חצי הכוס המלאה

פרק 1

גשם סוער יורד, רעמים, ברקים מבהילים שאחריהם נשמעת צרחה ואחריה בכי. בכי של אדם שאיבד את יקיר ליבו. אני יודעת זאת משום שכבר עברתי את הצרחה חורקת השיניים והבכי המר. אחי הגדול דיוויד, או כפי שעלי לומר אחי הגדל דיוויד זכרונו לברכה נהרג לפני 4 שנים. דיוויד היה בן 25 גדול ממני ב13 שנים, הוא היה הבן המושלם של ההורים, חביב המורה והכי חתיך בעודו הולך לים במכנסיו השחורים. לדיוויד היו עיניים ירוקות מבריקות ושיער חום שהיה פעם בלונדיני, גבהו היה מטר שמונים וארבע, עורו היה שזוף וגופו היה שרירי במקצת. מושלם לא? רק חשבתי לעצמי, למה דווקא הוא? "אחח לעזאזל עם המלחמה הלא נגמרת הזאת" אמרתי לעצמי בעודי ממששת את בגדי הצבא האפורים שלו. היו להם את הריח שלו, אולי בגלל העובדה שאימי מבשמת אותם כל 3 חודשים בבושם שהיה משתמש. הבושם כבר עובד להיגמר, היא מבשמת את בגדיו כבר קרוב לארבע שנים, ארבע שנים של צער וכאב, ארבע שנים של געגועים, ארבע שנים של רביצה בבית הקברות וארבע שנים שאחי הגדול עדיין בן 25. אימי תמיד אמרה שכשהבושם יגמר, גם המלחמה הזאת תגמר. לדעתי זה דבר מטופש להאמין בו אבל אני לא רוצה להיות במקומה ולחשוב את מה שהיא חושבת, אני לא להיות משוגעת כמוה.
אימי נכנסת לחדר ברוגז. "אמרתי לך לא להוציא את המדים שלו כל יום! הם עוד יהרסו!" משב רוח קל נכנס מהחלון ופגע בבגדיו, יכולתי להרגיש שהוא נמצא איתי. על פרצופי היה ניתן לראות נחת ורוגע, אמא ראתה זאת. "אני רואה שאת באמת צריכה את זה בכל זאת, תנסי לא להוציא את המדים שלו פעמים רבות, טוב ג'ייד?"
כן, השם שלי הוא ג'ייד, ג'ייד אליסון הייך. "כן אמא" אמרתי והכנסתי את המדים הלבנים שהאפירו על הזמן. אמא העלתה חיוך מרוצה ויצאה מהחדר. שמעתי אותה ממלמלת מילים בדרכה למטבח, כמו שאמרתי משוגעת. אבל לקרוא לאמי משוגעת סתם, בלי סיבה זאת טעות, אמי הפכה למשוגעת כשקיבלה שבנה "המושלם" לא יחזור יותר. היא התחילה לדבר עם עצמה, לסבול מהזיות, סיוטים בלילה ועוד כל מיני. בעודי נכנסת לחדר שלי אני מביטה במראה שבכניסה, כמו שומר כניסה היא בודקת אותי. הבבואה שלי מראה לי ילדה (טוב לא ילדה, אני בת 15), אפשר לקרוא לזה "אישה צעירה", ככה אמא מכנה אותי. גבוהה יחסית, מטר שבעים ושתים, שמנמנה פה ושם, פנים עגולות שיער שחור לא ארוך במיוחד שמסתיר את רוב הפנים שלי, עיניים ירוקות כמו של אבי, עור בהיר יחסית וחתכים אדומים ומלאי דם שמעטרים את ידי. שנאתי מה שראיתי והסתובבי משם, כיסיתי את המראה בסמיכה כך שהיא לא תטריד אותי יותר.
ישבתי על הכיסא שלי ובהיתי בערמת השיעורים שעלי לעשות, בניהם לוח השנה. מחר אני בת 16. ההרגשה שאני מתקרבת עוד ועוד לגילו של אחי רק מדכאת אותי. ההרגשה שהעובדה שהוא מת לא מעניינת אף אחד ועוד שנה ועוד שנה והוא בן 25 לעד. קיללתי אותו בשקט, דווקא במלחמה הוא החליט למות, להשאיר מאחוריו את ההורים שלו, אחותו הקטנה שמצבה רק מדרדר וארוסה שהוא כל כך אהב, שכבר מאורסת לאדם אחר. כל כך מהר?! לזה התכוונתי כשאמרתי שלף אחד לא אכפת שהוא מת.
דפיקות בדלת, אמא צועקת לי לפתוח כי באמצע טיבול המאפים ואבא ישן. גררתי את עצמי לכיוון הדלת והסתרתי את ידי, עמד שם אדם במדי צבא עם הודעה חשובה.