חלק 5\1 – סיפור מתח לא רגיל במיוחד

זה סיפור מתח קצר של 5 חלקים בערך שכבר סיימתי. זה מיועד לכל מי שאוהב סדרות משטרה או ספרי מתח משטרה. הסוף ממש מפתיע וטוב והשקעתי. בהצלחה.

כלוד אנדי רנט ספיס קיידד, הביט בה בעיניים מקפיאות. היא מצמצה אל עבר הגופה וניסתה למצוא רמזים מטרימים.
שום דבר.
שום דבר לא ייחד את הגופה ששכבה ברחוב אילוזבורד 42, בסמטה החשוכה, היוצאת מהדרך הראשית אל אולם התאטרון הראשי שמיד אחריו שוכן המרכז. אילוזברד היה זה רחוב שבו כולם עברו, בין אם מדובר במיוחסים, הפועלים, הבינוניים, העשירים או מקבצי הנדבות. היה זה רחוב שאליו כולם הגיעו, לא משנה מהיכן.
זו הייתה המחשבה הראשונה שלה כשהגיעה אל זירת הפשע. היה זה נוסף מה שגרם לה לתהות אם מדובר בפשע מתוכנן היטב של אדם שמבין את דפוס הפעולה של המשטרה, אך את זאת לא היה ניתן לקבוע, כיוון שהסיכויים שמדובר בפושע מיומן או לא זהים.
הפרט השני שארטמיס שמה לב אליו הייתה העובדה ששום דבר לא ייחד את הגופה עצמה. היה זה כדור שפגע בחזה- לא קרוב או רחוק מידי ללב, האישה נראתה ממעמד הביניים, אך אכן היה קשה לקבוע בדיוק וכמו כן גילה יכול לנוע בין 25-35.
בדוח הנתיחה היה רשום כי תוקף עמד במרחק מטרים ספורים ממנה עם הגלוק שיש לכל השוטרים ביד. שעת המוות בין ערב יום לפני ללילה. מזג האוויר סוער אבל זה לא מנע כמובן מהנויורקים לצאת בהמוניהם בשבת בערב- אין טביעות אצבע כמובן. עגיל נמצא בזירת הפשע, הדבר שמרמז על סיבת הימצאותה בסמטה. דבר זה בהחלט מקשה להבין אם התוקף והנתקפת קבעו להיפגש או אם הכירו בכלל- האם הוא היה איתה או הפתיע אותה.
שפריץ הדם על המדרכה המחוספסת נשטף כמעט כולו מהקיר מאחוריה, מה שמרמז שעמד כמעט למעשה בדיוק איפה שארטמיס עתה עמדה.
היא נשפה ברוגז ועדים קרים עלו מפיה.
"אין מסקנה אחת בטוחה שנתן להסיק." החמיצה פנים.
"התיק עם חפציה כנראה נלקח." הגיע סמל אליוט עם דף הרישומים הרגיל שלו מול פניו.
הליכתו הזכירה קולונל עייף ומתוח, ושיערו האפיר מעט. עיניו נתנו רושם מקיף ומחטט, אך אף אחת מהתכונות האלה לא השווה לו מראה של בלש.
"זו אולי לא אחת מהתעלומות המעניינות יותר שאני בדרך כלל מביא לך," פנה אל העומד המקפיא לידה, "אך חוסר ראיות מעין זה דורש עין חדה כמו שלך." התנצלות קלה עלתה בנימתו הגסה.
שתיקה קלה עלתה התגובה.
"למען השם, אפילו ירד גשם למזלו של הממזר." הרים אליוט את ידיו מעלה בהתרגשות ופסע מהמקום בעצבנות נרגשת אל עבר חוקר נתזי הדם, שהיה בעל השיער החום והמבט הבוהה הסקסי שבכלל לא ידע שיש לו.
החוקר נראה היה מבולבל כשאליוט התנפל עליו ברעמים וברקים. אבל זה בדיוק גם מה שהם היו. רעשי רקע.
ארטמיס חזרה להתבונן אל הגופה המתה, שכעת לא יותר מחפץ תפאורה.
"תנסי חזק יותר." יעץ לה.
היא אימצה את ראייתה, אבל היה זה מגוחך כי היא בוודאות לא צריכה משקפיים. היא החלה להתבונן לפרטי פרטים, מלאכה משעממת, מייגעת ומייסרת, מקווה למצוא משהו שחמק מהציפורניים.
"הא." קראה מנסה למתן מעט את ההתלהבות שחשה, "סימן שיזוף של טבעת."
הדבר יכול לרמוז כי היא פוגשת דייט, כיוון שתלבושת הערב לא נראתה מספיק לבר. זה מרמז שמישהו חיכה לה, אחרת היה מלווה אותה הביתה, או שהיה איתה בשעת התקרית. מרמז שיש לה בעל, ילדים, או מישהו שיתקשר אולי כדי למצוא אותה.
היא גיששה עוד קצת, מביטה על הגופה הברונטית הרטובה, כדי לנסות להסיק עוד פרטים.
"אין פה את המטרייה שאולי החזיקה. זה אומר שמי שעשה את זה הלך אולי ברחוב עם שתי מטריות יחד עם התיק." הסיקה.
אבל זה רק אולי, והאוליים היו בדיוק מה שהטריד אותה בחקירה הזו.
היא הסתובבה להתבונן אל עבר דרך היצירה מהסמטה, אחר עיניה הסתובבו מעט אל עבר סולמות החירום על הקירות בחשד.
"בקרוב התקשורת תגיע."
השעה הייתה 6 בבוקר. הם יגיעו עוד חצי שעה בוודאי.
היא הוציאה דף ושרבטה כמה פרטים.
"אתן את זה לטריי כדי שישאל את השכנים אם ראה פה אדם העונה לתיאור הזה או אם הם מכירים אותה ואקח ממנו תמונה לזיהוי. אני נוסעת למרכז העיר." הודיעה בקצרה מה שהיה מובן.
לעיתים נתן לה הרגשה כי היא לא חייבת להשתמש במילים אתו מלבד התשובות הקצרות לשאלות שמידי פעם היו לו. דבר נוסף מוזר היה, היא תמיד הרגישה כי ידע את התשובה לתעלומה הרבה לפניה- לעיתים עוד לפני אפילו הפעם הראשונה בזירת הפשע.
"אבוא איתך."
זו לא פעם ראשונה שהוא מתלווה לחקירה שלה וזה תמיד הפך את המסע למרגש יותר עבורה.
היא התקדמה לטריי, אחר לעבר אליוט כמה צעדים ספורים לתוך הסמטה.
"אני הולכת אחרי כיוון." הודיעה.
פיטר ואליוט המבולבלים הרימו את ראשם כששמעו את קולה באמצע ויכוח קצר וקולני (לפחות מהצד של אליוט) שהיה להם.
"היא לא אומרת לך מה הכיוון?" תהה פיטר בטעות בקול רם, עיניו עדיין מוצמדות אל גבה.
"לא," השיב אליוט בקול שדאגה חמקה לתוכו, "אבל היא הולכת אתו, זה אומר שתחזור עם משהו."
היא נכנסה אל האוטו, כמובן תמיד במקום של ההגה. הנהיגה תמיד הייתה שונה כשישב לידה.
"את יודעת לאן את הולכת?" פילח.
היא התרכזה בזעף. דבריו מרמזים שיש מקום שעליה לחפש בו קודם. הדבר היחידי שהיה בזירה הזו זה אישה, בגדים, דם וכדור.
"התאטרון." השיבה לבסוף.
שקט.
כלוד אנדי רנט ספיס קיידד תמיד היה שקט, אבל היום משהו בעיניו היה מעט אחרת. היא החליטה שרוב הסיכויים סתם נדמה לה.
"איך?" התקיל.
"הבגדים." השיבה.
כשקשה למצוא 'טיב' לבגד, זה כנראה כי הולכים למקום שלא רגילים ללכת אליו אז אין לך בגדים מתאימים לאירוע. כלומר- ניחוש.
שקט.
הם הגיעו לתאטרון, היא שאלה את הקבלן אם ראה בחור צעיר שמחכה. אפילו שאלה על בחורה למקרה שמדובר בשתי בנות ואז הראתה את התמונה.
כלום.
ההצגה שהתנהלה באותו הערב הייתה למרבה האירוניה הייתה 'רצח בארוחת הערב', חוץ מזה לא היה שום דבר חדש.
הם התרוצצו בעוד כמה מקומות מרכזיים, ברים ופאבים לדוגמה, אחר כך החליטה לתת את המשימה לעובד זוטר ממנה. ההרגשה שידע כי אין כל טעם להתרוצצות שלהם הייתה כבדה יותר.
בחזרה לזירת הפשע. השכנים לא מכירים ושום רמז חדש לא התגלה, כך טריי סיפר לה ברגע שהגיחה ליד ושאלה אותו. חששה קטנה בליבה של ארטמיס תמיד איימה להתפרץ לחייה ולהתגשם, החששה בשם 'הרצח המושלם'. רצח שאפילו כלוד אנדי רנט ספיס קיידד לא יכול היה לענות עליו. רצח שמתחיל כמו הרצח הזה, כי אם למעשה הייתה צריכה לבצע רצח, זה היה הרצח שהייתה הולכת עליו- בדיוק בתרחיש הזה.
היא זוכרת את הרצח הראשון שלה אתו. היא השתגעה כי לא היה נראה שהם מגיעים לשום מקום אך נזהרה לא להראות לסמל אליוט שום דבר. אבל אז הגברת שכרה חוקר פרטי וכך הוא הגיע לזירה.
תחילה היא לא יכלה שלא מעט לפקפק וללגלג עליו בסתר ליבה, מהאדון השקט שכל הנוכחות ותשומת הלב נמשכו אליו, שבחר להתרוצץ בצללים ולא לומר מילה. כמובן שמצא, כעבור רגע אחד חטוף, את השהייה לידה מאוד מרגיעה ומייגעת, כך נהג לומר לה כשענתה על שאלה ששאל לא נכון, והדבר משום מה גרם לו תמיד להעיר הערות דווקא כשהיא בסביבה ולהציץ בפנקסה.
זה שיגע אותה, בעיקר כי היה נראה שתחושותיו היו תמיד צודקות וחוסר העונים שלה התערבב עם הצורך להיות תלויה בו. כשהיא הייתה עסוקה בניסיון נואש לשמור על הכבוד שלה, הוא מצד שני היה עסוק בלנסות לגרות את המוח שלה להוציא יותר פרטים, תמיד צחק עליה בעיניו כשראה כמה מיוסרת הייתה, תמיד דרבן אותה לנסות להגיע ולהיות מספיק טובה כמוהו.
בסופו של דבר היא התחשלה נגד הגאונות היהירה שלו כשהבינה כמה משעממים היו הפרקים בחייה בלעדיו. היא ציפתה לו ולמכה שתבוא כשתגיד משהו מגוחך, היא ציפתה לו כי אין טוב ממנו במה שהוא עושה והיא זוכה להיות לא בצלו, אלה באורו. היא ציפתה לו לחשל אותה להיות הבלשים הטובה ביותר בכל ניו יורק, בתקווה להיות כמוהו.
תמיד שהמשטרה קראה לו, לאחר הפתירה היוצאת דופן של הגברת וסיכת הפרפר, כשהיו מקרים מוזרים מידי או שלא הצליחו להתמודד איתם. לא היה נראה כי הייתה לו איזושהי בעיה עם זה, הוא תמיד בא, למרות שחלק מהמקרים היו משעממים ולא באמת שווים מבט. היא תהתה אם הוא בא בגלל שהוא אוהב ללמד אותה או בגלל שאין דבר שהוא מעדיף יותר מעשות מאשר לפתור פשע גם אם אחד משעמם נורא. היא לא יודעת כלום על החיים האישיים שלו, הוא תמיד התייחס אליה בקרירות ובטון מחושב בדיוק כמו אל כולם.
אבל היום הוא נראה. שונה.
כן, זו הייתה הפעם הראשונה באותו היום כשהצליחה לבטא את המילים האלה במחשבותיה. היום הוא נראה שונה. הם ישבו להפסקת צהריים על כמה מדרגות בטון, והוא ישב הנינוחה הרגילה שלו מביט לשמים, והיום הוא נראה שונה כאילו עצר איזה רגש מלהתפרץ ולהופיע.
"אתה נראה שונה היום." מלמלה.
"מה עוד?" מבטו דרשני.
"מה?" הבלבול לא הופיע בקולה אלה בפניה.
"תני לי את האופי שלו." ביקש, מתעלם באופן כמעט גס ממה שאמרה.
כלוד רנט אנדי ספיס קיידד לא היה בחור בכלל גס. הייתה לו הליכה חיננית, מגע רך ועדין ואצבעותיו הארוכות והחיוורות נראו מיועדות להתעסק במנגנונים עדינים במיוחד. נימוסיו היו קרירים, אך זה התבטא בדרך כלל רק בשתיקות, במילותיו מעולם לא היה דבר גס או לא נאה. רק לפעמים כשהיו פוגשים באדם העל הלך רוח שלא לרוחו, בתום השיחה היה מסתובב אליה וקורץ. והיא, כאילו לא היה לה מביך מספיק לקרוא מהתנהגותו בדיוק מה הוא חושב על מי שניצב מולו, נאלצה להחניק חיוך מגוחך ולומר תודה רבה או ערב טוב ואו להמשיך בקו חקירה משלה.
מופתעת משינוי הנושא, אבל באמת לא עד כדי כך כי מעולם לא דברו על משהו אישי קודם לכן, אימצה את מחשבותיה. כלום.
"תני לי את המניע." לא הירפה.
היא לא הצליחה לנחש.
"מה הוא כלי הרצח?" קטיפת קולו סירב להרפות בניגון קטלני.
היא כבר הכירה את סוג הניגון הזה וידעה איך הוא מתפתח.
"גלוק." בלעה רוק.
"מה זה אומר?" ניסח.
מצחה התקמט בלי לשים לב.
"הוא לא מתבלט." השיבה.
"מה זה אומר?" המשיך.
"פסיכופת או שוטר." ניחשה.
כלומר, או שהוא קנה את זה למטרת רצח, מה שמעיד על תכנון ועל אופי של פסיכופת, או שהוא קנה את זה לעבודה ונאלץ להשתמש מתוך להט הרגע. אבל שוב- ניחוש.
"לא." חסם, זה לא מה שהתכוון לשמוע. "מה זה אומר?"
שתיקה.
"איך הוא ירה בה?" תקף מזווית אחרת.
"מהגב." מלמלה.
מוחה רץ, גלגלים זזים. היא ראתה בעיניי מוחה שוב את זירת הפשע. ובום.
"כמו סכין בגב, במפתיע. הם לא התווכחו אחרת היו עומדים פנים אל פנים, לא היה חימום נראה לעין והיא לא ציפתה לזה אחרת לא הייתה מפנה את גבה. כל זה יכול להוביל למסקנה שהרצח חייב היה להיות מתוכנן לפני, אבל לא ברור אם שניה או שנה מראש." חשבה תוך כדי הדברים.
או זה, או שהרוצח ביקש ממנה לעמוד בזווית מסוימת שניה לפני שרצח אותה. בשני המקרים הוא חייב להיות פסיכופת קר חשיבה ומתוכנן.
הוא הרכין את הראש.
שתיקה.
לידו היא לא מצליחה לאכול, מה הטעם בהפסקת צהריים? בטנה התהפכה- מהתרגשות אולי? מהרגע שהגיע לזירה.
"השתפרת." מלמל כעבור כמה רגעים של שקט.
אפילו כשאמר את המילים האלה, לא הצליח להישמע מחמיא בצורה מיוחדת.
עוד שתיקה. השחפים השחורים נראו היטב על גבי הגוון החיוור של השמים.
"אתה שונה." קולה קיבל גוון אחר לגמרי, רגוע.
פניו הסתובבו להביט בה.
"אני יודע שתפתרי את הרצח הזה." הבטחה.
וזו לא הייתה ממש תשובה, בדיוק כמו שרוב תשובותיו שהיו לא. ואז שוב עיניו היו עצורות מרגש משונה.
כמו כן, כשחשבה על זה, לפני כן הוא בחיים לא הבטיח לה שתפתור רצח והיה בזה משהו עם טעם מוזר.