חלק מחיי | פרק 5

תקציר הפרק הקודם:
הלכתי בפעם הראשונה אחרי כמה שנים לבית ספר. שם התחלתי להשתמש בשם משפחה החדש שלי. מעכשיו אני אוֹרי אלון.

-פרק 5-

כשיאיר ואני חזרנו, שרית חיכתה לנו בפתח. "איך היה?" היא שאלה והסתכלה עליי.
"בסדר," אמרתי. לא רציתי לספר את הכל.
"הוא עם המורה אביבה," יאיר צחק, ואני חייכתי.
"היא מפחידה, אבל נחמדה," אמרתי. פתאום נזכרתי במורה שהייתה לי בכיתה ב', קראו לה רוני, והיא ממש אהבה אותי. היא תמיד ראתה שאני עצוב והיא חיבקה אותי, למרות שלא סיפרתי לה למה אני עצוב. שנזכרתי בזה, ירדה לי דמעה על הלחי.
"אורי, אתה בסדר?" יאיר שאל.
"כן," אמרתי. "פשוט נזכרתי במשהו."
יאיר חיבק את כתפי, ושרית אמרה. "אם אתה תצטרך עזרה בשיעורי בית, תבקש עזרה מאחד מאיתנו, אנחנו נשמח לעזור לך."
"תודה," חייכתי. כשהייתי בבית ספר הישן שלי, כשהייתי קטן, ההורים האמיתיים שלי אף פעם לא הסכימו לעזור לי בשיעורים. אהבתי לחשוב שיש בבית מישהו שיכול לעזור לי.
עליתי לחדר שלי, ונועה הייתה שם. לפי מה שהבנתי, החדר הזה היה גם שלה פעם, ועדיין יש לה שם דברים. נכנסתי והתיישבתי על המיטה שלי.
"מה עשיתם היום בבית ספר?" נועה שאלה.
"שום דבר מיוחד," אמרתי. "היה לנו רק שיעורים עם המורה."
"כיתה ד' זה קל," היא חייכה. "שנה הבאה יהיה לך יותר קשה."
משכתי בכתפיי. הרגשתי שהיא מדברת ממש כמו אמא, למרות שהיא גדולה ממני רק בכמה שנים.
"אורי, תקשיב רגע," היא קמה והתיישבה לידי. "אם מישהו מרביץ לך או מעליב אותך, תגיד לי, בסדר?"
"למה שמישהו יעשה את זה?" שאלתי.
"כי יש ילדים כאלה," היא אמרה.
"אבל הם בגיל שלי, הם לא יכולים לעשות לי דברים רעים," התעקשתי
"זה לא משנה," היא אמרה. "גם המורים שלך יכולים לפגוע בך."
"אבל הם המורים שלי, אסור להם," לא הבנתי.
"דווקא בגלל שהם מורים, יכול להיות להם יותר קל לפגוע בתלמידים שלהם."
"אני לא מבין," אמרתי.
"פעם, בבית ספר שלך היה מקרה שמוֹרֶה עשה דברים רעים לתלמידים שלו, ורק בגלל שהם היו תלמידים שלו, הוא הצליח," היא אמרה.
"מה הוא עשה להם?"
היא חשבה קצת. "כל מיני דברים לא נעימים."
"כמו מה שקרה לי?"
"כן, בערך," היא ליטפה את ראשי.
"אבל למה הוא עשה להם את זה?" שאלתי.
"כי יש אנשים שלא אכפת להם מה קורה לילדים, מעניין אותם רק מה שהם רוצים."
"זה לא יפה," אמרתי.
"אתה צודק, אבל אין מה לעשות, לצערי," היא אמרה. "אבל חשוב שתדע, שאם מישהו עושה לך משהו, לא משנה מה, אפילו אם הוא אומר לך שאתה צריך לשמור את זה בסוד או שהוא מאיים עליך, אתה חייב לספר לנו, בסדר?"
"כן," הנהנתי. קיוויתי שלא יקרה לי שום דבר רע. אני לא רוצה לעבור שוב את מה שהיה לי עם ההורים האמיתיים שלי, אבל אני חייב באמת להיזהר, כדי שלא יקרו לי דברים רעים שוב.
"נועה," אמרתי. היא הסתובבה אליי.
"כן?" היא שאלה.
"זאת אשמתי שהמשטרה שמה את ההורים שלי בכלא?" שאלתי. הרגשתי שזאת אשמתי ושהם עכשיו כועסים עליי בגלל זה.
נועה התיישבה לידי שוב, חייכה חיוך עצוב והושיבה אותי על ברכיה, וחיבקה אותי חזק. "זאת ממש לא אשמתך, אורי," היא אמרה ונישקה אותי על הראש. "הם הכאיבו לך למרות שזה לא מגיע לך, והמשטרה לא רצתה שהם ימשיכו, לכן הם שמו אותם בכלא, כדי שלא יוכלו לפגוע בך שוב."
"אבל למה הם עשו לי את זה?" שוב ירדו לי קצת דמעות. "לא עשיתי להם שום דבר רע! תמיד עשיתי את מה שהם ביקשו ולא הפרעתי להם, הם סתם כעסו עליי!"
"נכון, כי יש אנשים שאוהבים לעשות דברים כאלה, כמוהם. אתה לא אשם בזה. אין בך שום דבר רע, אתה ילד מקסים," היא נישקה אותי. אחרי כמה דקות היא הלכה, ונשארתי לבד בחדר.

בבוקר שוב הלכתי ביחד עם יאיר לבית ספר. אחרי כמה דקות של הליכה, אמרתי ליאיר "אתמול נועה סיפרה לי שפעם היה מורה בבית ספר שלנו שעשה דברים רעים לילדים, זה נכון?"
"כן, זה היה לפני שנתיים," הוא ענה. "אני גם הייתי בבית ספר אז."
"גם בך הוא פגע?" שאלתי. פחדתי שגם הוא עבר דברים לא נעימים כמוני.
"לא, למזלי," הוא אמר. "אבל באחרים כן. הם התלוננו עליו למנהל והוא התקשר למשטרה, ועכשיו הוא בכלא."
אחרי מרחק קצר של הליכה, הגענו לבית ספר. התחלתי פתאום להתגעגע לבית ספר הישן שלי, למרות שלא הייתי בו הרבה שנים. כשהגענו למסדרון, יאיר חיבק אותי. "תהנה היום," הוא אמר.
"תודה," חייכתי, ונכנסתי לכיתה, והתיישבתי במקום שלי, ליד שחר. אחרי נכנסה המורה אביבה.
"בוקר טוב, ילדים," היא אמרה.
"בוקר טוב," ענינו לה.
"היום יום חמישי, וכרגיל, יש בשעה הראשונה בימי חמישי שיעור חברה."
"מה זה שיעור חברה?" שאלתי בלחש את שחר.
"שיעור שהמורה מדברת על כל מיני דברים שקרו, ואנחנו אומרים את מה שאנחנו חושבים," הוא לחש.
"אורי ושחר, שקט!" המורה אמרה, ושנינו הרמנו את הראש ביחד.
"בקיצור," היא אמרה. "היום אנחנו נדבר על נושא מסויים, שכנראה לא מספיק שמים לב אליו. אני מבקשת מכולם להקשיב." הסתכלתי על השולחן לידי, איפה שאור ישבה. היא חייכה אליי, וחייכתי בחזרה, והסתכלתי בחזרה על המורה.
"אני לא יודעת אם ראיתם, אבל לפני כמה ימים פרסמו בחדשות סיפור קשה על ילד בגילכם שעבר מאז שהיה ילד קטן מאוד התעללות מההורים שלו." הסתכלתי עליה, ופתאום הרגשתי מוזר, כאילו אני עומד ליפול. ידעתי טוב מאוד על איזה סיפור היא דיברה.
"תחשבו על זה," המורה המשיכה. "ילד בגיל שלכם שאף פעם ההורים שלא לא אהבו אותו ואף פעם לא אמרו לו דברים טובים, רק הרביצו לו וקיללו אותו." הרגשתי ממש רע, וירדו לי דמעות. היא סיפרה את הסיפור בצורה מדוייקת. שחר שישב לידי היה נראה ממש עצוב, וככה גם שאר הכיתה. 'מעניין מה היה קורה אם הם היו יודעים שזה אני,' חשבתי לעצמי, אבל זכרתי מה יאיר אמר לי, שאף אחד לא צריך לדעת.
ילד אחד הרים את ידו. "למה הם עשו לו את זה?" הוא שאל. זה גם מה שאני שאלתי את עצמי כל הזמן.
"כי יש בעולם אנשים שלא משנה מה יש להם, תמיד נראה להם שזה לא מספיק. ההורים של הילד הזה לא הסתכלו על הילד המוכשר והחמוד שיש להם, הם רק אמרו לו שהוא גרוע ושהוא מיותר."
ניגבתי את הדמעות והרמתי גם את ידי. "המורה, מה ילד צריך לעשות אם קורה לו דברים כאלה?" שאלתי.
"צריך להתקשר למשטרה לספר להם את כל מה שקורה לך, וכמו במקרה הזה, המשטרה בסוף ידעה מזה, ולקחה את הילד הזה," היא הסבירה.
"ואם ההורים של אותו ילד לא מסכימים לו להתקשר למשטרה?" שאל שחר.
"צריך לנסות לנצל כל מצב שבו אתה יכול ליצור קשר עם מישהו, ולספר לו," המורה ענתה.
"המורה," אור הצביעה. "מה קרה לילד הזה הוא נשאר עם ההורים שלו?"
"בחדשות אמרו שההורים של הילד נלקחו לבית הכלא, והילד נשלח למשפחה מאמצת, אבל אני חושבת שהחיים שלו לא יהיו כמו פעם," המורה אמרה בשקט. "זה קשה לחשוב שמי שהוליד אותך וצריך לאהוב אותך, בעצם שונא אותך." באותו רגע נשמע הצלצול. כולם קמו ממקומם, ורק אני נשארתי יושב. 'אני מקווה שאף אחד לא יגלה שזה אני,' חשבתי, ויצאתי עצוב להפסקה.