חצי-חצי 4

חלק רביעי של הסיפור "חצי-חצי"

אמא משתהה לפני שהיא עונה. "לי, את יהודייה, את- " לפני שהיא מספיקה לסיים את המשפט, אני רוכנת קדימה, חוטפת את התמונה ומתבוננת בדגל בצמצום עיניים. מה זה יהודייה? אני שואלת. אולי קצת בקול, מאחר ואני רואה את אמא זעה באי נוחות בכיסאה, כמתקשה לפשט את המושג במילים.
"תביני הכל מחר", היא פולטת, אולי קצת מהר מידי, ומתחילה לדבר בשטף מהיר. " תארזי מזוודה קטנה ; כמה זוגות מכנסיים, חולצות, חצאיות, גרביים ובגדים תחתונים, אנחנו עוזבים מחר, בסדר?" היא שואלת, ומסתכלת עלי בחשש, מזדרזת לפנות את השולחן מהכלים המלוכלכים.
זאת לא שאלה באמת, אבל אני משיבה ב"כן" מבולבל, בקושי מסוגל להישיר אליה מבט. יש לי כל כך הרבה שאלות, וכל כך הרבה זעם על אמא שכואבת לי הבטן.
אבל שאני כבר אוזרת את האומץ לשאול אותה בפשטות "למה אנחנו?" היא כבר נעלמה, וכל מה שאני מרגישה זה ליטוף קצר על ראשי ולילה טוב מרוחק מהמסדרון.
אני מעיפה מבט בסלון, וקמה מהשולחן. סוקרת במבטי כל חפץ ; הספה הירוקה המרופטת, שנהגתי לקפוץ עליה שאמא לא ראתה ולהעמיד פנים שאני פיראטית, ידית העץ השבורה בשידה השנייה משמאל , כרטיס הברכה שהכנתי לאמא ליום האם וכל שאר הדברים שהזכירו לי מה זה בית בשבילי. מכל אלה איפרד מחר. ולפני שאני שמה לב, אני מרגישה דמעות חמות זולגות על פניי. למה לי?.
ואז, אני מרגישה זעם. זעם על זה שאני יהודייה ולא סינית, שהדגל שלי הוא דגל ישראל ולא דגל סין, וזעם שאני אצטרך להיפרד מכל מה שאני מכירה בגלל החלטה שלא הייתי שותפה לה.
אני מתגנבת החוצה, לגינה, ומרגישה איך הדמעות מתקררות על לחיי, נסחפות עם הרוח, ונותנת לרגליי לנשוא אותי אל עץ הערבה. כל מה שאני שומעת זה את הקול של אמא אומרת "את יהודייה.., המדינה של האנשים שלך.. שלי… ישראל"… ועם המחשבה הזאת אני שוקעת בשינה עמוקה.