
ברגע שחור אחד, כבד וחד כתער, זה חוזר אליי כמו בומרנג.
מירי, ממנה ניסיתי כל כך להתעלם וליצור פיגורה אלמונית, חוזרת אליי בגדול מתוך הציור. פניה ניבטות במבע של בוז,אם-כי לא שמתי דגש כלל על הפנים שלה. בכל זאת שפת הגוף הנינוחה אותה היא משדרת במשכבה, צוחקת אליי צחוק גדול: "לא רצית אותי בדלת הראשית, אז באתי מן הדלת האחורית!"
משהו חזק קורה לי. חזק בהרבה ממני.
הדופק מואץ וכולי רעידות בלתי נשלטות, ניגשת אל הפלטה ומתחילה להשפריץ מכל הצבעים, ומכל הגוונים. אני משתמשת במכחול עבה יותר, ומקשקשת אותו בכל מיני צבעים. על הבד, על גבי דמות האישה הרובצת שם. אני נוטלת בכף ידי גוש שחור, ונדחפת איתה ישר על הבד. כף היד נראית כעת היטב בציור. אני מתמלאת תחושות שמתחלפות זו בזו. כעס נוראי הצורח אל לב השמיים, מוצא את דרכו אל הבד בגסות וולגרית, עטופה בצבע חום מושחר. ויש בי כעס. הרבה כעס. כעס על הנטישה, על הבגידה. הכעס הוא אחיו של העלבון, ובן דודו הרחוק של השנאה. וכל המשפחה הזאת רוקדת על הבד שלי בציור שלי, שהחל בדמותה של דוגמנית העירום היפה, פזורת השיער ומרומזת הפטמה.
אני עובדת אחוזת תזזית ליד הבד. כל צנצנות הצבע שלי ללא יוצאת מן הכלל, נפתחות ומשמשות אותי בערב-רב של צורות. חומרים שונים זה מזה, בעלי תכונות שונות ואפילו מנוגדות, אצלי בציור חוברות להן יחד. אני לוקחת גיר פסטל בגוון סגול, ועל כתמי האקרילי הטריים והרטובים, אני מציירת שוב את דמות האישה העירומה, השוכבת כששיערה פזור ופטמת שדה השמאלי מרומזת משהו. אני עוברת עליה ומדגישה אותה, כאילו נותנת לה חיי נצח.
ובעצם, למה?

כוחותיי אפסו.
כמו סמרטוט אני ניצבת מול לוח הרגשות שיצרתי לי. שאולי נוצר דרכי.
מסביבי על הרצפה צנצנות שבורות, וכתמי צבע שנמרחו, או אפילו נשפכו. דומה כי לא הייתי פה כשזה קרה. כפות ידיי כחולות, אדומות, ירוקות ושחורות. הציפורניים, אוי, הציפורניים. הידיים דביקות וקשות.
גם הבגדים צבועים. גם הפנים.

הם עומדים מסביבי. מסביב לציור שלי. כולם. ללא יוצא מן הכלל. הם עומדים מלאי התפעלות ומשתאים. הם מצביעים ברוב חשיבות על כתם כזה או אחר, על ערבול של צורה כזו או אחרת. הם מחייכים לנוכח מפגש החומרים המנוגדים, ומדי פעם עושים לעברי תנועת מחווה עם הראש, כזו מחווה של הערכה רבה מאוד. פנינה המורה אינה פוסקת מחיוכה ומצקצוקי לשונה. היא הולכת הצידה ומתבוננת בציור, חוזרת ומתרחקת. קרבה שוב ומתמוגגת מאושר.
וכשאני סבה לאחור, אני נתקלת בה. היא עומדת שם- בסוף כל גוש האנשים שסביבי. יפה וחושנית. אני מתבוננת אליה מקרוב, והיא מסתכלת בציור ומושכת באפה. אני רואה איך דמעה שקופה נתלית בקצה עינה. היא עירומה מתחת לבד האדום, הסרוג בצורות הנדסיות.
אני מפלסת את דרכי בקושי, מתנדנדת שיכורת קתרזיס, חוצה שביל בין חבריי האמנים. אני שמה פעמיי אל הכיור לשטוף את ידיי עם סבון. בדרכי, אני מתחככת בגופה של מירי ונעצרת אחרי כמה צעדים. היא מסתובבת אליי ורוצה להגיד משהו. אבל אני מתרכזת בריח הנפלא הזה, שעלה פתאום באפי. ריח הבושם שלה שלא השתנה עד היום.
* * * * * * * * * * * *
תחילה, אתה ניצב מול בליל של גוונים בחוסר סדר בולט.
קווים אלכסונים מתנגשים בקווים ישרים, ולהיפך. משולשים ומעוינים משתרגים אלה באלה בתנועות חדות מאוד. לוקח לה זמן, לעין, לתפוס את הפיגורה השרועה שם בצורה כללית מאוד. אבל ככל שאני צוללת אל עומק הדמות פזורת השיער, מרומזת פטמת השד השמאלי, אני מזהה איך היא נוצרה שם.
בתשוקה רבה, בערגה, בכאב רב מאוד, בלהט יצרים ובבליל רגשות היא נוצרה.
נוצרתי אני.

אני רוצה להתקרב אליה.
להגיד לה שאני כל כך מצטערת על מה שקרה. להתוודות בפניה איך עזבתי הכול וברחתי ממנה. איך ברחתי מעצמי הכי רחוק שאפשר, אל קצה העולם. חציתי יבשות, עברתי בגבולות מדיניים. ברחתי וברחתי אבל נשארתי תקועה. כאילו לא משתי ממקומי אפילו שני צעדים. והכאב שלה הוא הכאב שלי, והכאב שלי הוא הכאב שלה.
והזמן שאיבדנו שתינו, השנים היפות שירדו לטמיון.

כשהיא נוגעת בי, אני רוצה לפתוח את הפה ולהוציא את הכול. שם, מול כל הכיתה. כבר לא אכפת לי מדבר. אני רוצה להגיד לה כאן ועכשיו מה קרה. אני רוצה להגיד לה שבציירה את הציור המיוחד הזה, היא בעצם תיארה את מסע חיי וחייה גם יחד. שותפות לכאב, שותפות לגורל. הדוגמנית והציירת שקורצו מחומר אחד.
_______________________________________________________________