חלק א׳- הצל | פרק 8

כשאני מתעוררת אני מוצאת את עצמי בחדר לבן ומולי עומדת…אני. האני שממול מדברת עם רופאה ואני לא מצליחה לשמוע את קולן.אני מנסה לקום אבל איך שאני רק מזיזה את הראש כאב חד מפלח את כל כולי. אני משמיעה אנקת כאב שבעקבותיה האני האחרת מסתובבת אליי,״קייט!״, אני רואה דמעת אושר מבצבצת בלחייה כשהיא רצה ומחבקת אותי. אני מזהה את הקול.
״מוניקה?!״, אני שואלת בחוסר אמון
״קייט חשבתי שכבר לא תתעוררי!״, היא בוכה לי על הכתף.
״מה..מה הם עשו לך?!״, אני בוחנת אותה כשהיא זהה לי בדיוק. שום זכר לשיער הבלונדיני הארוך והעיניים החומות. 
״אהה… אני הכפילה שלך לא ידעת?״
אם להגיד את האמת, לא, לא ידעתי. ועכשיו אני מרגישה רע עם זה שלא התייחסתי אליה מאז שהגענו למפקדה. הייתי עסוקה בי.
״זה ישתנה עכשיו…״, אני לוחשת לה בכאב
״למה? מה קרה?״, היא לא מבינה
אני מסתכלת לה בעיניים,״את הנבחרת.״
מוניקה לא עונה לי על זה. היא יודעת שזה קשה לי. היא מתיישבת ונותנת לי יד. אנחנו מחזיקות ידיים. לאחרים זה אולי סתם אבל לי זה אומר משהו. זו הדרך שלנו להראות שמה שלא יקרה, נעבור את זה יחד. זה גורם לי לחייך. 
לפתע גרייס מופיעה,״מוניקה בואי״, היא אומרת לה אבל מתעלמת ממני. היא לא מעיזה להביט עליי.  
מוניקה מסתכלת עליי בחיוך מתנצל ומשאירה אותי לבד. הרופאים שעוברים מטפלים בי אבל מחרפן אותי שכולם מחייכים. אני מרגישה שהם מחייכים יותר מדי. מחייכים לאידי. למרות שאני יודעת שזה לא נכון. האנשים כאן תמיד חייכו בצחרה מוגזמת. אבל אולי אחרי שראיתי שמה מסתתר מאחורי החיוכים האלה הם נראים לי מזויפים מדי. אני נזכרת בעינויים. איך גרייס הוכיחה לי שהמסקנה שלי הייתה מכונה. אסור לסמוך על אנשים. נשארו רק שניים שאני סומכת עליהם. מוניקה וויל. המחשבות האלה מחאיבות לי אז אני מחליטה לעבור נושא. אני נזכרת איך פגשתי את מוניקה. באחד האימונים שמתי לב לזוג עיניים בהולות שמסתכל עליי מהשיחים. תקפתי אותה בהפתעה והיא נפלה על הרצפה כשאני מעליה, מכוונת סכין לצווארה. היא בכתה וביקשה שלא אהרוג אותה, שהיא תועיל לי. לבסוף הגיע אחד המדריכים שאמר לי לעזוב אותה. שהוא מכיר אותה. ככה מוניקה הצטרפה אלינו. היא לא הייתה טובה בכלום ובכלל שברירית. היא הייתה בדיוק ההפך ממני. נראית חזקה אבל שברירית. אז לקחתי אותה תחת חסותי והנה היא הנבחרת. אני לא חושבת שמישהו אי פעם חשב שזה מה שיקרה. לפתע בא עוד אורח בשבילי. וויל.
״מה שלום היפה שלי?״, הוא מתיישב לידי ומלטף את שערי.
אני מלטפת את זרועו,״היי וויל״, אני מחייכת אליו
״איך הדאגת אותנו כשהתעלפת בנשף, מה קרה לאלופה שלי?״, הוא מלטף עכשיו את פניי.
אז זה מה שסיפרו להם. התעלפתי. לא שסיממו אותי. התעלפתי. נכון, הכל טוב כאן.
״אז אני בסדר ועכשיו בכל טוב, נכון?!״, אני מחייכת בעצב. אני לא יספר לו על העינויים. אולי פעם אחרת. לא עכשיו. אני רואה שיש עוד משהו. משהו מציק לו,״נוו תספר״, אני אומרת לו
״לספר מה?״
״רואים שמשהו מציק לך, מה זה?״
הוא נושם עמוק לפני שהוא עונה,״את יודעת שמוניקה מחליפה אותך?״
אני מהנהנת בראשי
 ״אז זהו שהיא מחליפה אותך לגמרי, לתמיד והעם לא יודע מזה״, הוא בוחן אותי ואני לא מבינה מה הבעיה,״זאת אומרת שכל מה שהיה לך הוא שלה כי זה צריך להיות אמין״
״נוו כן, בגלל זה היא נראית כמוני אז מה הבעיה?״, אני לא מבינה,״ שאני עכשיו העוזרת שלה? אין לי בעיה עם זה״
״כן, אבל זה לא רק זה״, הוא מסתכל לי עמוק בעיניים ולוחץ את ידי. אני מתחילה לאבד סבלנות,״ אז מה עוד?״
״אותי״
״אותך?״, אני בהלם,״ אתה עכשיו איתה? איך יכולתם לעשות לי את זה?! ועוד מאחורי הגב שלי בלי שנפרדת ממני?!״
״קייט..קייט..״, הוא מנסה להרגיע אותי ולא מצליח לעצור את שטף המילים שלי,״קייט!״
״מה?! מה אתה רוצה ממני עכשיו?!״
״זה לא אמיתי״
״מה לא אמיתי?! שנתת לי לחשוב שאתה אוהב אותי?!״
״זה שאני ומוניקה ביחד״, הוא מנסה להרגיע אותי,״ העם חושב שמוניקה היא את אז בשביל שזה יהיה אמין אני יוצא איתה. אבל שלושתנו יודעים שזה לא אמיתי״, הוא מנסה להרגיע אותי
״אז אתה עדיין אוהב אותי?״, אני שואלת אותו וחוששת מהתשובה
״כן, קייט״, הוא מלטף את ידי,״אני תמיד אוהב אותך פשוט נצטרך להפגש בשקט עד שמוניקה תפרד ממני״
״לא, זה לא אמיתי״, הוא מסביר כשהוא רואה את הפרצוף שלי,״ זה רק שאם אני אפרד ממנה היא תראה חלשה אז היא זאת צריכה להפרד ממני״
״והיא כאילו אני?״, אני מנסה להבין עד הסוף,״ כאילו יקראו לה קייט?״
וויל מהנהן בראשו.
״ומי אני?״
״את מוניקה״
״זאת אומרת שישנו אותי?״
״אני חושב שלא״, הוא עונה,״אבל בכל אופן אני צריך לחזור לאימונים גם ככה בקושי השגתי אישור להגיע לכאן.״,הוא מתקרב לראשי,״ביי לוחמת קטנה שלי״, הוא נושק לי למצח והולך. ואני מתקשה לעכל את הכל בבת אחת.