חלק מחיי – פרק סיום
עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה. שנה, אולי שנתיים, אולי אפילו פחות, אבל זה לא ממש משנה. את החוויות שעברתי בזמן הזה אפילו חמש שנים לא יכולות למלא. אני כבר לא ילד.
מגיל 9 התחלתי לכתוב את סיפור חיי, יומן שתיעד את הימים הקשים שהיו לי בבית של ההורים שלי ועד ליום שעברתי למשפחה המאמצת שלי, ומאז החיים שלי הפכו להיות שמחים.
המשטרה תפסה סוף סוף את האיש שניסה לפגוע בי, הוא עכשיו בכלא להרבה מאוד זמן, כי אני לא הייתי הילד הראשון שהוא פגע בו, היו עוד הרבה ילדים לפני. סיפרתי את הכל לאור. אנחנו חברים עכשיו, היא ואני, אנחנו אוהבים אחד את השני, אנחנו עושים הכל ביחד ומספרים אחד לשני את הכל. סיפרתי לה על כל מה שעברתי.
המשפחה שלי, אבא דניאל, אמא שרית, נועה ויאיר, אני כבר מתייחס אליהם כאל המשפחה שלי לכל דבר. אני לא מתגעגע להורים האמיתיים שלי יותר. מיום ליום הבנתי שכל מה שהם עשו זה רק לפגוע בי. אני כבר לא כועס עליהם, אני אפילו מבין אותם. יש להם בעיה, הם לא יכלו לחיות איתי בלי לשנוא אותי, אני מקווה שימשיכו לטפל בהם והם יהפכו להיות אנשים טובים.
אני גם לא מרחם על עצמי, אני יודע שלא עשיתי שום דבר רע וזה לא היה מגיע לי.
חברים שלי ואני ואור הולכים הרבה לים של תל אביב, אני ממש אוהב את הים. כשהאוטובוס עולה את הגשר לתל אביב ורואים כבר את הבתים של העיר אני מסתכל עליהם ומחפש את הבית שנולדתי וגדלתי בו, הבית שהכל התחיל ונגמר בו.
כשהאוטובוס עובר ליד הטיילת שאמא שלי הייתי לוקחת אותי לטייל בה לפעמים, אני מחפש את זוג הזקנים שהיה יושב שם תמיד ומחייך כשהיה רואה אותי, אני לא רואה אותם שם. הם נעלמו כמו שאני נעלמתי להם. אני נזכר ויורדות לי קצת דמעות. רק אור מבינה למה והיא מחבקת אותי.
תנסו גם אתם, כשהאוטובוס שלכם נוסע מעל העיר והבתים הקטנים מתחתיכם, תסתכלו עליהם ותחשבו, אולי יש שם עוד ילד כמוני? אולי יש שם ילד שסובל והוא צריך שיעזרו לו כמו שעזרו לי? אף פעם אי אפשר לדעת. אני רוצה שיהיה עולם שמח, עולם מושלם, עולם שבו המבוגרים לא מתעללים בילדים, כמו שאומר שיר ידוע "תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה"
אני חשבתי קצת והחלטתי, אני אפסיק לכתוב ביומן הזה. הבנתי מעצמי שאני צריך להתנתק מהעבר שלי, למחוק אותו כדי לא לחשוב עליו יותר, אני רוצה לברוח ממנו.
אני לא אשכח את האנשים שאהבו אותי ועזרו לי, אני לא אשכח את האנשים שאוהבים אותי ובשבילם אני עדיין חי וקיים.
"זה היה, זה נגמר
אבל יש הרגשה
שהסוף הוא תמיד התחלה חדשה"
תגובות (0)