חלק מחיי | פרק 6

מצטער שהייתה הפסקה של 4 חודשים בין הפרק הקודם לעכשיו, אני כמעט לא נמצא בבית…

תקציר הפרק הקודם:
נועה, האחות החדשה שלי, סיפרה לי על משהו שקרה פעם בבית ספר החדש שלי, וביקשה ממני שאם מישהו פוגע בי או מציק לי, לספר לה. היה לנו שיעור חברה, כמו כל יום חמישי, והמורַה פתאום סיפרה על מה שקרה לי, היא אמרה שזה פורסם בחדשות. עכשיו כולם יודעים על הילד הזה ומה שהוא עבר, אבל רק אני יודע שזה אני.
****
פרק 6

אחרי עשר דקות שמעתי את הצלצול, וכולם נכנסו לכיתה. שחר נכנס וישב לידי. "איזה שיעור יש עכשיו?" שאלתי.
"מדעים," הוא אמר.
"מה זה?" שאלתי. אף פעם לא למדתי את זה.
"אתה לא יודע מה זה?" הוא שאל.
"אף פעם לא למדתי את זה," עניתי.
"למה?" הוא שאל, ובאותה שנייה המורֶה נכנס.
"בוקר טוב תלמידים!" אמר המורה. הוא היה מבוגר וקצת שמן, והיה לו קול מעצבן. "היום נחזור על הנושא שלמדנו בשיעור שעבר, על טמפרטורת הרתיחה של המים, יש כאן מישהו שלא הבין עדיין את הנושא הזה?"
הרמתי את היד. "אף פעם לא למדתי את זה, המורה," אמרתי.
"ומי אתה?" הוא שאל והסתכל עליי.
"הוא תלמיד חדש, המורה," אמרה אור. "הוא אתמול הגיע." היא הסתכלה עליי ביחד עם המורה.
"טוב, אז תבוא אליי בסוף השיעור ונדבר, טוב?" אמר המורה.
הנהנתי. המורה המשיך בשיעור, אבל לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר. כשניגמר השיעור הלכתי אליו.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
"אורי," אמרתי.
"שם משפחה?"
עכשיו החלטתי שאני עוד יותר לא אוהב את הקול שלו. "אלון," אמרתי. כבר התרגלתי לשם משפחה החדש שלי. אני אוהב אותו.
"למה באת באמצע שנה?" הוא שאל.
"כי עברתי לפה מעיר אחרת," אמרתי.
"טוב, תבקש מאמא שלך שתעזור לך להשלים את כל החומר שלמדנו, בסדר? אל תשכח."
"בסדר, אמרתי." שמחתי שהוא לא שאל על ההורים שלי. הוא צבט לי את הלחי (אני כל כך שונא שעושים לי את זה!) ויצא מהכיתה. פתאום שמתי לב שכולם יצאו מהכיתה, כנראה שנגמרו הלימודים. לקחתי את התיק ויצאתי מהכיתה. יאיר חיכה לי בכניסה. "היה לך שיעור עם המורה הזה שיצא עכשיו מהכיתה?" הוא שאל.
"כן, למה?"
"הוא גם מורה שלי," יאיר אמר. "אני שונא את הקול שלו, הוא מעצבן!"
צחקתי. "גם אותי. ולא הבנתי כלום ממה שהוא הסביר בכיתה, אף פעם לא למדתי את זה."
"לא נורא," הוא אמר. "זה משעמם, ואמא ואני יכולים לעזור לך בזה, זאת לא בעיה."
"תודה," אמרתי. הוא חיבק את הכתף שלי ויצאנו מהבית ספר. עברנו דרך הכביש וחיכינו שהמשמרות בטיחות יתנו לנו לעבור. "שבוע הבא אני גם יעשה משמרות," יאיר אמר.
"מה? אתה יודע מה צריך לעשות?" שאלתי.
"בטח," הוא אמר. "באה אלינו לכיתה אישה אחת והסבירה לנו כל מה שצריך לעשות."
"זה קשה?" שאלתי.
"ממש לא," הוא ענה. "שנה הבאה גם אתה תעשה את זה."
משכתי בכתפיי והמשכנו ללכת. הדרך שאנחנו הולכים בה עוברת דרך גן משחקים, והיה שם המון אנשים עם ילדים. זה הזכיר לי שפעם גם אני הייתי על דברים כאלה. זה היה ממש ממזמן.

כשקמתי בבוקר הייתי ממש עייף. הרגשתי כאילו לא ישנתי. הרגשתי משהו מוזר. הרגשתי שאני מתגעגע להורים שלי, להורים האמיתיים שלי. כן, למרות כל מה שהם עשו לי.
הייתי צריך ללכת לבית ספר לבד, כי יאיר לא הצליח לקום. "אתה תמצא את הדרך?" אמא (החדשה) שלי שאלה אותי.
"כן," אמרתי. קיוויתי שאני אצליח למצוא את הדרך ובית ספר ולא ללכת לאיבוד, והצלחתי.
איך שנכנסתי לבית ספר, שמעתי את הצילצול ורצתי לכיתה, והספקתי להיכנס לפני המורה. אני לא זוכר כל כך מה היה בשיעור, כי בגלל שהייתי עייף נרדמתי על השולחן. כששחר העיר אותי כשהגיעה ההפסקה, הוא אמר שלכל אחד זה קורה.
גם כשחזרתי הביתה הייתי עדיין עצוב. הרגשתי שאני רוצה לראות את ההורים שלי, והתגעגעתי במיוחד לאמא, למרות שגם היא לא אהבה אותי. לא היה לי כוח ללכת, אז התיישבתי על גדר קטנה שהייתה באמצע הדרך, והתחלתי לבכות. ממש רציתי לראות את אמא שלי, ממש התגעגעתי אליה. חשבתי עליה כל יום.
"אורי, מה קרה?" שמעתי קול פתאום. הסתובבתי מהר. זאת הייתה אור.
ניגבתי את העיניים שלי. "סתם, כלום," אמרתי. "לא קרה כלום."
"אז למה אתה בוכה?" אור שאלה. היא נחמדה.
"אני מתגעגע להורים שלי," אמרתי.
"ברור שתתגעגע אליהם, זה לא קל, הם מתו."
"הם לא מתו," אמרתי פתאום. לא חשבתי לפני.
"מה זאת אומרת?" היא לא הבינה. "אבל אמרת שהם מתו בתאונת דרכים ושבאת לגור עם בני דודים שלך."
"זה לא נכון," אמרתי. "אפשר לספר לך סוד?"
"כן, בטח," אור אמרה.
"ולא תגלי לאף אחד?"
"לא"
"את מבטיחה לי?"
"כן," היא חייכה.
"את זוכרת את הילד הזה שהמורה דיברה עליו אתמול?" שאלתי.
"זה שההורים שלו התעללו בו?" היא שאלה.
"כן," אמרתי.
"למה שאלת?"
"הילד הזה זה אני," אמרתי.
"באמת?" אור נבהלה.
הנהנתי, וירדו לי דמעות.
"אז מי שאתה גר אצלם עכשיו לא בני דודים שלך?" היא שאלה.
"לא," אמרתי. "לא הכרתי אותם."
ראיתי על הפנים שלה שהיא עצובה. "אתה בסדר עכשיו? הם לא מרביצים לך גם?"
"לא," אמרתי. "בבקשה אל תספרי לאף אחד, טוב?"
"אל תדאג, אני לא אומרת לאף אחד," היא הבטיחה. "להיתראות," היא אמרה לי והלכה.
אחרי כמה דקות קמתי וחזרתי הביתה.