חלק מהנוף

אור השמש החם נשפך בשובבות על פניה היפות של אנה , היא שבה בתחנת האוטובוס השוממת
בטבריה, מחכה לאוטובוס שיגאל אותה מזרועותיו של החום הנוראי.
והנה הוא בא… המושיע שלה , האוטובוס!
נהג האוטובוס פתח את הדלת וקרא לעברה "לאן את ?" , היא חייכה וענתה בנימוס שלא ממש מאפיין את הישראלים "לפנימית דקלים שבעיר נתניה בבקשה," והוסיפה,"אתה מגיע לשם אדוני הנהג?"
והוא גיחך וצחק בלבו לנימוסים המוזרים של הילדה הקטנה הזו וזרק לעברה "בואי בובה , את תעלי לאוטובוס ואני אדאג להביא אותך לאפוא שאת צריכה ".
היא חייכה ועלתה לאוטובוס משך כל הנסיעה היא הרהרה באמא באבא שבטח נורא מתגעגעים בלילי ושלי שמחכות לה שם בנתניה בדודה אתי הנחמדה, בטח עוד לא הבנתם מי האנשים הללו….
האנשים עליהם חושבת אנה הם משפחתה אמא שלה, נטליה היא עיתונאית נערצת באמריקה, ואביה הוא אדריכל מפורסם שעיצב לרוב האנשים המפורסמים ובעלי ההון באמריקה ובכלל באירופה את ביתם.
לילי היא אחותה הגדולה בת ה 16 שנמצאת בפנימית דקלים מגיל 12 בגלל עקשנותה הרבה לבוא לארץ אבותיה , וכך התחילה מסורת שכל ילדה מגיעה לארץ לפנימית דקלים שבנתניה לילי היא ילדה מאוד שונה מאחיותיה היא בניגוד אליהן לא שונה מהאוכלוסייה הישראלית ביופייה , היא דומה לאמא מאוד ואילו אנה ושלי דומות לאביהם האמריקאי , ללילי יש עיני שקד חומות ועור שזוף וזהוב , נמשים סוררים על אפה ולחייה ושיער שחור חלק וארוך המגיע עד אחרי ברכיה .
שלי ואנה הן תאומות לא זהות -שלא זהות בכלום פרט להורים ולשם המשפחה!
שלי דקיקה וגבוהה בעלת שיער בלונדיני עד אחרי הכתפיים שיער חלק ויפיפה פניה מעוטרים בפוני בובה ,שמסתיר כמעה את ענייה הקטנות והצהובות זהובות עיניים מיוחדות כל כך מעולם לא נראו והן נראות כעני חתול .
ואילו אנה אמנם כמו שלי רזה ותמירה , אך בכל השאר היא שונה …
יש לה שיער בלונדיני מתולתל שמגיע עד למותניים ועניים גדולות וכחולות עורה זהוב כשנהב ושפתיה מסורתטות וורודות .
על אף של השוני ביינהן שני הבנות לעולם לא נפרדות ,הן משלימות אחת את השנייה (כך אומר אבא).
רק עכשיו הן נפרדו לשבועיים נטליה שלחה אותן לארץ בנפרד קודם שלי ורק אחר כך אנה משום שאנה הייתה חולה מאוד ליפני כן ונטליה , כמו כל אמא מאוד מאוד דאגה לביתה ורצתה לבלות עמה עוד כמה שעות של חסד ליפני שהיא טסה.
ולכן נשלחה שלי לפנימיה ועכשיו הגיע תורה של אנה.
בעוד אנה מפליגה בזיכרונות וחוויות עם משפחתה שמעה קול שקורא לה "הי בובה את עם התלתלים הגענו,זאת 'פנימית דקלים'".
אנה הודתה לנהג ירדה מן האוטובוס והביעה בעניים גדולות בשער הכחול , השער שאחרי שתיכנס דרכו חייה יהפכו תהפוכות וחוויות את כל זה היא לא ממש ידעה , אבל היא בהחלט הרגישה.