חלק מחיי \ פרק 2

בלילה היו לי סיוטים שההורים שלי חוטפים אותי מהבית החדש, וממשיכים לעשות לי את מה שהם עשו.
התעוררתי בבוקר בערך בשעה 7:00. יצאתי מהחדר שלי והלכתי לחדר האמבטיה שהיה ליד החדר שלי. הריצפה הייתה מכוסה באריחים לבנים, והקירות היו מצופים בשיש לבן בוהק, כשבאמצע עובר פס אריחים בצבע תכלת. האמבטיה הייתה גדולה, הרבה יותר גדולה ממה שהיה אצלי. הברז היה כסוף ונקי, כאילו אף פעם לא השתמשו בו, והכיור היה עשוי מחרסינה. לא האמנתי שאפשר להשקיע ככה בחדר אמבטיה.
שטפתי את פניי, והרמתי את ראשי, והבטתי בדמותי שהשתקפה במראה שהייתה מעל לכיור, והסתכלתי על עצמי. אני לא יודע כמה זמן, אולי אפילו כמה דקות. הייתה לי צלקת על המצח, זכר למה שעברתי. סידרתי את השיער שלי ככה שיסתיר אותה, ואחר כך סידרתי את השיער שלי מאחורה, אולי פעם ראשונה בחיים.
ליד הכיור היו מונחים מברשת שיניים ומשחת שיניים חדשים בתוך אריזה, והנחתי שדניאל או שרית השאירו את זה שם בשבילי. אחרי שצחצחתי את שיניי ירדתי למטה, וראיתי את שרית יושבת על הספה וקוראת עיתון. כשהיא שמעה אותי יורד למטה, היא הרימה את ראשה אליי וחייכה. "בוקר טוב," היא אמרה. "איך ישנת?"
"בסדר, תודה," אמרתי.
"אני מצטערת, אבל אף אחד עדיין לא קם," היא אמרה. "קמת יחסית מוקדם, אתה לא עייף?"
"לא, אני רגיל לקום מוקדם," אמרתי. מוזר, הרגשתי שאני יכול לדבר איתה בפתיחות, למרות שבקושי הכרתי אותה.
"בוא, שב לידי," היא הציעה. התיישבתי לידה, והיא ליטפה את שיערי. "אתה יכול לישון כמה שאתה רוצה, אף אחד לא מפריע לך, אתה לא צריך לעבוד כאן או משהו, תרגיש חופשי."
"תודה," אמרתי בשקט. לא הייתי רגיל שמדברים אליי ככה באהבה בלי שום אינטרסים. ייקח לי זמן להתרגל לזה.
היא חיבקה את כתפי. "אתה רעב?" היא שאלה פתאום.
הרמתי אליה את מבטי. איך היא ידעה?? איך היא שמה לב שכבר כמה ימים בקושי אכלתי. כשאני חושב על זה, כבר שנים אני לא אוכל כמו שצריך. היא לא חיכתה לתשובה שלי, והרימה אותי מהספה.
"בוא, כבר מרגישים אצלך את העצמות," היא אמרה בקול קצת מודאג.
הלכנו למטבח. 'וואו, ענק פה!', חשבתי לעצמי. הוא היה גדול כמו הסלון, פחות או יותר. הקירות היו נקיים, למרות שזה מטבח. הרצפה הבריקה, והכל עמד במקום, לא היה שם דבר אחד שלא היה מונח כמו שצריך. שרית הושיבה אותי על אחד הכיסאות שהיה מסביב לשולחן. היא הכינה לי שוקו וקורנפלקס. "תודה," אמרתי בקול קצת חנוק. ממש ריגשה אותי העובדה שמישהו שלא מכיר אותי דואג לי ככה ומשקיע בי, אבל מצד שני גם שאלתי את עצמי, למה? למה אני לא יכול לחיות רגיל? לחיות עם האבא והאמא האמתיים שלי? למה?
ירדו לי דמעות מהעיניים. לא ניסיתי לעצור אותן. שרית לקחה כיסא והתיישבה לידי. "אין לך סיבה להיות עצוב, אוֹרי," היא חיבקה אותי.
"אני יודע," אמרתי. "פשוט אני כל זמן נזכר…"
"זה בסדר, זה הגיוני שתחשוב על זה," אמרה שרית בעדינות. "ככל שתחשוב על זה יותר, ככה זה פחות יכאב. תשמע, זה לא מקרה רגיל. אתה לא נמצא עם ההורים האמיתיים שלך. אתה תחיה עם משפחה מאמצת, וכנראה שלא תראה אותם עוד לעולם. זה הגיוני שתשאל את עצמך למה ההורים שלך לא אהבו אותך, למה הם התעללו בך. אבל שתדע, אתה לא היחיד. יש בעולם ובארץ עוד הרבה ילדים שההורים שלהם התעללו בהם ועכשיו הם חיים אצל הורים מאמצים, ויש כאלה שעברו התעללות יותר חמורה, ויותר גרוע, יש כאלה שעוברים התעללות במשפחה ולא גילו את זה, ועד עכשיו הם סובלים, ויכול להיות שלא יגלו את זה, והם יסבלו עוד הרבה זמן. אתה לא היית היחיד, ולצערי אתה גם לא תהיה. הכי חשוב זה לטפל במה שקורה עכשיו. אתה צריך לשמוח שמצאו אותך, וזה לא המשיך מעבר לזה."
"אני שמח," ניגבתי את עיניי.
"ובאמת, רק שתדע," היא הניחה את ידיה על בירכיי. "מותר לבכות. אוליי תחשוב שזאת בושה, שרק ילדים קטנים בוכים, אבל כולם בוכים, וזה יכול רק לעזור."
"תודה… אמא." בקושי אמרתי את המילה האחרונה. שרית חייכה אליי, ועיניה הביעו אהבה. אהבה בלי סוף.
פתאום נשמעו צעדים יורדים במדרגות, ושרית, אמא שלי החדשה, ואני, הסתובבנו.