חלק א: פלורסנט ונעלי לאקה אדומות

| קצות האצבעות הקרירות שלו עוד נוגעות במגע רפה בעורף שלי שלח מזיעה מהלילה.
עיני כבר פקוחות רבע שעה לפחות. אני משתדלת שלא לנוע במיטה כדי שלא להעיר אותו ומתפלאת כיצד הוא עוד לא התעורר מהחום.
אז אני מתחבאת. בתוך השמיכה החמה כדי שלא לחשוף את גופי העירום באור הלבן של הבוקר, במחשבה שניה של מנורת הפלורסנט ששנשארה דלוקה מלהט הרגע של אתמול.
תנועה קלה של אצבעות רגליו מתריעה אותי מפני יקיצתו. אך רגליו רפו ורק יד שמאל החלה משוטטת מטה עד שנעצרה באחיזה קלה בציצ השמאלי שלי. הוא לא התעורר .מזל .אך עכשיו דרך המילוט נראית כמעט בלתי אפשרית.
אני כבר מתחילה לחשוב על תכנית . דחיפה מהירה של רגליי לצד שמאל, שליפת ראשי מתחת לזרועו בתנועה חדה, הרמת כף היד מהחזה, משיכת השמיכה והתחלקות מהירה… אך פתאום קול סיבוב מפתח מפלח את השקט המעוטר בנשימות הכבדות שלו ובנשימות המהירות שלי. ארבע נקישות נעלי עקב על רצפת הפרקט ו-
״שיט ״
אני מפלסת בשקט כשעיני שמות לב לחריץ הדק שלמעשה הוא די עבה שבין הדלת לקיר החדר שלו.
מבטי פוגש במכנסי סאטן שחורים מעיל צמר ארוך ונעלי לאקה אדומות מבריקות. השותפה לדירה אני מנחשת. ״אמנית בבצלאל בסוף שנות העשרים מורכבת רגשית אך מנומסת והכל הבל. הבלים״ אני כבר מסרטטת בראשי את דמותה המתפלספת. ראשי נסחף בפירוטים שבדיעבד לועגים לי כשלפתע היא פותחת את דלת החדר – בו אני נמצאת.
בבטחון ,ללא היסוס היא מישירה מבט הישר אל תוך עיני ומיד אחר כך קצת מטה בקו ישיר -לחזה ללא ספק.
את המעיל כבר הורידה כעת מונחת על גופה רק גופיה שחורה פשוטה שלא מתיימרת להסתיר את פטמותיה. היא מחייכת אלי חיוך שובב ומנומש .
״בןקר טוב״ היא אומרת.
״הייתי חיבת לדעת עם מי רועיקי חזר ממסעות הפאבים שלו
את נראית משהו מיוחד- לשם שינוי
לא שאחרות לא וואו שלא תטעי- יש לו טעם טוב וגם ניסיון
פשוט מי יודע …״
רק מחשבה אחת מעבר לביפ מתמשך במוח שלי חולפת בראשי –
האם זו באמת שותפתו האמנית מבצלאל או שמע בת זוג שכנראה מכירה ביחסיהם הפתוחים ?
תוך כדי אותה מחשבה אני שמה לב כי שפתיה ממשיכןת לנוע ולברבר דברים שפספסתי
״בכל אופן היא ממשיכה ״נעים להכיר
אני נוי ״.
ואחר כך לא חולפת שניה עד שהיא רוכנת לכיווני ומחבקת אותי חיבוק לופט שממנו בוודאי אין דרך מילוט,
מה גם שבפשטות הוא גורם לצניחת השמיכה וחושף את אבני החן שלי לאוויר הלבן הפלורסנטי שלא מתבייש להסתיר במיל אף לא פיסת גוף אחת.
״קטנים ״היא מצחקקת.
ומיד קמה
דופקת בעיטה בטוסיק החשוף של רועי
ויוצאת מהדלת.
האחיזה בציצ שלי מרפה והוא מתחיל להסתובב ולמשוך את השמיכה
על הצנעה כבר ויתרתי. חצי גוף שלי ממילא חשוף לעולם ללא כתב הגנה מספק כנראה.
אני נאנחת ונופלת שדוד על הכרית שמתגלת כפחות רכה משזכרתי .איה.
״היי ״הוא מתנשם וממלמל לכיווני ״התעוררת ״
״כן ״ אני אומרת ושותקת, מצפה למענה מספק והתנצלות כלשהי אך עיניו נסגרות שוב וראשו חפון היטב בכרית.
״תגיד ״ אז אני שואלת ״זה תמיד ככה שהשותפה שלך לדירה בוחנת את הסטוצים שלך וגם טורחת לחבק אותן-
גם אם הן ערומות איתך במיטה –
כשאתה ערום?״
״הממ ״הוא מהמהם שוב ומזיז את ראשו מעט מחוץ לכרית שנראת בפער יותר רכה משלי.
״מצטער על זה היא לפעמים קצת…״נראה שחיפש
את המילה הנכונה ונלחם ברצון לסגןר שוב את עיניו ״מרגישה שהעולם נברא בשבילה״
״הגדרה מענינת ״ אני אומרת ומתקנת די בנחרצות ״אני חשבתי יותר בכיוון של חתיכה שמדכאת שגורמת לך להרגיש שלא מגיע לך להיות עם אף אחד ואת צריכה להודות על כל שניה שאת נושמת באוויר בריח הזיעה והסקס שצבוע באור הלבן של הפלורסנט המזדיין שלא מסתיר שום דבר בחדר שלך!״
״נראה שחשבת על ההגדרה שלך לעומק״ הוא אומר לי ובאופן מפתיע לא נרתע מהמיני נאום שלי ומחייך .
רציתי להמשיך לכעוס ולשלח בו את טענותי אך החיוך שלו מצליח לשבות אותי בקלות וגם לרכך להפתעתי את הקימוט שבין גבותי ואת פני – לפחות יותר מהכרית שלא צלחה בניסיון הזה.
אז ויתרתי. וחיוך חמקמק הציץ לשבריר שניה על שפתי.
הוא הצליח מבעד למבט המצוצמם והעייף לזהות זאת.
״תמיד אומרים לי שאני מצליח להצחיק אנשים בזמן הכי מתוח״
״מי אומרים? ומי הם האנשים?״ אני שואלת בהרמת גבה כמגחכת עליו קצת
״בסדר בסדר- נוי הם החברים והאנשים אבל מי סופר״
תשובתו קצת מאכזבת אותי ומעקצץ לי בלשון כשהוא הןגה את השם שלה שנשמע כבר היום לאןזני בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון מפי האדם הלא נכון כנראה.
״נראה שהיא דמות חשובה בחייך אם כך, גם חברה גם אנשים, גם במיטה… ״ אני אומרת ומחכה לראות את עווית פניו ולהבין מה מהות הקשר שלהם סוף סוף
אך פניו כפלקט-לא מעידות דבר
״כן אפשר להגיד , אנחנו חברים טובים״ ובזאת הוא מבטל את הציניות שנשמעה בדברי ומשאיר ספק לגבי ענין המיטה .
האוויר קצת עומד ומתוח ואני פתאום רוצה לצאת ולברוח ולהשאיר את רועי ואת נוי מאחור
ולא לחזור
כפי שלרוב קורה במערכות היחסים הרבות שהיו לי שלא המשיכו והחלו בלילה כמו זה
אך משהו מותיר אותי דבוקה לסדין ואני לא זזה ורק נותנת לשתיקה להמשיך להחריש את אוזני ולהיות מביכה ודוממת.
הוא לא טורח מצדו להפר אותה ורק מתבונן בי.
ואחר כך באופן רומנטי ואינטימי מדי אולי ,בוחר להזיז
מקבץ שערות מפני למאחורי אוזניי
ומבלי לתת לי להגיב או להסמיק מהדבר ,
מדלג מעלי בגופו הערום ,נוחת על רצפת הפרקט בחריקה קלה ונכנס לשירותים.
את הדלת הןא משאיר פתוחה.
קול מים זורמים נשמע מהמקלחת.
הדוש לא רע אני חושבת.
הרעיון לחבןר אליו מפתה פתאום מעט יותר מהמסתלקות מהירה ויעילה שלבטח תהיה ללא מפגעים בדרך
״את באה?״ הוא שואל.
מוחי מתלבט לרגע אך לא כבדרך כלל גופי מחליט שלא להסס ומיד אני מוצאת עצמי קמה מהמיטה ,נכנסת לשירותים ומיד אחרכך למקלחון. אני מגלה די מהר שהמקלחון קטן משחשבתי ולא מאפשר תנועה רבה. גופינו קרובים ובכל פעם שאחר רוצה להגיע לסבון אנו נצמדים במעין וואקום מוזר שמשמיע רעש מצחיק ואז מצחקקים, ומשתיקים אחד את השני בנשיקות גדולות ורטובות .
נוי כבר נשכחת והמקלחת מרגישה כאינסופית במובן הטוב. רועי מפתיע אותי בסוף בזרם מים קפואים ואני קצת צןרחת ואז הוא מכסה את פי בידו הגדולה ומשאני משתתקת הוא מצמיד לי נשיקה לשונית בהחלט ומכבה את המים.
״בוקר טוב ״הוא אומר
את הבןקר טוב הזה אני אוהבת
אני חושבת בליבי
ועונה בפשטות ״בוקר נהדר״|