חלק מעולמה

היא הולכת,
אפילו לא מודעת לעובדה שאני מביט בה.
אפילו לא מודעת לעובדה שאני קיים.
אבל זו לא אשמתה, היא הרי תקוע בעולמה הקטן.
היא לא רואה אף אחד, כנראה אפילו לא את עצמה.
אז אני לא יכול לכעס עליה, על מי אני עובד?
אני לעולם לא אוכל לכעוס עליה,
אלא רק להיות עצוב, בגלל שאני נותן לעצמי לשקוע
באשליה שלעולם לא תקרה.
"עדיין מטורף עליה?" שאל קול מאחורי, הייתי שקוע מידי
מכדי לשמוע את הצעדים מאחורי.
"תמיד" אני עונה ומחייך.
אני יודע כי לא חשוב כמה מעצבנת וכמה קשה היא תהיה,
אני אפסיק עם ההתאהבות המטופשת הזאת,
רק כאשר אני אדע שהיא לא אוהבת אותי ואף שונאת אותי.
וידעתי שהדבר הראשון שאני צריך לעשות,
היה לדבר איתה.
והייתי מוכן לקפוץ על ההזדמנות הראשונה שתהיה לי.
הבעיה היחידה, הייתה שחשבתי שיהיו לי כמה ימים, אולי שבוע לפני שזה יקרה,
כאשר במציאות זה קרה עוד באותו היום.
והכול התחיל מהתקלות תמימה אחת.
"אני מצטער" אמרתי בדיוק כאשר היא לחשה "אני מצטערת"
הייתי כול-כך המום שהיא דיברה אליי, שלא יכולתי אפילו לדבר,
לכן, התכופפתי ועזרתי לה להרים את דבריה.
"נתראה בסביבה" היא אמרה באותו קול חולמני ושקט הנשמע כמו לחישה.
"נתראה" אמרתי וידעתי כי מהרגע, אני אהיה מוכן לעשות הכול בשביל לזכות בלבך.