חלק מחיי \ פרק 3

*תקציר הפרק הקודם:*
"תודה… אמא." בקושי אמרתי את המילה האחרונה. שרית חייכה אליי, ועיניה הביעו אהבה. אהבה בלי סוף.
פתאום נשמעו צעדים יורדים במדרגות, ושרית, אמא שלי החדשה, ואני, הסתובבנו.

חֶלֵק מֵחַיי- פרק 3

ראיתי זוג רגליים יורדות במדרגות, ואחריהן הופיע ילד שנראה גדול ממני בשנה או שנתיים, עם שיער חום, עיניים ירוקות, אף חד, לבוש בפיג'מה, נעלי בית, והבעה של 'הרגע התעוררתי'. "היי, בוקר טוב," הוא אמר.
"בוקר טוב," אמרה שרית. אני לא אמרתי כלום. אפילו לא ידעתי מי זה. הנחתי שזה אחד מהילדים של דניאל ושרית, ההורים שלי עכשיו.
הוא התקרב אליי. "אתה אוֹרי?" הוא שאל בחיוך.
"כן," אמרתי בקול שקט.
"אני יאיר, נעים להכיר," הוא אמר. 'הוא נחמד,' חשבתי. הוא נכנס לאחד החדרים, ושרית נכנסה אחריו, ונשארתי לשבת לבד על הכיסא במטבח.
שאלתי את עצמי איך אני אסתדר עם הילדים האחרים של ההורים שלי, ואיך הם יקבלו אותי. הם ירגישו שאני לוקח להם את האהבה של ההורים שלהם. אחרי כמה זמן נשמעו צעדים נוספים במדרגות, וראיתי נערה נכנסת לחדר. היא דמתה ליאיר, חוץ מהאף, אבל עם שיער חום, אולי קצת יותר בהיר, ועיניים ירוקות.
"היי," היא חייכה כשראתה אותי.
"בוקר טוב," אמרתי.
"אז אתה אורי?" היא שאלה. הנהנתי.
"אמא שלי סיפרה לי עליך קצת," היא אמרה. "אל תדאג, אנחנו נדאג שאף אחד לא יעשה לך כלום, אנחנו נשמור עליך, אנחנו נהיה בשבילך כמו בית"
"תודה," אמרתי.
"בכל אופן, אם אתה מחפש אותי, אז אני נועה," היא אמרה, וליטפה את שיערי. קצת עצבן אותי שכולם עושים לי את זה, אבל שתקתי. "בת כמה את?" שאלתי.
"חמש עשרה," היא ענתה. "יותר גדולה ממך ומיאיר. אתה בערך בן שמונה, לא?"
"תשע," אמרתי.
"יאיר בן עשר, אם זה משנה לך," היא אמרה. "אל תדאג, למרות שאני גדולה ממך בשש שנים אני לפעמים מתנהגת כמו בגילך, ואפילו כמו ילדה בת שש"
חייכתי. "אני לא דואג."
היא ליטפה את שיערי שוב והסתובבה, ובדיוק ראתה את אבא שלה, שלנו, שהתקרב אליה.
"בוקר טוב," הוא אמר.
"בוקר טוב," נועה ואני ענינו ביחד.
הוא חייך. "אני רואה שכבר הכרתם אחד את השני."
"כן," נועה ענתה. "אל תדאג, אנחנו נסתדר."
"בהצלחה," הוא אמר. "תשאירי בבקשה את אורי ואותי ביחד רגע"
נועה יצאה מהמטבח, ונכנסה לחדר שיאיר ושרית נכנסו אליו.
דניאל הניח את ידיו על ברכיי. "ישנת טוב?" הוא שאל.
"כן, תודה," אמרתי. "תודה על הכל"
"תרגיש בנוח," דניאל אמר. "כאן זה הבית שלך, אתה יכול לעשות כאן מה שתירצה, ואם אתה צריך משהו, רק תבקש"
"בסדר, תודה," אמרתי.
"תקשיב רגע," הוא אמר, הוא נשמע קצת רשמי. "שרית ואני חשבנו, שאולי כדאי שבשבוע הבא תתחיל ללכת לבית ספר. לפי מה שהבנו, כבר הרבה זמן לא היית בבית ספר, ואתה צריך ללמוד, אתה יודע."
"אני יודע," אמרתי.
"אתה תוכל?" הוא שאל. "אם אתה רוצה, אתה יכול להתחיל בעוד חודש, מתי שאתה תרגיש מוכן."
"אני מרגיש מוכן כבר עכשיו," אמרתי.
הוא חייך. "הבית ספר פה קרוב, חמש דקות הליכה מפה. אתה ויאיר תהיו באותו בית ספר. הוא יוכל לעזור לך להתרגל ולהכיר קצת את הבית ספר ואת הילדים ואת המורים. זה בית ספר מעולה, אני בטוח שתסתדר שם."
"אין בעיה, תודה, אבא," אמרתי בקול רגיל.
דניאל חיבק אותי חזק. 'יש לו כוח בידיים,' חשבתי.
"בוא נצטרף לשאר המשפחה," הוא אמר, ונכנסנו לחדר ששרית, יאיר ונועה נכנסו לתוכו, ועכשיו הבנתי למה. על שולחן עץ עמד מסך טלוויזיה גדול, ובמרחק כמה מטרים ממנו, ספת עור רחבה. שרית, יאיר ונועה ישבו עליה, וצפו בחדשות של שעות הבוקר. דניאל ואני נכנסו, והתיישבנו לידם.
'פרשת התעללות קשה נחשפה בארץ:' הודיעה הקריינית. 'בעל ואישה שחשודים בהתעללות בבנם, יישלחו היום למאסר. לפני כמה ימים הגיע דיווח בעילום שם למשטרה, שהמדווח כתב בו כי הוא חושד כי בבית הסמוך, יש מקרה הדורש טיפול מיידי של הרשויות. המשטרה ערכה פשיטה על הבית, ותחקרה את בעל הבית ואשתו, שהכחישו כל מידע המיוחס להתעללות מצדם. לאחר מכן תוחקר בנם בן התשע, שהודה כי כמה שנים הוריו מתעללים בו בכל מני צורות. לאחר חקירה ממושכת, הם הודו במיוחס להם, ובית המשפט קבע להם שלוש עשרה שנות מאסר. משרד הרווחה התערב בעניין, ושלח את הילד למשפחה מאמצת.'