חלק מחיי- פרק 7

חלק מחיי פרק 7

תקציר:
אתמול סיפרתי לאור את הסוד שלי, שההורים האמיתיים שלי לא באמת מתו ושההורים החדשים שלי לא באמת דודים שלי, ושכל הזמן עד שבאתי לכאן התעללו בי. אני מקווה שהיא לא תספר את זה לאף אחד, היא הבטיחה שהיא לא תגלה.

פרק 7

הגעתי הביתה ונועה פתחה לי את הדלת. אני חושב שהיא ראתה שבכיתי, כי היא שאלה אותי מה קרה לי.
"כלום," אמרתי ונכנסתי פנימה.
"אורי, זה לא כלום, אני רואה שבכית, אתה לא יכול להסתיר את זה ממני," נועה אמרה. היא חכמה, היא יודעת מה אני מרגיש גם בלי שאני אומר לה.
"סתם בכיתי," התעקשתי ועליתי לחדר שלי.
נועה עלתה אחריי. "למה בכית?" היא שאלה. "מישהו העליב אותך? מישהו הרביץ לך?"
"לא, ממש לא, אף אחד לא עשה לי כלום." התיישבתי על המיטה שלי.
"אורי," היא התיישבה לידי. "אני חושבת שאתה כבר יודע שלא כדאי להסתיר דברים. אני רק מנסה לעזור לך."
"טוב," אמרתי. "אז אני יספר לך משהו, אבל אל תספרי לאבא ואמא כי אני לא רוצה שהם יכעסו עליי."
"אל תדאג," היא חייכה וליטפה לי את השיער. "אני לא אספר להם שום דבר."
"היום נורא התגעגתי לאמא שלי האמיתית, והתחלתי לבכות, וילדה אחת מהכיתה שלי ראתה אותי ושאלה אותי מה קרה, וסיפרתי לה על הכל."
נועה הופתעה קצת. "הכל, כלומר, מה שעברת?"
"גם," אמרתי, "סיפרתי לה שאתם לא באמת דודים שלי ושההורים האמיתיים שלי בכלא. זה בסדר שסיפרתי לה את זה?"
"תקשיב," היא אמרה בשקט. "ברור שאתה יכול לספר, אין בעיה עם זה. אבל אתה רוצה שכולם ידעו מה עברת?"
"אני לא רוצה, סיפרתי רק לה," אמרתי.
"ואתה סומך עליה שהיא לא תספר לאף אחד?" נועה שאלה.
"ביקשתי ממנה לא לספר והיא הבטיחה."
"וסתם שאלה," היא חייכה. "למה סיפרת דווקא לה?"
לא ממש הבנתי למה היא התכוונה. "לא יודע, כי יצא לי."
"אתה אוהב אותה," היא חייכה.
"לא יודע," אמרתי. "איך אני אמור לדעת אם אני אוהב אותה?"
"אתה צריך להרגיש את זה"
"מה אני צריך להרגיש?"
"משהו כזה בבטן," היא הסבירה.
"מה, שכואבת לי הבטן?" אני לא מבין.
"לא," היא צחקה. "משהו נעים, שמדגדג לך בבטן, זה סימן שאתה מתרגש."
"ממה להתרגש, ממנה?" שאלתי.
"כן"
"בכיתי, אז לא בדקתי אם מדגדג לי בבטן," אמרתי.
נועה צחקה וחיבקה אותי חזק חזק. "איך קוראים לה?" היא שאלה.
"אור…" התביישתי קצת להגיד.
"יש לכם שמות דומים," נועה חייכה.
"כן, אני יודע, גם היא אמרה לי את זה."
נועה צחקה שוב ויצאה מהחדר.

בדרך לבית ספר בבוקר חשבתי אם לספר גם לשחר את מה שסיפרתי לאור, שההורים האמיתיים שלי בכלא. ממש רציתי לספר לו, כי הוא חבר טוב שלי ואני אוהב אותו והוא עזר לי מהיום הראשון שלי כאן. החלטתי שאני ישאל את אור.
"בוקר טוב ילדים!" המורה אביבה נכנסה לכיתה.
"בוקר טוב," ענינו לה.
"עכשיו יהיה שיעור חשבון, כולם להוציא מחברות וספרים!"
הוצאתי מהתיק שלי את הספר חשבון שהיה בצבע סגול ואת המחברת ששרית נתנה לי, היא נראית כמו מחברת רגילה, אבל יש בה ריבועים במקום שורות. היא אמרה לי שזה בגלל שבתוך הריבועים כותבים מספרים.
"אנחנו נתחיל היום נושא חדש, שבדרך כלל מלמדים אותו בכיתה ה', והוא נושא טיפ טיפה קשה, אז אני מבקשת שכולם יקשיבו לי, טוב?" שאלה המורה אביבה.
"אבל למה אנחנו לומדים דברים של כיתה ה'?" שאל ילד שקוראים לו לירי. באמת השם שלו זה לירן, אבל כולם קוראים לו לירי. הוא אמר לי שזה בגלל שהוא אוהב את השם "לירי" יותר, וגם ההורים שלו קוראים לו ככה מאז שהוא תינוק.
"בגלל הדרישות החדשות של משרד החינוך," אמרה המורה אביבה.
לא הבנתי מה זה אומר, אבל היא כבר התחילה ללמד. "כולם יודעים מה זה שלם?" שאלה המורה. רק כמה ילדים אמרו כן. היא ציירה עיגול על הלוח. "זה שלם," היא אמרה. "זה כמו עוגה שלמה, למשל. זה מספר. נגיד, מספר אחד…"
לא הבנתי כלום ממה שהמורה הסבירה, אבל לא שאלתי אותה, כי לא רציתי שכולם ידעו שאני היחיד שלא יכול להבין. אחרי כמה זמן שמענו את הצלצול והמורה סגרה את הספר שלה. "אתם יכולים לצאת להפסקה"
"יש! סוף סוף!" אמרתי והתמתחתי. החולצה שהייתה קצת קטנה עליי קצת עלתה למעלה כשהתמתחתי, ושחר שיושב לידי ראה את הצלקת הלבנה שיש לי מתחת לפופיק, שאבא האמיתי שלי עשה לי אותה פעם כשהוא הפיל אותי על כיסא כשהייתי בלי חולצה ונפלתי ונחתכתי בבטן וירד לי הרבה דם, ועכשיו נשארה לי צלקת לבנה.
"ממה זה?" שחר שאל.
רציתי לספר לו, אבל אז המורה פתאום קראה לי, לא יודע למה. "אורי, בוא איתי בבקשה לרגע."
"למה?" שאלתי.
"המנהל רוצה לדבר איתך," אמרה המורה אביבה.
הסתכלתי על שחר, והוא היה נראה קצת מבוהל.
"על מה?" שאלתי. התחלתי לפחד, כי יאיר אמר לי פעם שהמנהל העניש אותו, אז חשבתי שהוא רוצה להעניש גם אותי על משהו.
"אל תדאג," היא חייכה. "זה לא בגלל שעשית משהו רע. זה בקשר לשנה הבאה."
לא הבנתי, אבל הלכתי איתה לחדר של המנהל, שהיה קטן, והיו בו כל מני תעודות בתוך מסגרת שהיו תלויות על הקירות, ועל המדף היו כמה גביעים בצבע זהב, והיו בתוך ארונות הרבה ספרים, והמנהל ישב מאחורי שולחן ענקי בצבע חום. עכשיו זאת פעם ראשונה שראיתי אותו, והוא היה גבוה וקצת שמן והיה לו שיער אפור, אבל קצת קצת שחור.
"שלום אורי," הוא חייך כשנכנסנו, והוא לחץ לי את היד, לא יודע למה.
"שלום," אמרתי, והמורה אביבה התיישבה לידי.
"תקשיב, אורי," המנהל אמר בקול שקט. "אמרו לי שלא למדת בבית ספר קרוב לשלוש שנים, אני צודק?"
"אני חושב," אמרתי. "אני לא זוכר בדיוק"
"תבין, אורי," המנהל אמר. "עוד שלוש שנים אתה הולך לכיתה ז', שזה אומר שאתה תהיה בחטיבה. איך תהיה ברמה מספיק טובה בשביל לעלות לכיתה ז' אם חסרות שלוש שנים מהחיים שלך, שבהן לא למדת שום דבר?"
"אני לא יודע," אמרתי. זה היה נשמע כאילו הוא כועס עליי. אבל זה לא אשמתי שלא למדתי, אני לא הייתי יכול!
המנהל החזיק לי את היד מעל השולחן. "תבין, אחרי החטיבה אתה תלך לתיכון, וכל שנה תהיה יותר קשה, ולא תוכל להתמודד עם הקושי הזה אם חסר לך ידע בסיסי, אני צודק?"
"כן," אמרתי, למרות שלא הבנתי חצי מהדברים שהוא אמר לי.
"קיבלתי דיווחים מהמורים שאתה חמוד מאוד, אבל אין לך מושג בכל מה שקורה בשיעורים. שוב, אני לא מאשים אותך, אבל זאת עובדה שחסר לך ידע בסיסי, ונצטרך לעשות משהו כדי לתקן את זה."
"כמו מה?" שאלתי.
"דיברתי עם היועץ והפסיכולוג של הבית ספר," הוא אמר. אני חושב שאני יודע מה זה פסיכולוג. השוטר שלקח אותי אז מהבית דיבר עם השוטר השני בקשר למשהו כזה. אני חושב שזה מישהו שעוזר לילדים כמוני.
"שניהם חשבו שכדאי להשאיר אותך כיתה בשנה הבאה, ובאותו זמן לתת לך שיעורי השלמה."
"מה זאת אומרת 'להשאיר אותי כיתה'?" שאלתי.
"נכון השנה אתה לומד בכיתה ד'?" המנהל שאל.
הנהנתי
"הילדים שכיתה מתחתיך הם בכיתה ג' עכשיו. שנה הבאה הם יהיו כיתה ד', ואתה תהיה אמור להיות בכיתה ה'. אז חשבנו שבמקום לעלות לכיתה ה', תישאר בכיתה ד', ותלמד ביחד עם הילדים שיהיו שנה הבאה בכיתה ד'. זה אומר שמתי שהחברים שלך בכיתה יהיו בכיתה ה', אתה עדיין תהיה בכיתה ד', ותלמד עם הילדים שעכשיו בכיתה ג'. זה אומר שתעשה פעמיים את כיתה ד' במקום פעם אחת."
"אבל אני לא רוצה ללמוד איתם," אמרתי. "אני רוצה ללמוד עם החברים שלי"
"אני מצטער, אורי," אמר המנהל, וממש שנאתי אותו. "אין לנו שום אפשרות אחרת." התחלתי לבכות.
"אני חושבת שכדאי שנדבר גם עם ההורים שלו," אמרה פתאום המורה אביבה. "נשאל אותם מה הם חושבים." היא חיבקה אותי. חלש, לא כמו נועה שמחבקת אותי חזק, אבל אני אוהב כשנועה מחבקת אותי חזק, זה נעים לי.