תרבות גבוהה חלק ג' – מסע בין מאות(18-21). פרק שני

הועלה לאתר ‘סיפורים’ (tale.co.il), תחת שם־העט ‘zismanta’.
כל אתר אחר שמציג תוכן זה – עושה זאת ללא הסכמת הכותבת!

2. להיות ברלינאי במאה ה-18.

השמש עולה מעל העיר, שולחת קרניים מלטפות אך נחושות להוציא את תושביה ממיטותיהם הנעימות אל עיסוקיהם היומיומיים. החלונות המוגפים נפתחים להם בהדרגה ומאפשרים לאוויר לחדור אל תוך הבתים ולאווררם מקורי השינה שלכדו את המבנים. גם הריח לא מאחר לבוא מיד אחר כך, מין ערבוביה של דשא טרי ודשן מהביל. הברלינאי הממוצע חרוץ וקם אל עמל יומו במסחר, בבנק, ברפואה, בעריכת הדין, וגם במתן שירותים יומיומיים פשוטים כמו תפירה, סנדלרות, טווייה, אפייה, נפחות עוד ועוד, אם כי לא כמו שכנו היהודי המשכים קום ומתעורר עוד לפניו כדי להספיק להתפלל תפילת שחרית בטרם יצא לעיסוקיו השונים, בעיקר בתלמוד התורה.
השווקים המתעוררים אף הם מציעים את מרכולתם לכל המי ומי. בשר, דגים, פירות וירקות, משקאות, דגנים. תושבי העיר מסתובבים בין הדוכנים, פוגשים את שכניהם ומנהלים שיחות חולין בנימוס רב.
העיר גדלה בעשור האחרון, רחובותיה נעשו רחבים יותר, מבנים ציבוריים ופרטיים נבנו והמלך הרחיב את ארמונו. תחושת ניקיון מדומה נבעה מכך, הלכלוך מתפזר על נפח גדול יותר ותנאי התברואה של הגרמני הממוצע השתפרו באופן יחסי.
ליהודים זהו תחילתו של עידן מבטיח – שחר של יום חדש. וכמו ילד שאך זה הצטרף לקבוצת הילדים המגובשת, חושש אבל רוצה מאוד להיות חלק מהחבורה, מנסה להשתלב ובכל זאת לשמור על זהותו הייחודית. התסרוקות, הבגדים, מנהגי היום יום, האוכל והשתייה ואפילו הנשיקות הכמוסות עושים מאמץ להשתוות אל אלו של התושב הברלינאי הנוצרי (פרוטסטנטי או קתולי). משרות חדשות נפתחו לציבור היהודי ואלו עטים על המציאה ומצטרפים לשורות מצופפות של עובדים במקצועות החופשיים. הם מצליחים, הם מתנתקים בהדרגה מכבלי ה'חיידר', בית המדרש והרבי למגינת ליבם של וותיקי הקהילה. לקדמה יש כוח ממגנט, כזה שהרבנים הכריזמטיים ביותר אינם יכולים לו.
באחת מסמטאות העיר צועדת בנמרצות אשה צעירה, עטופה מכף רגל ועד ראש בברדס שחור, מחישה את צעדיה ככל שכוחה מאפשר, מדי פעם מביטה לאחור, מוודאת שאין איש עוקב אחריה. הדרך מתמשכת, האישה משתדלת להימנע מלדרוך בתוך שלוליות בוציות ובכך לשמור על בגדיה ואולי גם בסוד את מתווה דרכה, אם כי באזור מגוריה הצפוף שלוליות בוציות הן עניין שכיח למדי.
לבסוף, נראה כי הגיעה אל יעדה, היא נבלעת בתוך אחד מבנייני הלבנים הדו קומתיים, ולא נודע כי באה אל קרבו. היא עולה במהירות אל הקומה השנייה ונכנסת אל דירה שבמבט ראשון נראית כשאר הדירות האחרות במבנה, אולם עם פתיחת הדלת, ההמולה נשמעת היטב וברור כשמדובר במקום מפגש חברתי פופולרי במיוחד.
בתוך הדירה האנשים הרבים, גברים ונשים יחדיו, יושבים זה לצד זו במספר שולחנות הפזורים בתוך החלל הלא גדול במיוחד. שני נגנים בכינור וצ'לו, יושבים בקדמת החדר על מעין במה מאולתרת ומנגנים קומפוזיציות גרמניות ימי ביינמיות ומתקופת הרנסאנס על סטראדיווריוס מקוריים שיובאו היישר מאיטליה.
היא מסירה את הגלימה השחורה מעליה, חושפת תלתלים בצבע חום דבש ארוכים ומסודרים סביב ראשה בסיכות המשווים לה מראה של אצילה גרמניה, עצמות לחייה בולטות, שפתיה הוורודות משורטטות ובשרניות, ועיניה התכולות כאגמים טהורים, המזמינים לצלול לתוכם.
שמלתה אפורה וצנועה אמנם, מסתירה את כל גופה הארוך והחטוב, אך חושפת מתוך התחרה הלבנה המקשטת אותה, את צווארה הענוג לכל אורכו, ומרקם עורה נראה ומרגיש כקטיפה בהירה ומזמינה.
לאה, מסתודדת קצרות עם אישה אחרת שעומדת בפתח חדר נוסף ופונה להתיישב באחד השולחנות, בהם יושבים כבר שני גברים ואשה צעירה.
"לאה, הגעת" האישה הצעירה מציינת, מנידה בראשה ומברכת את לאה.
"את חייבת להסביר לנו איך את מצליחה לחמוק מבית הוריך כל פעם מחדש" הגבר המבוגר יותר קורץ לה.
לאה, עדיין מרגישה את דמה לוהט בתוכה, כנראה כתוצאה מההתחמקות המוצלחת שלה, מוחה את מצחה מאגלי הזיעה המבצבצת ומחייכת במסתוריות "אם אגלה לך אצטרך להרוג אותך."
"אני מעדיף למות אלף מיתות על ידך מאשר להמשיך בחיי המשמימים ובעבודת עריכת הדין האפרורית" שב הגבר ועונה לה.
ארבעת יושבי השולחן פורצים בצחוק מתגלגל, רגלה של לאה מתחככת ברגלו של קארל, הגבר עמו ניהלה את השיחה הקצרה. הוא אינו מסיט את רגלו אלא מצמיד אותה לאורך רגלה של לאה. דמה שטרם הספיק להצטנן מתחיל לבעבע שוב ולזרום בקצב, אם כי כלפי חוץ היא אינה מסגירה דבר מסערת הנפש המתחוללת עמוק בתוכה.
האישה שאתה הסתודדה מיד שהגיעה לדירה, מתקרבת לשולחן ובידה מגש מלבני מעץ, עליו מונחים ארבעה ספלים מהבילים. היא מגישה לכל אחד מהם את הספל שלו על צלוחית חרסינה לבנה מעוטרת בקצוות בפרחים סגולים ולידו מונחת על הצלוחית עוגייה מסוכרת. ארבעתם מרימים בו זמנית, כל אחד את ספלו, ולוגמים מן המשקה החום החם, וטועמים את העוגייה. חושיה של לאה מתחדדים כעת יותר, היא מרגישה לפתע נועזת ובלתי ניתנת לריסון ועל כן מניחה את ידה בקרבת ידו של קארל אשר אינו יכול להישאר אדיש אליה ומרים אותה, מקרבה אל פיו ומנשק את גב כף ידה.
לאה, מתאפקת שלא לפלוט אנחה.
האישה הצעירה היושבת עמה לשולחן, משגיחה בדקויות הסמויות בהתנהגותה של חברתה, פרטים שרק נשים יכולות לשים לב אליהם, וגם מאהבים גדולים, ומסמנת ללאה שיעברו להתרעננות בחדר הסמוך.
לאה, נאלצת להסכים, למרות שהיא הייתה מעדיפה להישאר צמודה לרגלו של קארל, וזה משגיח בכך שהיא נכפית לעזוב את שולחנם, ממשיך להחזיק בידה של לאה עוד במקום שאינו גלוי לעין, מתחת לשולחן ולמפה הלבנה הרקומה, מלטף באגודלו את כריות כף ידה המתמסרות.
אם הוריה היו יודעים, שכך היא מבלה את זמנה, היו בוודאי כולאים אותה במרתף ביתם, לא לפני שאמה הייתה מכה אותה נמרצות, ואז מגלים אותה אל הכפר מחוץ לעיר. כך יעשה לנערה הסוררת הפוגעת בכבודה, בכבוד משפחתה ואלוהיה.
לאה הייתה מוכנה לקחת את הסיכון. היא הרגישה שהיא הולכת ומתנתקת מכבליה החונקים של הקהילה ונמשכת אל החיים הססגוניים של שכניה הגרמנים הנוצרים, למגינת ליבם של הקרובים אליה בדם.
"מה את עושה לאה?" חברתה לחשה לתוך אוזנה.
"אני לא עושה כלום" לאה היתממה והתרחקה ממנה.
"את כולך סמוקה, וקארל נראה מאוד מרוצה מעצמו. אין דבר שגורם לו להנאה גדולה יותר מלהשחית נערות צעירות וחסודות יותר או פחות, לא כל שכן יהודיות" היא הרימה מעט את קולה.
"אני לא מאמינה שאת מאשימה אותי בפריצות?" לאה החליטה לנקוט בתוקפנות פאסיבית.
"מה את חושבת שיקרה אם הוריך יידעו היכן את מבלה את זמנך הפנוי?."
"הם לא יגלו" לאה פסקה.
"ונגיד שכן. את רוצה שייודע להם שבנוסף לכל הצרות את גם מתרועעת בחברת גברים ואינך שומרת על תומתך וצניעותך" החברה הביטה לצדדים מוודאת שאין מאזינים לשיחתן.
"צניעותי היא ענייני הפרטי בלבד ואיני מתכוונת לקיים שיחה על נושא בפומבי, פן יקרה בדיוק הדבר שממנו את חוששת" לאה סיכמה מבחינתה את השיחה ביניהן והיא נטלה את ידה של חברתה המודאגת וגררה אותה כמה מטרים חזרה אל השולחן בו ישבו קודם לכן.
שני הגברים הצעירים היו עסוקים בשיחה ערה ביניהם וכוסות הקפה שלהם היו ריקות.
לאה התיישבה לצידו של קארל, אך נראה כעת שהוא נעשה מרוחק ממנה ואפילו לא הסתכל לכיוונה. כל תשומת ליבו הייתה נתונה לבן שיחו.
לאה הרגישה מאוכזבת ובמשך כל שאר הזמן שנשארה ישובה לא החליפו מילה.
לבסוף, אספה את עצמה, התרוממה לעמידה מקווה שעכשיו אולי הוא יאמר משהו, יתייחס שוב לקיומה אך לשווא, תקוותיה התבדו.
"המשך ערב מהנה" אמרה לכל יושבי השולחן והפנתה את צעדיה אל עבר בעליי הבית ובית הקפה המאולתר שבתוכו, יוהנה ויעקב, זוג מיוחד לכל הדעות באותם ימים, יהודי ונוצרייה פרוטסטנטית.
"אני רוצה לבוא לעבוד עבורכם, כפי שדיברנו בפעמים הקודמות" לאה נכנסה לחדר שבו הוכנו המשקאות החומים והחמים.
"מה יגידו הוריך? האם הם לא ישלחו אלינו שליחים כדי להרוס את המקום כשיתגלו מעשיך?" יעקב הקשה את ליבו כנראה מהשיחה הקודמת שלהם.
"הם לעולם לא יסתכנו במעשה כזה, כיוון שהשלטונות עלולים להטיל עליהם קנס כבד ולסלקם מן העיר. גם כך חלק ניכר מן ההכנסה שלהם מוכוון לכיסיו של מושל העיר."
"אז הם יוותרו עליך ככה סתם בלי להילחם?" יוהנה שאלה תוך כדי שהיא פורסת שטרודל חם שאך סיימה להכין.
"הם לא יוותרו, הם יתאבלו עליי כאילו מתתי."
יוהנה ויעקב הסתכלו כעת אחד על השנייה, חלפו כמה שניות של מבטים מלאי מסרים, לבסוף הנהנו בראשם ופנו אל לאה.
"סוכם" אמרה יוהנה "מחר על הבוקר את עוברת לכאן. יש חדר בעליית הגג שבו תוכלי להתמקם, ותתחילי לעבוד כאן בבית הקפה."
לאה קפצה משמחה וחיבקה את יוהנה ומיד אחר כך גם את יעקב, שהיה מעט נבוך.
היא יצאה מחדר ההכנה היישר אל המבואה שם השאירה את הברדס השחור שלה, הרימה את ידיה אל המתלה עליו הייתה תלויה הגלימה, כשלפתע ידיים חזקות אחזו בה ומשכו אותה היישר אל תוך חיבוק חם ושפתיים רעבות. קארל סובב אותה אליו במיומנות, נשק לשפתיה ממושכות ולמרות התנגדותה הראשונית, היא התמסרה לבסוף וחשה כיצד היא נמסה בתוכו.
"מחר" היא אמרה כששפתיהם התנתקו לבסוף והצליחה להסדיר מעט את נשימתה.
"מחר" הוא השיב לה, שניהם עדיין חבוקים.
לאה אמנם חשבה שהייתה זהירה מאוד, והצליחה לחמוק מעיניה הבוחנות של אמה, אחיותיה ואחיה אולם מסתבר שאחות אחת שהייתה משועממת מדי וחסרת תעסוקה בבית הבחינה בהתחמקויותיה של לאה, עקבה אחריה ומצאה את בית הקפה של יוהנה ויעקב. האחות סיפרה על כך לאחיה הגדול וזה לאביו ואימו.
לאה חזרה הביתה באותו יום בו גמלה בה ההחלטה לעזוב את ביתה ומשפחתה ולפצוח בחיים חדשים, נכנסה אל הבית כאילו דבר לא קרה, פנתה אל חדרה כדי להחליט אלו פרטי לבוש בודדים תסלק אל תוך תיק צד קטן. היא לא השגיחה בשני גברים שהגיחו מאחוריה אחזו בה גררו אותה, כולה צועקת, בועטת לכל עבר וזרקו אותה לתוך חדרון קטן במרתף הבית, נועלים אחריה את הדלת.
יומיים שלמים לא דיברה עם אף אחד, מזונה מוחלק על הרצפה במהירות כדי שלא תתפתח אתה שיחה.
לבסוף, ביום השלישי נפתחה הדלת לרווחה, אמה עמדה בכניסה עם תיק.
המחשבה הראשונה שעברה ללאה הייתה שהנה אמה התרצתה והיא מאפשרת לה לעזוב ולעשות כרצונה. אבל כשהופיעו גם שני אחיה הגדולים הבינה שהתוכניות שתיכננו עבורה הן אחרות.
"את עוזבת לדסאו. יש לי שם קרובי משפחה ואת תסייעי להם עם הילדים הקטנים" אמה אמרה בקול חתום.
"אני לא מתכוונת לנסוע לשם אמא. אני עוזבת את הבית, לא תצטרכו להיות איתי בקשר בכלל" לאה החליטה לעמוד על שלה.
אמה הייתה יותר עקשנית "על גופתי המתה, אתן לבתי להתהולל אתם" מתכוונת לתושבי ברלין הנוצרים "אם לא תלכי מרצונך אני אוריד ממך את השמלה ואכה אותך בכל חלקי גופך עד שתתחנני לנסוע לדסאו בעצמך."
דמעות החלו לזלוג על לחייה, מבינה שאין לה סיכוי לבד, מבינה שחלומה לחיים אחרים בבית הקפה של יוהנה ויעקב לא יתממשו, ובעיקר שקארל יוותר פנטזיה בלתי ממומשת.
בעיני רוחה ראתה את ידיו החזקות, את שפתיו החושניות חשה אותן שוב על שפתיה, את לשונו חוקרת בתוך פיה חשה את החום הרב שיוצא מגופו ובכל הזמן הזה נותרה קפואה במקומה בוהה ולא רואה את מבטם השופט והקשוח של בני משפחתה. ואז, כאילו "דיבוק" עזב אותה בבת אחת, מחתה את דמעותיה אספה את עצמה ויצאה מן החדר מקבלת לעת עתה את הדין.