חצי הכוס המלאה
פרק 2
קולו הצרוד של מפקד הצבא העייף נשמע ברור מאוד ותקיף."אני מצטער גברת הייך אבל תומאס ג'ו הייך קיבל צו התייצבות מידי." אמא קבלה שווק. "גברת הייך את בסדר?" אמא מלמלה קלות "ג'ג'..ג'ייד ללכי תקראי לאבא בבקשה." הו לא, אם משהו יקרה לאבי אני רשמית הלכת למות. מחשבה צצה בראשי, מה אם אמא? אני אשאיר אותה לבד? מחשבות דיכאון עלו בראשי. אני פותחת את דלת חדר השינה של ההורים ונשמע צרחה גברית מאחורי, המפקד כנראה המשיך להוסיף פרטים על הצו, המילים גרמו לעילפון של אימי. אבא התעורר "ג'ייד, מה קרה?!" משכתי בכתפי. "אאמא..אמא ההיא.. היא התעלפה" אמרתי כשפני נראות כאילו ראיתי רוח."ג'ייד! מה עשית?!" פני נראות חצי מתות. "הי..היגע אליך צו." אבא קפץ מהמיטה ורץ בתחתוניו אל הדלת. "ג'ימי…" לחש. המפקד התעלם מכך שראה את אבי בתחתונים. והסביר: "תומאס ג'ו הייך עליך להתייצב בבסיס מיד. שיבצו אותך בחזית…." הלכתי להביא זוג מכנסיים לאבא שעומד חצי עירום מול מפקד צבא. שמעתי שהם ממשיכים לדבר ביניהם בזמן שהם מנשימים את אימי. "תתקשר לאמבולנס!" שמעתי את אבי צועק. אבל אז כבר הפסקתי להקשיב. הבאתי לאבי את המכנס, אבל זה לא היה חשוב לו באותו הרגע, אז הלכתי לחדר. רגשות של חרדה ודיכאון על מוות אבי ובית משוגעים לאימי מילאו אותי, עברה בי צמרמורת והתנערתי קלות. כאב לי. הורדתי מבט על רגלי השמנמנות. "שמנה" לחשתי. הוצאתי את הסכין האהובה שלי וניסיתי לרדת בשקל תוך כדי לעשות סלט מהשומן שלי. התחלתי לבכות ומהר הסתכלתי על הדלת כדי לבדוק שהיא סגורה. אני שוכחת הכל. הלכתי לישון. השעה הייתה 19:56 אבל הייתי עייפה מידי. שמתי את הסכין מתחת לכר ונרדמתי.
למחרת בבוקר היו סימני דם על המצעים, לאמא יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם. חשבתי. מלמלתי קלות והלכתי להתקלח. המים היו קרים כקרח, אהבתי את זה. לא צחצחתי את שיני בגלל שאני אוהבת את הטעם המר של הבוקר. חזרתי לחדר בדרך העפתי מבט בארון המדים של אחי. קול אנחה נשמע מפי. שמתי מכנס ארוך, משום שאין לי כוח להתעמת עם אמא. עברתי בחדרי הבית בחיפוש אחריה לשווא, נכנסתי לחדר השינה של הורי וראיתי את אבא אורז. "איפה אמא?" שאלתי אותו. "לא יודע." ענה. "כנראה הלכה לסידורים. "מה אתה עושה?" המשכתי לשאול, כאילו שאני לא יודעת. הרגשתי נורא. "קיבלתי צו מיידי." אמר. "חסרים להם חיילים, נהרגים עוד ועוד…" נאנח. "לדעתי כל המלחמה הזו מטופשת" זאת מלחמה כבר במשך 20 שנה. מגייסים חיילים, ומחזירים אותם הביתה. ככה במשך 20 שנה, פשוט משגע. "אבל לא מגיע לך ללכת! אתה סיימת את השירות שלך בהצטיינות." קולי נשבר. "אתה אפילו נפצעת קשה. אתה.. אתה גיבור" לחשתי. אבי קם. גופו היה שרירי מאוד אבל עם כרס בירה והזנחה. היה לו קעקוע על הזרוע של מלאך וקעקוע של עוגן על החזה בצד שמאל. הוא לבוש במכנסיים בלבד וחיבק אותי. המרגש של עורו רק הצית אותי יותר ויותר, התחלתי לבכות ולצעוק. אבא נשק על לחיי נשיקה רטובה וחמה ואמר."הכל יהיה בסדר, אל תדאגי." השפלתי את מבטי. "ג'יידי?" אני שונאת שהוא קורא לי ככה, אבל החלטתי לסלוח לו. "אממ?" עניתי בנימת שאלה. "תסמכי עלי" אמר בגאווה. איכשהו אני נרגעתי.
אמא חזרה הביתה,"שיט" לחשתי. בעודי מביטה במיטה שכתמי דם מצחינים נמרחים עליה. הזכרתי לעצמי שהייתי צריכה לשרוף אותם. רצתי לחדר, למזלי אמא לא קלטה אותי. הורדתי את המצעים וזרקתי במהירות מהחלון. הוצאתי מהארון מצעים חדשים שמתי אותם במיטה בצורה שאדם שמן ישן עליהם בצורה אגסיבית, ויצאתי מהחדר. "איפה היית?" שאלתי את אמא. "יצאתי לסידורים" כולה קורנת משמחה. "קניתי תוספת לבית שנראה לי שתרגיע את האווירה." היא הביאה קופסא בגודל בינוני עם חורים. מחשבות עלו בראשי. בין השקיות היו אוכל לבעלי חיים, ארגז חול, קערות וחול. "חתול" לחשתי. "איך ידעת?" שאלה ומסתבר שהיא שמעה אותי."אני לא טיפשה." עניתי. היא חיכה חיוך מאולץ והמשיכה לגרור את השקיות. היא פתחה את הקופסא והוציאה משם גור חתולים חמוד כל כך שפשוט לא יכולתי שלא לשלוט בעצמי ולהתחיל לבכות, בכיתי ובכיתי, וזה לא היה בכי מר וקשה, זה היה בכי משמחה והתרגשות, מהאזור החם שבלב. אני לא יודעת איך זה פרץ מתוכי אבל רצתי לחבק את אימי. הרגשתי, ששתינו צריכות זאת. בעודנו מתחבקות שקלתי לעשות מעשה נועז, מעשה נועז מפגר. הרגשתי שאני חייבת לספר לה, היא חייבת לדעת. "אמא.. אא.. אני…" גמגמתי. "מה מתוקה?" שאלה בשמחה. "ח..חתכתי… עוד פעם…" לחשתי. בין רגע פניה הפכו לקודרות והיא ניתקה את אחיזת ידיה ואחזה בידיי בכעס. "איפה? איפה?!" שאלה בכעס. "אלה ישנים, שהגלידו." אמרה. "ברגלים" לחשתי בעצב, מתחרטת על מה שאמרתי. "ג'ייד…" התחילה משפט בעצב, ופתאום נשמעו יללות מתוך הקופסא. "נמשיך את זה אחר כך" אמרה בתקיפות והסתובבה כדי לטפל בחתול האפור הקטנטן בעל העיניים הכחולות, שלמעשה היה יותר חשוב לה מכך שהבת היחידה שלה חותכת וירידים. אבל זה לא משנה. הלכתי לחדרי ומחשבות עלו לראשי רציתי לדבר על כך עם דוקטור קארטר. דוקטור לקסי קארטר היא הפסיכולוגית שלי למקראי דיכאון, או במילים אחרות, החברה הכי טובה שלי שאני יכולה לספר לה הכל.איתה אני מרגישה כל כך פתוחה, אפילו עם החברה הכי טובה שלי קים אני לא פתוחה ככה. קים, נערה בגילי בגובה מטר ששים ותשע עיניים חומות, עור לבן, שיער חום כהה קצר והיא כל כך רזה שההיקף של הבטן שלה בהיקף של הרגל שלי. היא עברה איתי הכל, היא יודעת עלי הכל ולהיפך ולמרות הקרבה שלנו, אני מרגישה פתוחה יותר לדוקטור קארטר. הבעיה היחידה היא שביטלנו או יותר נכון אמא שלי ביטלה את המפגשים שלנו כי המלחמה חזרה להיות רצינית ומגייסים חצי מהמדינה, עוד פעם. ברגע זה אני לא יכולה לבקש מאמא לחזור למפגשים שלנו כי נתחיל את הריב מחדש, וממש אין לי כוח להסביר לה שחתכים נמצאים כמעט בכל ילדה שמנה שסובלת מדיכאון. אבל מה אני יעשה אני זאת אני, ואני לא סובלת את עצמי אבל זה כבר ניתן לשנות בניתוחים, רק חבל שבגיל 16 זה לא אפשרי. לא אפשרי מצד אמא, בטוח. "אחח… מה אני עושה עם החיים שלי" אמרתי לעצמי בעוד שהדלת פתוחה ותושבי הבית בטוחים שהשתגעתי. עברתי את השעתיים האחרונות בציור ציורים שבדרך כלל הם קשקושים שחורים, גיטרות ותמונות קאבר של אלבומי רוק שונים. כשעשיתי את שיעורי בית הייתי מתוסכלת, "כל כך הרבה?" מלמלתי. שבוע של אי הכנה מוחלטת של כל מטלה הופכת את ה-"בילוי" לעוד יותר מפרכת. כשסיימתי עם השיעורים, הלכתי לצחצח את שיני ולהחזיר את הסכין החדה למגירת השטויות. עמוק, עמוק, כך שאמא א תוכל למצאו. נכנסתי למיטה ולמצעים החדשים. בהתחלה דיברתי עם קים על העובדה שהרגליים שלי הפכו למחברת עם שורות אדמות.. "אני רוצה לראות מה עשית לעצמך" כתבה ובין המילים היה אפשר להבין שהיא רצינית. "אין לי כוח לצלם" כתבתי. היא לא ענתה ואחרי זמן מה היא התקשרה אלי בשיחת וידאו. לא הייתה לי ברירה אלה לענות. תמונת פניה נראו על המסך הטלפון השבור שלי."כל כך התגעגעתי לפרצוף הרזה שלך" אמרתי בעודה חוקרת את פניה שבלי איפור לא נראות מושכות במיוחד. כל יום היא שמה שכבת איפור כל כך עבה כמו אישה בת 32 אבל עם נגיעות של נעורים. "נו." אמרה בנימת סקרנות. "מה נו?" עניתי, שיתנו ידעתנו שאי ידעתי למה היא התכוונה אבל רציתי למשוך זמן. "תראי לי" אמרה "מה להראות לך?" עניתי. "דיי, ג'ייד תפסיקי עם המשחקים תראי לי את החתכים" אמרה ברוגז. לא הייתה לי ברירה אלה להראות לה. פניה נראו חיוורות."ג'ג'ג'ייד…" גמגמה. "מה עשית לעצמך" היא התנערה מהשוק ואמרה בבגרות. "אבא שלי קיבל צו גיוס מידי" אמרתי בעצב. "מחר הוא יוצא לבסיס, לחזית." לחשתי, אבל היה אפשר לשמוע ברור כי שקט שרר בחדר שלי ובשלה."ג'ייד אני מצטערת" אמרה בעצב "הצער שלך לא ישמור עליו בחיים בעודו נלחם בחזית" אמרתי בכעס אבל היא לא נפגעה, היא הבינה אותי. מה הייתי עושה בלעדיה. דיברנו עוד קצת על אלבום רוק חדש שיצא, על החתול והקטע עם אמא ועוד כל מיני בעיות עם החבר שלה ת'יאו, נער בן 17 בעל שיער אימו שחור כמו שלי אבל קצר יותר, גוף שזוף, רזה ושרירי ועיניים כחולות מבריקות. פעם היה לי קראש עליו אבל הוא לא היה יוצא עם מישהי כמוני וגם הוא התאהב בקים, או יותר נכון בפרצוף המאופר שלה. אני די בספק אם הוא ראה אותה ללא איפור, אבל מה זה משנה. הם כבר שנתיים ביחד.
קים הזכירה לי שמחר יש לי יום הולדת "איזה יופי" אמרתי בציניות. העובדה שמחר אבא שלי הולך מחר מעניינת אותי יותר מכך לזמן לא אכפת שדיוויד מת.
סיימנו את השיחה בכך שאמרתי "נתראה מחר בכיתה." והלכנו לישון.
למחרת בבוקר ציפתה לי הפתעה.
תגובות (0)